עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה

אני גולשת מספר שנים אחורנית על ציר הזמן שלנו, אל הימים בהם הִתְעַקַּשְׁתָּ למלא את חובתך המצפונית ולצאת למילואים על אף שזו כבר לא הייתה חובתך האזרחית, לתוך שיחת חולין נשית עם אחת מחברותיי לעבודה דאז.
"למה האף באדמה?" היא תהתה לפשר ארשת פניי המדופרסת ואני קוננתי באוזניה כי באותו הבוקר עזבת לשבעה ימי מילואים ובאופן חסר כל הגיון – כבר מאיימים הגעגועים לְכַלוֹתנִי.
"איך לעזאזל אשרוד את השבוע הזה?" מלמלתי בתערובת של געגוע אליך וכעס על עצמי; נלחמת כתמיד בַּהִזְדַּקְּקוּת שצועדת יד ביד עם האהבה, מתרחקת מכל רמז לחוסר האונים התלותי הנשי הזה, ממנו אני סולדת כל כך.
במקום מלות נחמה ועידוד, מתוך פרצופה הַתָּמֵהַּ ניבטו אלי עיניים מבולבלות: "מה את עושה מזה עניין?" היא שאלה בכנות מוחלטת, אבודה בתוך המלים שלי כתיירת במדינה זרה שמנסה לפענח צלילי שפה לא מוכרת. "יש לך שבוע חופש ממנו, מה יכול להיות טוב יותר?"
ואם להודות על האמת, מבלי לאמץ את מוחי יתר על המידה (בלונדינית, בכל זאת), אני יכולה לחשוב בקלילות על תריסר דברים טובים יותר, ומרביתם כוללים בתוכם אותך.

תגידי, למה אַתְּ בוחרת להישאר איתו? שאלה אותי אישה מקסימה בטלפון לפני כמה שבועות, בשיחה ספוגת דמעות. נקודות החיבור של שתינו נוגעות בנימים העדינים של מערכת היחסים הזוגית של כל אחת מאיתנו; סיפורי חיים שונים וקשרים רומנטיים מעולמות אחרים, ובכל זאת אנחנו מרגישות בנוח לחשוף זו מול זו את הפצעים, מבלי לחשוש מהתגובה נוכח הדם והכתמים הסגולים.
"אני אוהבת אותו מאוד." אני משיבה, ויודעת שזו ודאי התשובה הצפויה והמשעממת מכולן אבל באותה מידה, גם האמיתית ביותר. ואחרי שאנחנו מסיימות את השיחה אני חושבת שזה מעניין – וקצת חבל – שאני מאפשרת לה לצפות מבחוץ על הקשר שלנו רק דרך חלונות קודרים. אני כמו במאית של קומדיה, ששולפת החוצה מתוך הסרט את כל שורות המחץ של הבדיחות ומשאירה את הצופים נבוכים ומתוסכלים מול המסך.

למה אני לא משתפת אותה בסצנות הרומנטיות שמעטרות את סיפור האהבה שלנו? למה אני לא מספרת על הערבים שאנחנו מעבירים ביחד על הספה, חבוקים ונינוחים, משוחחים או צופים בטלוויזיה, ולמה אני לא מתארת לה איך הלב שלי עדיין נמס כשאתה עוטף אותי בזרועותיך, מערסל אותי בשקע צווארך, מהדק אל בית החזה, אל המקום בו אני מרגישה הכי בבית? למה אני לא מצטטת את המלים הטובות שמחלחלות אל העורקים כמו דבש מתוק; לא משתפת במחוות הנדיבות, מדוע איני משחזרת באוזניה את הרוך והעדינות שבמגע כפות הידיים האוהבות?
למה אני לא מגלה לה שבכל פעם שאני מתענגת על טעמו של תבשיל במסעדה, או מתרגשת בהֵפִּי-אֶנְד הוליוודי באולם קולנוע, או בולעת בעיניי תמונת נוף עוצר נשימה, בכל פעם שאני במקומות האלה בלעדיך, אני מצטערת על שאינך לידי כדי לחוות ולראות ולטעום ולהתרגש יחד אתי. ואם אני פותחת לחברה שלי צוהר שמשקיף רק על הקושי – מה הפלא שהיא תוהה בקול רם מדוע אני בוחרת להישאר.

האדמונית יְפַת הָעֵינַיִם טוענת שהיא תהרוג אותי אם אניח לבעיות להכחיד לנו את הזוגיות. "יש ביניכם אהבה ענקית!" היא מנופפת באצבעה מולי לאות אזהרה, "היא ממלאת את החדר בכל פעם שאתם יושבים כאן, אסור לכם לשכוח את זה." אני לא רוצה לשכוח את זה; אני לא רוצה לְאַפְשֵׁר לקשיים להציב חומות גבוהות ביני ובינך, שימנעו כל אפשרות למגע, לליטוף, לאינטימיות; לא רוצה להרגיש את האדמה רועדת לנו מתחת הרגליים ומציירת סדקים שיהפכו לתהום פעורה בין שנינו; לא רוצה לזלזל בדרך הארוכה והמפותלת שעברנו עד שהגענו עד הנה, לא רוצה להקל ראש בוויתורים ובמחירים ששילם כל אחד משנינו על מנת שנזכה לחיות בהווה.

כי אף אחד לא יודע להצחיק אותי כמוך,
ואף אחד לא מזהה את מצבי הרוח שלי בדייקנות כמוך,
ואיש לא מצליח לְהָמֵס אותי רק במבט מלבדך,
ומי חוץ ממך חשף אותי במערומיי וסרק כל סנטימטר של נשמתי,
ומי יודע לסייר בתוך נפתולי לבי טוב ממך,
ואין בעולם מישהו שמסוגל להרגיז אותי כמוך.
או ללטף,
או לְרַגֵּשׁ,
או לאהוב.

שתים עשרה שעות חלפו מאז נפרדנו הבוקר בשדה התעופה, וקשה להאמין אבל בערבו של יום אתה עדיין תלוי בין שמיים וארץ. עבור פחדנית-טיסות כמוני, מדובר במידע קשה לעיכול. לא יודעת איך לעזאזל אשרוד את עשרת הימים האלה, שכבר זכו ממני לכינוי ההולם: עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. עשרה ימים בנפרד הם זמן ארוך דיו כדי להתחבט במציאת תשובות להרבה שאלות, ולחפש מענה למגוון תהיות.
ורק שאלה אחת סגורה מבחינתי, היא מונחת בצד חתומה ושקטה, נִבְדֶּלֶת מהאחרות בתשובה ההחלטית והנחרצת שהיא מקפלת בתוכה.
למה אני בוחרת להישאר איתך?
כי אני פשוט
מאוד מאוד אוהבת אותך.

נו, מתי נגמר?