יום ראשון, 2 בנובמבר 2008

יש ילדה שאבא שלה...


בשלושת השבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לבית של דודתי שמתאבלת על בעלה. איזה שהוא כוח בלתי מוסבר מושך את הרגליים שלי אל הדירה הקטנה והאפלולית הזו ובאופן מוזר דווקא בתוך העצב אני מוצאת סוג של נחמה. ואולי לא העצב הוא שמלטף לי את הלב ברכות כזו, אלא האהבה שמסרבת למות ונאחזת בעקשנות חייתית בקירות הלב של הדודה הצנומה והיפה שלי.
"אני מתגעגעת לגוף שלו" היא לוחשת לעברי בשבוע שעבר כשאנחנו יושבות בסלון. היא מנצלת את העובדה שבתה יצאה לרגע מהחדר והותירה את שתינו לבד. "אני לא אגיד את זה ליד הבת שלנו" היא מסבירה לי בעדינות ובאלגנטיות השמורות לה ולחנה בבלי בלבד, "אבל לך אני יכולה לספר את האמת: אני מתגעגעת לנשיקות שלו, אני מתגעגעת למגע של הגוף שלו לצד שלי, אני לא יודעת איך אחיה בלי זה." הקול שלה מתרסק בצליל חד של כאב ואני מרגישה שהלב שלי עולה עד הגרון והכול מתערבב לי בתוך הבטן בדייסה לא ברורה של צער והתרגשות גם יחד.
"קיבלתם מתנה" אני אומרת לה ומלטפת לה את היד. כל כך קטנה, היד שלה, אני חושבת תוך כדי כך, יד זעירה וחיוורת, ופתאום מרגישה כאילו אני קצת מלטפת את כף ידה של ילדה שברירית שתלויה בי ובחיבוק שלי, נאחזת במילים שלי.
"לא ראיתי מעולם אהבה כמו האהבה שלכם, אתם הדוגמה לזוגיות שלא ידעתי שקיימת" אני אומרת לה ומבקשת ממנה לא להסס אף פעם לספר לי על הגעגועים שלה אליו, אל שפתיו, אל גופו, אל קולו. אחרי 52 שנות נישואים היא עדיין כמהה לטעם שפתיו, אני מהרהרת נפעמת. כמה עצוב, כמה נפלא, כמה נדיר במחוזותינו.

ליד הדלת, רגע לפני שאני מסכמת עוד ביקור ארוך היא שולחת יד ונוגעת בזרועי . "אני חייבת להגיד לך שאני מכירה אותך מאז נולדת" היא אומרת בשקט "אבל בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני מגלה אותך באמת בפעם הראשונה". אני מהנהנת בדממה, לא רוצה להרוס את הרגע הפשוט הזה במילים. ואז היא ממיסה לי את הלב סופית במשפט שגורם לכל שאר המשפטים בשפה העברית להתכווץ בבושה: "אני גאה להיות דודה שלך."
בדרך הביתה אני נותנת לעיניים שלי לשטוף מתוכן את משא הרגש וחושבת שזה אולי המשפט המקסים ביותר שמישהו אמר לי מעולם. האם יש עוד מישהו בעולם הזה שגאה בי על עצם היותי? האם מישהו גאה על כך שחייו נושקים לחיי?

ואני הולכת וחוזרת שוב,
ועוזבת ובאה עוד פעם,
ומאזינה מרותקת לסיפורים שאין להם סוף, הטלאים הססגוניים שמרכיבים את שמיכת המשפחה המשונה הזו שלי.

כל הפנים והשמות מתמזגים אלה באלה ויוצרים מארג מופלא של עלילה מפותלת ופיקנטית, עסיסית יותר מכל רומן שמוחו המבריק של גבריאל גארסיה מרקס יכול היה להנפיק. הדמויות חולפות מול עיניי בתהלוכה בלתי נראית בזו אחר זו. הנה העלם הצעיר צבי, שחיזר בעקשנות אחר אחותה הצעירה של אימא. פעם אחר פעם הוא היה מגיע אל ביתם וממתין לה לשווא. היא מצאה עניין רב יותר באחרים והוא כילה את שעותיו בהמתנה נואשת בסלון ביתם. בסוף התאהב עד כלות באחותה המבוגרת, אותה הכיר במשך השעות הארוכות שנמתחו בזמן שהתייסר בציפייה לאהובתו הסרבנית שנישאה לבסוף לאחר.
מאחוריו מגיח הדוד משה, שהיה חסון ויפה תואר ואהב את הים אהבת נפש, עד שהתאחד סופית עם מושא אהבתו ביום שבת אחד, אחרי ארוחת הצהריים. הטנדר הגדול היה עמוס בקרובי משפחה עולצים, מפטפטים זה עם זה ומתמכרים לתחושת הלאות שפושטת באיברים הנמסים בשמש הקיצית.
עשרה בני משפחה נסעו אל הים באותו יום שבת אחרי ארוחת הצהריים, תשעה בני משפחה חזרו בטנדר הדומם שעות ספורות אחר כך, תוהים איך לכל הרוחות, יבשרו את בשורת האיוב לסבתא לאה שמצפה לשובם של כל ילדיה.
סבא גדליה ממתין לתורו כדי להביט בי אף הוא. פניו עגולות ומאירות וחיוכו התמידי מסתיר לב רגיש ושביר מדי שמתקשה לפתח שכבת מגן בלתי חדירה לפגעי העולם. מחלת הסוכרת שממנה סבל ואותה הוריש כמעט לכל צאצאיו, בנותיהם וילדיהם, זינקה עליו במפתיע יום אחד בלא כל אזהרה מוקדמת.
מריבה סוערת נוספת בסדרת המריבות הקולניות עם אחיו הבכור יוסף קיבלה תפנית אלימה במיוחד כשהדוד יוסף נטל פטיש גדול מן השולחן בבית המלאכה המשפחתי והניף אותו מעל לראשו של סבא. סבא התמוטט ואיבד את הכרתו וכשהתעורר שוב אל המציאות גילה שדמו נעשה מתוק משהיה וחיי המשפחה נותרו דרמתיים כשהיו.
"זוכרת את צילה?" אימא שואלת את דודתי הצנומה והיפה והיא מהנהנת ומגוללת את סיפורה של השכנה מהבית הסמוך, שהתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה לגדל את ילדיה הקטנים. הייתה זו תקופת שהותם של הבריטים בארץ ("קראנו להם 'כלניות'" מסבירה הצנומה והיפה) וצילה נהגה לבקש את קרבתם של החיילים האנגלים בכל הזדמנות. היה לה חלוק מעטפת שאותו נהגה לקשור סביב מותניה – היא נזכרת בקול רם ואני מציירת בעיני רוחי את דמותה של צילה המפתה – דרך החלוק היו מציצות ירכיה, נחשפות בכל פסיעה בעודה מתקדמת כחתולה לעבר פרחי החיילים האדומים. איש לא ידע לבטח מה עשתה צילה בחברת כל אותן כלניות אדמדמות חינניות, אבל בסופו של דבר, שנים מאוחר יותר, היא נהייתה מורה לאנגלית ויודעי דבר-או-שניים מוכנים להישבע שהידע הנרחב שלה בשפה האנגלית שמור לשיעורים הפרטיים-מאוד שקיבלה בזמנו בלובשה את חלוקה המתנפנף.

שמות מתחברים אל פנים אל מול עיניי ואני בולעת אל קרבי כמורעבת עשרות תמונות אפרפרות שפזורות על השולחן. באחת מהן אני מזהה את אימא ואבא לפני כמעט 40 שנה. התמונה ממגנטת אותי אליה באינטימיות המתפרצת ממנה. "שבת בבוקר, בקושי התעוררנו ופתאום הוא הופיע בדלת עם מצלמה", אימא מפרשת את התנוחה ואת המבט המנומנם בעיניים של שניהם. אני בוחנת את המיטה סתורת המצעים, את שיערה הפרוע ואת העיתון הפרוש על בטנו של אבא. תמונה כל כך זוגית, אני חושבת, ותוהה מתי התפרק הצמד והפך לשני מספרים ראשוניים ובודדים להחריד שמונחים זה בצד זה.

בת הדודה של אימא נזכרת פתאום איך הייתה אימא שולחת אותה כבלדרית כדי שתעביר מכתבי פיוס לאבא כשפרצו בין השניים מריבות. היא מספרת איך באחת המריבות עזבה אימא את הבית ורק בזכות התערבותה של חברה בעלת מוח ערמומי במיוחד, נפגשו השניים בצירוף מקרים מתוכנן היטב והותירו את המריבה הרחק מאחור. ואני מאזינה לזיכרונות הרומנטיים הללו ותוהה מה הקשר ביניהם לבין האנשים העייפים שיושבים בכיסאות שמולי. לאן נעלם הלהט, לאן התאיידה האהבה, ובעיקר מה קרה לאישה ההחלטית הזו שקמה ועזבה את הבית בהבעת כוח כל כך לא אופיינית לה? לאן פנתה הדעתנות הזו בשנים שהגיעו מאוחר יותר ואיך ייתכן שלא נשאר ממנה ולו זכר? איך היא לא נעורה בקרבה דווקא כשהיה בה צורך, כשהונפו הזרועות וסטרו כפות הידיים והלמו הצעקות באוזניים?
למה אז היא בחרה להישאר לצדו?

אני מסתכלת עליו כשהוא יושב מולי ומדבר עם הנוכחים, מפנה עיניים תכולות אל האיש שלידי ומפטפט את זיכרונות נעוריו, וחושבת שבעצם אני יודעת עליו כל כך מעט. על האיש הזה שהעביר לי מחצית (לפחות) מהחומר הגנטי שמעורבב בי. זה האיש שאחראי לרווח שבין הבהונות בכפות הרגליים שלי ובין האצבעות הארוכות שמסודרות במרחק-מה מהן. לאף אחד בעולם חוץ משנינו אין כף רגל משונה כזו. נו, גם כן הישג שיש להתפאר זו.
זה האיש שתרם לי את צבע העיניים ואת הגומה בסנטר ואת המזג הפולני-מרוקני המבעבע שמגיע לסף רתיחה בשתי שניות וחצי בדיוק.
זה האיש שתרם לי את האהבה למוזיקה ולסרטים בשחור-לבן ואת האישונים שמתענגים על מראה נוף ירוק ופתוח ואת צורת כפות הידיים מההתחלה ועד הסוף, כולל הציפורניים הכסוסות עד הבשר.
זה האיש שאותו אני מכנה "אבא" אבל רק כי כך מקובל, כי למעשה טרם ירדתי לעומקה של המילה והמשמעות מתבהרת לי עם השנים רק בזכות צפייה באבאים אחרים.

יש ילד שאבא שלו רופא
ויש ילדים שאבא שלהם חולה.
יש ילדים שאבא שלהם עני
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא.
יש ילד שאבא שלו חייט,
במעיל שלו לא תראו חורים.
ויש ילדים שאבא שלהם ספר
והם תמיד נורא מסופרים.
יש ילדים שאבא שלהם נהג
(על יד הבית עומד להם אוטובוס!)
ויש ילד שאבא שלו ראש העיר
והוא מדבר תמיד בנימוס.
יש ילדים שאבא שלהם חזק
(הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים),
יש ילדים עם אבא חלק
ויש ילדים עם אבאים דוקרים.
יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים,
יש אבאים שבקושי רואים
ואבא שלי יושב וכותב שירים.
(יונתן גפן)

ויש ילדות שגם בגיל 35 עדיין לא יודעות מיהו אבא שלהן. מה מסתתר מאחורי העיניים התכולות ואיזה סיפור חיים מקופל בתוך השפתיים הצרות, שמעולם לא דובר אל אוזניי?
"יש לי מילון אנגלי-עברי משובח של וובסטר להביא לך" הוא אומר לי בעודי מתיישבת במרפסת שגדושה בקרובי משפחתי. "תודה" אני ממלמלת, לא מפענחת עדיין לגמרי את הכיוון שאליו הוא מנווט את השיחה אבל בתוך כמה דקות הוא מפזר את הערפל ומספר שכשהיה נער צעיר, עבד בתרגום סרטים מאנגלית לעברית. הוא מתאר את בית הקולנוע הקטן שהיה בעיר ואת שני המתרגמים היחידים שעבדו באותה עת בארץ. הוא החל דרכו בכתיבת הכתוביות על גבי סליל זעיר שהכיל מקום בקושי לשתי מילים בכל שורה (באותם ימים התרגום הוקרן לאורך, מלמעלה כלפי מטה) והתקדם לתרגום מספר מערבונים וסרטי פעולה. את המילים שלא הכיר נהג לחפש במילון "ואני זוכר את הפירוש שלהן עד היום" הוא מסיים את הטיול הקצר בנתיב הזיכרונות הזה, הזר לי כל כך.

"ידעת שאבא שלך עסק בתרגום?" שואל אותי האיש בדרך הביתה ואני משיבה שלא, לא ידעתי. כשם שאני לא יודעת מה היו התחביבים שלו כשהיה ילד, או מה חלם להיות כשיהיה גדול. אין לי מושג מה המאכל האהוב עליו והאם הייתה לו אהובה של ממש לפני שהכיר את אימא שלי והתפרפר עם כל בנות העיר.
רוב הדברים שאני יודעת עליו קשורים בתחושות כבדות ובזיכרונות צורבים. אני מכירה את דמותו העייפה והנרגנת, דמות מטילה מורא ומחנכת למשמעת, יד קשה וזרוע נטויה ולב שתמיד הצטייר בעיניי כעטוף בשכבת ברזל עבה וקרירה. אבל מי הוא היה לפני 40 שנה, מי הגבר הצעיר הזה ששכב במיטה הזוגית לצד אימא שלי בשבת בבוקר כשהעיתון פרוש על בטנו? את האיש הזה מעולם לא פגשתי.
לצערי.

"הוא אמר את זה בשבילך" אומר האיש שלי לפני שהוא צולל אל תוך השקט האפל של חדר השינה שלנו. "מה זאת אומרת?" אני מבקשת הבהרה אל תוך גבו המנומנם והוא מדגיש למעני את המובן מאליו: "הוא מספר לך על הקשר שעובר בין שניכם. הוא מספר לך שלא רק את עובדת בתרגום, גם הוא עשה את אותו הדבר בדיוק לפני 50 שנה. הוא לא יודע איך להתקרב אלייך וזו הדרך שהוא בוחר בה כדי לנסות."
אני שותקת והופכת קצת במידע הבלתי צפוי הזה שנחת לפתע אל חיקי.
"מאוחר מדי להתקרב" אני אומרת לבסוף וחושבת בעצב על סכר השנים הגבוה שמפריד בינינו ומונע כל אפשרות לחלחול ולמעבר של רגשות.
מאוחר מדי, זה נכון,
אבל עמוק-עמוק בפנים אני מזהה איזו תזוזה קטנה, כמעט לא מורגשת. מעין התרגשות אפרוחית כזו שמפרפרת בבית החזה ומעבירה את המסר המיוחל מהמוח אל הלב:
ואולי בכל זאת כן אכפת לו,
אפילו קצת.

יום שבת, 11 באוקטובר 2008

הדוד הזקן כבר לא.


כשדלת המעלית נפתחה נתקלו העיניים שלי במודעה שתלויה על דלת הבית והלב החסיר פעימה. אני יודעת שהוא מת עוד מאתמול, כששיחת הטלפון מאימא תפסה אותי באמצע השלוק של הקפה, מתענגת על יום סתיו מושלם בבית-קפה מנומנם. בשלב שבו הבוקר הופך לצהריים והשבת מכינה עצמה לקראת כניסתה החרישית אל העולם, באמצע הנינוחות הרגועה וחסרת המעש, פתאום הטלפון הזה, עם הקול השבור ובשורת הסוף. "שירה, חיפשתי אותך כדי להגיד לך ש-ר' נפטר הבוקר" היא אומרת, ובבת אחת מתחלפת תחושת השלווה במועקה כבדה שרובצת על הנשמה.
אחרי חודשים ארוכים של מאבק עיקש להשתקם משני אירועים מוחיים, לבסוף דווקא הלב היה זה שהחליט שדי לו, שהוא עייף ומבקש לעצמו מנוחה. כמה מתאים, אני מהרהרת בדרכי הביתה, כמה מתאים לו שהמוח הוסיף להילחם ולא נכנע עד הרגע האחרון. כמה מתאים שהאדם הזה, אחד האנשים המבריקים שהכרתי בחיי, לא יאפשר למוחו להיות האיבר שפורש ראשון ממירוץ החיים ויוסיף להילחם בעייפות מול מתקפות הגוף האכזריות.
ידעתי שהוא מת ובכל זאת ניצבתי הבוקר המומה מול מודעת האבל שעל דלת הבית. האותיות השחורות חברו זו לזו ליצירת שמו הייחודי שאין שני לו, ובו ברגע הידיעה נהייתה לוודאות של ממש. מצחיק, אבל יש משהו במודעת האבל שהופך את המוות ממושג ערטילאי לדבר ממשי. האותיות הללו, שחור על גבי לבן, השם שזועק בדומייה מול העיניים ומונח לצד המלים הבנאליות כל כך, "בצער רב", "המשפחה האבלה", מספקים את החותמת הסופית לוודאותו של המוות. זה באמת קרה. המוות שוכן פה.

ומאתמול חולפות לי בראש תמונות קצרות וזריזות, מתחלפות במקצבים מהירים כמעט כמו סרטון באם טי-וי או איזה מיצג וידאו-ארט תמוה. אולי זה מפני שבשנים האחרונות כלל לא ראיתי אותך וכל הזיכרונות שלי ממך נעוצים עמוק בעברי, אולי משום כך הם הפכו למעין פיסות קטנות-קטנות, ספק מציאות ספק הזיה, חלום בהקיץ של הילדה שהייתי פעם בתקופה בה אתה שימשת חלק בתוך הפאזל המתוסבך של חיי.

בתמונה אחת אתה אוחז באשתך וסוחף אותה (תוך התעלמות מהתנגדותה המחויכת) לוואלס סוער על רצפת הסלון בדירתכם. קול צחוקך רועם ומתגלגל וממלא את כל חדרי הבית, שקירותיו מורגלים כבר בקולות האלה שמזוהים כל כך עם בני המשפחה שלך: צחוק ומוזיקה.
התמונה מתחלפת באחרת, שבה אתה מנהל ויכוח צורב, עיקש ומנומק היטב, ויכוח אחד בסדרת ויכוחים שאין לה התחלה ואין לה סוף, לא חשוב עם מי ולא חשוב על מה. הייתה לך דעה בכל נושא ולא היססת להביע אותה בשום הזדמנות, ואם נודע לך שהיושב מולך חולק על דעתך, זינקת על השלל בזרועות פתוחות ובלשון צולפת שהותירה את בן השיח האומלל המום, נבוך ומלקק את פצעיו בבושה.
בתמונה שאחריה אתה ממתין לרעייתך בסבלנות מחוץ למרפאה, בעודה עסוקה בענייניה הרפואיים. יושב בשקט, מגלגל סביב האצבעות את הרצועה הקשורה לצווארו של הכלב וממתין שהיא תסיים. את כל הסידורים, גדולים כקטנים, עשיתם יחד: מספרה, מרפאה, בנק, מכולת... תאומים סיאמיים שמנהלים את חייהם זה בצד זו, באהבה ובתלות שהיא מעוררת הערכה מחד ומעוררת חרדה מאידך. כְּשֶׁדָּבֵק איש ברעייתו עד שהיו לבשר אחד, כשדבקה אישה בבעלה עד שהופכים השניים לישות בפני עצמה, איזה סיכוי יש לזה שנותר לבדו להמשיך ולחיות?

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
אתה יושב איתי ליד הפסנתר בביתכם ומנגן בעבורי, מסביר לי מהי אוקטבה ומדגים לי את השוני בין הקלידים הלבנים לבין השחורים; אתה מעלה חיוך על שפתיי בעודך מנגן שירים במפוחית ומתמוגג כשאני חוקרת בכל פעם איך ייתכן שאיש לא לימד אותך כיצד עושים זאת.
אתה מניף אותי אל-על, מרים אותי על כתפיך ואני מבועתת מאימה, מתחננת בקול קטן ורועד שתוריד אותי חזרה אל הקרקע הבטוחה. אין לך מושג שאני לא מורגלת בגבהים כאלה, ומדוע שאהיה? מעולם לא הניפו אותי כך זרועות גבריות אחרות. מעולם לא ישבתי על כתפיו של אחר ואני אחוזת חלחלה מהמגע, מהגובה, מהחוויה. אתה מרגיז שוב ושוב את אמא שלי, את אחותי ואותי כשאתה מתעקש להפתיע אותנו בנשיקה מצלצלת על השפתיים במקום על הלחי, כמקובל במשפחות פולניות צנועות. אתה מעלה בעיניי דמעות עלבון בעזרת לשונך המצליפה כשוט, פוגע בי ובכל בני המשפחה המורחבת בתורות. כולם כבר מכירים אותך, כולם נוטלים חלק בתורנות המוכרת הזו שתכליתה להזכיר זה לזה לא להיפגע ממך כי אתה לא מתכוון להרע, אתה פשוט מין איש כזה, נו, אתם יודעים, ככה הוא, לב זהב ולשון חדה שלעולם לא יפגע במזיד אז אל תיקחו ללב.
אתה מדבר בגאווה על הבת הצעירה שלך, אמנית מחוננת שמגדירה מחדש בעבורך את המושג "נחת".
אתה מדבר עליה, מונה באוזניי את הישגיה העדכניים בעולם המוזיקה והעיניים שלך מוארות, אתה הכי יפה בעולם באותם הרגעים בעיניי. אני נעה במערבולת של רגשות, מדלגת בין השתתפות בגאוותך ואהבה לבת הדודה המוכשרת שלי לבין קנאה עזה. הלב שלי מוריק מרוב קנאה. לא בהישגיה, כמובן, לא בהם אני מעוניינת; אבל הייתי נותנת את יד ימין שלי כדי שאבא שלי ישב פעם אחת ככה, פעם אחת בלבד, וידבר על הבת הצעירה שלו באהבה שוצפת כזו, בגאווה מתפרצת שכזו, שיספור את הישגיי (הצנועים) ושהעיניים שלו יזהרו ככה כמו שלך, כאילו היו שני יהלומים ענקיים בצבע תכלת.

ובכל התמונות בלי יוצא מן הכלל, יש לך בת לוויה אחת. שותפה בלתי נפרדת בחייך, בטוב וברע, בחולי ובבריאות, בשוכבך ובקומך. לא, לא אשתך. אני מדברת על הסיגריה.
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את כף היד שלך ריקה מסיגריה. בכל רגע נתון אחזו אצבעותיך בצינור הלבן, הדוחה והרעיל הזה. אני זוכרת את השפתיים שלך נצמדות אליה שוב ושוב בתאווה חושנית, מצית את הסיגריה הבאה בעזרת בדל הסיגריה שאתה עומד לכלות. הריח שלך היה תערובת של מי קולון וסיגריות, תמהיל בלתי נסבל שרק כשהוא נדף ממך הוא הצליח להיות נעים, באופן בלתי ברור.

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
רסיסים קטנים של צבעים, ריחות ובעיקר – קולות.
ומחר אחרי שיטמנו את הגוף השקט שלך בעומק הבור ויכסו את מי שהיית בעפר, ישבו כולם בבית שלך
ושל אשתך וידברו על האדם המיוחד שהיית. יגידו רק דברים טובים כי אין מדברים סרה במת, ואיש לא יעז להגיד את האמת: היית איש גס רוח, חסר רגישות לפרקים, בוטה ופרובוקטיבי להכעיס ונהנית להביך את הנוכחים בשפתך הצבעונית שלא הותירה כל מקום לדמיון. בחנת גבולות להנאתך: את גבולות הנימוס, את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות הנורמות החברתיות. היית עקשן ועיקש, דעתן וקולני והקפדת שבכל מקום, כל אחד ידע בדיוק מה אתה חושב בכל רגע נתון.
כן, היית כל אלה ואף יותר.
אין שום סיבה להתכחש לדברים האלה ולהעמיד פנים שהם לא היו בך רק משום שמאתמול אתה ז"ל.

היית כל הדברים האלה ואף יותר, ובין היתר הם אלה שעשו אותך לאדם הייחודי שהיית.
בכל אתר היכרויות אינטרנטי סוג ז' לועסים המחפשים והמחפשות את הקלישאה השחוקה עד בחילה: "אוהב/ת את החיים". אני תוהה עד כמה מהם באמת מנהלים את חייהם בהתאם למוטו המאוס הזה ומי מאיתנו בכלל יודע איך עושים זאת, איך ממצים את החיים ולוגמים עד תום את עסיס החיוניות הזה שממטיר העולם על מי שמוכן ויודע איך לפתוח את הפה ולשתות.
אתה ידעת.
עם האלכוהול, עם הסיגריות, עם המוזיקה, עם האוכל, עם הצחוק המתגלגל, עם האהבה העצומה שהייתה בך כלפי האנשים שהיו יקרים ללבך, עם יכולת הנתינה הכבירה ששמרת לטובת אותם אנשים, עם הכנות הבלתי מתפשרת, עם גישת ה"זין על העולם", עם הקללות והברכות בשפה הרומנית.
אתה ידעת לחיות בדיוק כפי שרצית.
ואני מעריכה אותך על כך כל כך.

לפני עשר שנים, כשגרתי בסוף העולם שמאלה, הפתיע אותי הפקס שהגיע ממך ביום ההולדת שלי. ציינתי 25 שנה בעולם הזה, רחוקה מיליון שנות אור ותרבות מכל מה שמוכר לי ומהאנשים שאני אוהבת. "איך הוא זוכר שיש לי יום הולדת?" שאלתי מופתעת את אימא בשיחת טלפון והיא השיבה שזה עוד אחד מהתחביבים שלך בשנים האחרונות: עריכת רישום תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה המורחבת ושליחת פקסים מברכים ביום המתאים לכל אחד.
אני משערת שביקשתי מאימא להודות לך, ייתכן מאוד שהודיתי לך בעצמי מאוחר יותר אבל בשום שלב לא סיפרתי לך באמת עד כמה ריגשה אותי המחווה הקטנה הזו שלך. חלק בי רוצה להאמין שאולי עדיין לא מאוחר מדי ואולי, איכשהו, תוכל להביט אל תוך לבי מחר כשאעמוד ליד הבור הפעור הזה ואפרד ממך בפעם האחרונה.

לְחַיֶּיךָ, "הדוד הזקן". או כמו שהיית נוהג לומר בשפת אמך: סֵה-פִי-סֵה-נָה-טוֹס.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

האושר הוא הפשע המושלם


"אני חושבת שאני לא יודעת מה זה אושר", היא אומרת כשאנחנו נוסעות חזרה אל עיר ילדותנו, יפו מתכסה מאחורינו בשמיכת קיץ קלילה ונפרדת מאיתנו לשנת לילה מוקדמת. "אולי הבעיה היא לא בך", אני משיבה מהורהרת. "אולי הבעיה היא כולנו בעולם המערבי. אולי אנחנו צריכים לשנות את ההגדרה הכללית שלנו לאושר, כי אחרת באמת אין לנו סיכוי לחוש אותו."
את השניות השותקות שמתפזרות ברכב ממלא המוח שלי בזיכרונות ובמחשבות על חיי עד כה.
מה זה אושר בעבורי? אני תוהה ונזכרת.
כששכבתי על מיטת הקומתיים, הלחיים בערו מכעס והדמעות שטפו אותן וציננו מעט את השריפה, ציירתי באצבעי מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים על הקיר הלבן והלב הזמין את האופטימיות כדי לגרש את חמת הזעם. כשאצא יום אחד מהבית הזה, התגבשה האמונה בתוך גופי, מוצקה וחזקה, כשאגור במקום אחר שהוא רק שלי, במקום שבו איש לא יוכל להכאיב ולייסר ולגרש ולאיים, אז אהיה מאושרת באמת. החלום היה למציאות, יצאתי וגרתי והתרחקתי והתעצמתי. מצאתי פינה שהיא שלי ועשיתי אותה לבית. והייתי מאושרת מדי פעם בפעם.
כשהוא היה חייל טרי וחזר לבית הוריו פעם בשלושה שבועות, הגעגועים היו כה בלתי נסבלים עד שהחמיצו את הלב והקשו על הנשימה. אם הוא רק יסיים כבר את הצבא ואוכל לראות אותו בכל יום, חשבתי בייאוש מהול בתקווה לבאות, אז ודאי אהיה מאושרת. הוא סיים את הצבא, התראינו בכל יום והייתי מאושרת, לרגע אחד או שניים.
אם רק נגור יחד, הבטיח לי הלב שלי בהתייעצות עם המוח, אם רק נלך לישון יחד ונתעורר זה לצד זו ונקים לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, אז בטח אהיה מאושרת. עברנו לגור יחד, הלכנו לישון יחד והתעוררנו זה לצד זו והקמנו לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, והייתי מאושרת למשך זמן מה.
אם אחליט כבר מה אני רוצה ללמוד, הרהרתי מתוסכלת ומבולבלת, אם אהיה כמו כולם ואתעטף בתואר ראשון כמתחייב, אז ברור שאהיה גם משכילה וגם מאושרת. חלפו 4 שנים, הייתי משכילה לעתים ולפרקים מאושרת, ולא יותר מכך.
אם הוא רק יעזוב את הבית וייפרד מאשתו,
אם הוא רק יוציא לאור את סיפור אהבתנו במקום לשמור אותו עמוק במגירה,
אם נוכל ללכת ברחוב כשאנחנו אוחזים ידיים ולא נצטרך עוד להסתתר מעיני הציבור,
אם אפסיק להיות המאהבת ואהיה פשוט אהובה,
אם ואם ואם ואם...
והוא עזב,
נפרד,
הוציא לאור,
אוחזים ידיים,
לא מאהבת,
ובכל זאת לא מאושרת. לא כל הזמן, לא באופן אבסולוטי.

"זאת לא את", אני אומרת לה שוב, ומעודדת בו בזמן גם את עצמי. "את זוכרת את הכפרים הנידחים בוייטנאם?" אני לוקחת אותה איתי אל הזיכרונות האוריינטליים של שתינו, זיכרונות מהולים בניחוחות של זנגביל ורוטב סויה, גדושים בצלילים בשפה משונה ומוסיקלית ובצבעי ירוק מסנוור של שדות אורז רחבי ידיים.
בכפרים שכוחי האל האלה פגשתי אנשים שאין להם כמעט דבר חומרי בעולם הזה, למעט צריף רעוע ובאפלו שחורש בכבדות עייפה את חלקת השדה. הם מתעוררים בכל בוקר עוד לפני שהשמש מפנימה שהגיע שעתה להקיץ, כל יום הוא דומה למשנהו ומתאפיין ברשימת מטלות שיש לבצע, אין יום שבת ואין חופשות קיץ קסומות באירופה.
בתוך רשימת המטלות המתישה שמצפה לנשים נכללת גם המשימה ההזויה מכל: טאטוא רצפת הצריף וסביבתו בעזרת אסופת זרדים המכונה בפינו "מטאטא". "רצפת" הצריף היא כלל לא רצפה, כי אם חול.
אם הבית מתכופפת למשך דקות ארוכות וכשגבה שפוף היא מטאטאת במרץ את העפר, אדמת ביתה הקטן, למעשה מעבירה את החול ממקום אחד למקום אחר. בפעם הראשונה שראיתי אותה עושה זאת, הבטתי בה כאילו הייתה מטורפת ומלמלתי לעברה בשפתי הזרה לאוזניה: "מה את עושה, לכל הרוחות והשדים...?" היא, מצדה, עטתה על פניה הבעה נינוחה להפליא והקפידה לשגר לעברי חיוכים מאירים חושפי שיניים שחורות-אדמדמות כאילו לא הייתה עסוקה באותם רגעים בטאטוא חול נמרץ, אלא נחה בשעמום על כורסה רכה ב"יערות הכרמל" ומתמסרת לאצבעותיה הזריזות של מעסה מיומנת המושחת את בשרה בשמן שקדים.
מכל עבר ניבטו אלינו פנים זוהרות בחיוכים וקול שירת הנשים בעבודתן נישא באוויר בניגון קבוע. רק אלוהים יודע על מה יש להן לחייך ומה פתאום הן שרות, חשבתי לעצמי כשבחנתי את אורח חייהן והרהרתי בגורל הנוקשה שנולדו לתוכו. רק אלוהים יודע, ואולי גם הן. אולי הן יודעות משהו שאני לא, משהו שגורם לשפתיים שלהן להימתח אל עבר האוזניים ולמיתרי הקול להתנגן בעליצות בלתי מוסברת.

אולי הן יודעות שהאושר הוא לא מושג ערטילאי שקיומו מותנה ברשימת הישגים שיתקיימו (או לא יתקיימו) בעתיד. האושר אינו תוצאה של משוואה בכמה נעלמים והוא לא תלוי בחישובים, בסיכומים, בהסתברויות ובסיכויים. האושר הוא בכאן והעכשיו, הוא בהתעוררות בבוקר בריאה ושלמה על מחצלת מרופטת בתוך צריף רעוע שמכונה "בית". האושר הוא בהאכלת הכבשה, החזיר והתרנגולות שבחצר שמספקים חלב, בשר וביצים לכל בני הכפר הקטן. האושר הוא בארוחת הבוקר הצנועה שממלאת את הבטן במזון ומשקיטה את המיית הקיבה הריקה מליל אמש. האושר הוא בעבודה המייגעת בשדות האורז והוא בשרירי הרגליים החסונות שמבוססות בתוך מי הבוץ העמוקים. האושר הוא בזרועות הקטנות שנכרכות סביב הצוואר ובשפתיים שנצמדות אל הלחי בנשיקת ילד מלאה באהבה. האושר הוא במפגש עם הפרצופים הלבנים והזרים שמגיעים מדי פעם בפעם אל הכפר, שולחים עיניים בהירות וסקרניות לכל עבר וסוקרים את התושבים ביהירות מערבית טיפוסית כאילו נחתו מכוכב לכת אחר.

אולי משהו התקלקל לנו בדרך, בעודנו מפלסים נתיבים אל תרבות השפע המערבית. אולי כבשנו זה מכבר את הצרכים הבסיסיים ביותר לכל אדם: קורת גג מעל הראש, מזון להשקיט את הרעב, כסות לגופנו, משפחה תומכת, בריאות תקינה; וייתכן שאחרי שהיעדים הללו נכבשו הם הוטמעו והפכו לנורמה.
איש כבר לא מתרגש מעצם העובדה שהוא מתעורר בכל בוקר, פוקח את עיניו ליום חדש כשלבו פועם בחוזקה, הדם זורם בעורקיו וריאותיו מתמלאות חמצן בלא קושי. הלא מדובר בפעולות שכל חתול מבצע בכל בוקר, והיינו רוצים להאמין שמותר האדם מן החתול. לא די לנו במשפחה, לא מספיק שהמקרר גדוש עד אפס מקום בגבינות משובחות ובירקות טריים, האהבה גם היא נעשתה זה מכבר למובנת מאליה, ומה עכשיו? מה ירגש אותנו עוד? מה יספק לנו סיבה לקום בבוקר ולהתחיל את היום בחיוך?

"תגידי, מה שלום איקס ו-וואי?" אני דורשת בשלומם של זוג מכרים. נשואים בפעם השנייה ומגדלים שגר פרוע להפליא. "לא טוב", היא עונה קצרות. "הוא טוען שהוא מרגיש שהיא שונאת אותו ושאם לא היה חושש מההשלכות הכלכליות היה מתגרש ושם לכך סוף." אני מצרפת את הנתון הזה אל מאגר הנתונים המבהיל המסכם את חיי הנישואים של כל הסובבים אותי, ברובם כלואים בסבב הנישואים השני לחייהם. כולם סובלים, כולם מתוסכלים, כולם מלאי טינה זה לזו, כולם נשארים בכבלי המערכת הזוגית בגלל מחויבות כלכלית, משפחתית או אחרת, אך המילים "אהבה" או "רצון" לא קיימות שם כלל.
"רק אנחנו מאושרים," אומר לי בתגובה האיש כשאנחנו נוסעים ברכב, כף ידי אחוזה בכף ידו כהרגלנו בנסיעות. "אתה ציני?" אני תוהה בחיוך, לא לגמרי בטוחה בכוונתו של האיש הסרקסטי שאיתו אני חולקת את חיי, את לבי. "חלילה" הוא משיב ברצינות גמורה "טוב לי איתך" הוא מוסיף ולרגע אחד הלב שלי נמס ומזכיר לי שזאת בדיוק התחושה הזו שהופכת את כל שאר הרגעים האפורים של היום לכדאיים.
יכול להיות שזה האושר, אני חושבת. בלי תרועות חצוצרות או רעמי תופים, בלי תפאורה נוצצת או מלבושים מלכותיים, סתם ככה בנסיעה שגרתית בתוך הרכב מפציע לו האושר לשנייה, ומתמוסס שוב לחלל האוויר. אושר בלתי חגיגי, אושר סתמי כזה של יום-יום. אושר פשוט. שברירי, חמקמק, מופיע ונעלם כמו משב רוח קליל שהיה פה וכבר הוא איננו. אם ממצמצים עלולים להחמיץ אותו, לכן חשוב להיות ערנית.

Happiness is a warm gun אמרו פעם החרקים האהובים עליי ושנים אחר כך גיירו את השורה הזו ליהדות והיא נהייתה ל-"האושר הוא הפשע המושלם". כי ממש כמו פשע, גם האושר מתקיים על פי רוב בחשאיות, כמעט בגניבה. כמו עבריין שמקפיד שלא להיתפס בביצוע דבר העבירה, הוא חולף על פניך בזריזות, גמיש כחתול, חולף במהירות ורק קצה זנבו מתנופף אחריו. גם אם תנסה, לא תצליח לאחוז בו ואתה נותר מבולבל והמום: היה או לא היה?

בבריכה פרטית המשקיפה אל הכינרת אני טובלת איברים לבנים ונבוכים, לא מורגלים במגע המים הקרים קבל עם ועדה. אבל אין עדה וגם העם כולו נמצא מחוץ לטווח הראייה. אני מנצלת את הבדידות הנדירה כדי להתיידד מחדש עם גופי המשתנה, קליל יותר בעשרה קילוגרם. אני מאפשרת למים ללטף את הגוף העירום ולדגדג כל פינה חבויה שהשתחררה מכבלי הבגדים. מגע המים על העור החשוף נעים באורח שיש בו טעם של חטא. האושר הוא הפשע המושלם, אני נזכרת שוב, ומתמכרת לתענוג בעיניים עצומות ורטובות. אני מרגישה יפה, הכי יפה בעולם באותם רגעים. המים אוהבים אותי ואני משיבה להם מנה אחת אפיים של אהבה. למחרת נארוז את עצמנו, נעטוף את גופינו העירומים בבגדים כמתבקש ונחזור דרומה אל הבית, אל העבודה, אל השגרה, אל החיים בגוונים שונים של אפור.

"רגעים קטנים של אושר, זה כל מה שיש לנו," אני אומרת לאחות-לבי כשהמכונית מתמסרת לכביש לרחש נהמת המנוע, ומבטיחה לעצמי להזכיר לי לחפש את הרגעים האלה בכל יום מחדש, כדי שלא אאבד אותם בתוך המירוץ הקדחתני אחר ההגשמה העצמית הבלתי מושגת.

יום שישי, 26 בספטמבר 2008

ציפור שחורה


בתוך ארונית הסלון הישנה בבית ילדותי הם נחו בין חבריהם עשויי הויניל השחור. צמד בלתי ניתן להפרדה, עטיפותיהם הססגוניות בצבעי אדום-כחול בלטו למרחוק והפרידו אותם משאר התקליטים שלצדם. על העטיפה התנוססו ארבעה פרצופים מחייכים מעוטרים בהמון שיער חלק ומבריק ובתוך העטיפה המתין האוצר הבלום של ראשית חינוכי המוזיקלי: הביטלס, התקליט האדום הכפול והתקליט הכחול הכפול. כל הלהיטים כרוכים יחד, כל שיר כחרוז נוסף בשרשרת ארוכה ומתוקה של כישרון שמדגימה את השלמות שבפשטות.

"אימא, שימי לי עוד פעם את התקליט" הפרעתי שוב ושוב לאימא בבישוליה במטבח הסמוך, אוחזת בידיי את החפץ הפלאי שבתוך חריציו הקסומים נחבאו הצלילים האהובים עליי. והיא, שמחה על ההפרעה המבורכת, הגיעה אל הסלון כשהיא מנגבת ידיה בסינרה, ריחות בצל מטוגן, שום ופלפל שחור מלווים את צעדיה וממלאים את הנחיריים בהבטחה לבאות. בזהירות, בחרדת קודש כמעט, נהגה לשלוף את התקליט מתוך הנייר השקוף שעטף אותו ולהניח אותו בעדינות על הפטפון. הבטתי בפעולותיה בהערצה כשל סטודנט צעיר לרפואה הסוקר את ידיו המיומנות של כירורג מנוסה בעת ניתוח מעקפים. לא הצלחתי להבין איך ייתכן שהמחט עושה את דרכה מטה אל עבר הפסים המחורצים שעל התקליט וכעבור שנייה נמלא הבית בצלילים שנולדו בכלל במדינה אחרת ורחוקה כל כך.
הפעולה כולה נדמתה כנס של ממש בעיניי הילדותיות, כמעט בסדר גודל הזהה לנס המוזיקה שיצרה הרביעייה המופלאה עצמה.



אימא אהבה במיוחד את התקליט האדום, שכלל את השירים המוקדמים של הביטלס ואילו אני, נחושה בדעתי לפתח טעם מוזיקלי עצמאי משלי, בחרתי לחבב יותר דווקא את התקליט הכחול, שהכיל שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה. השיר האהוב על אימא היה Yesterday ובזיכרוני צרוב קולו של פול עם רחש השמן המבעבע במחבת וקול הקציצות המיטגנות בפירורי הלחם, משתלב בקולה הצלול של אימא כשהיא מלווה אותו בשירה נוגה. האזנתי לה בשקט, שפתיי ממלמלות איתה את כל המילים שידעתי, כמובן, בעל פה ונלחשו מבין שפתיי בלא קול על מנת שאוכל לשמוע את קולה האהוב.



טרם למדנו אנגלית בבית הספר באותם ימים והצלחתי להבין בקושי שתי מילים מהטקסט של השיר שדקלמתי מתוך שנתי, אבל המוזיקה העבירה את המסר גם בלי מילים ושירתה של אימא חשפה את סיפור העלילה בעזרת גוון הקול לבדו. המילים עצמן היו מיותרות כמעט וכשאימא מחתה דמעה והשתתפה בגעגועיו של פול ליום האתמול, לא יכולתי שלא להרגיש את הפקעת מדגדגת לי בגרון ואת התהייה לאיזה אתמול מתגעגעת אימא, ואם יום האתמול אחראי לדמעות שעלו בעיניה או שאולי זה רק הבצל שמיטגן במחבת.

הציפור השחורה ליוותה אותי ברגעי התסכול הרבים כל כך שידעתי בבית ההוא, עם האימא ההיא ובעיקר עם האבא ההוא. כשתחושת חוסר האונים הציפה אותי עד גדותיי, כשהתסכול איים להטביע את שארית האופטימיות וכשנדמה היה שאי אפשר עוד לנשום מרוב כאב, הציפור השחורה הזכירה לי שיום אחד העיניים החלולות שלי יזכו לראות גם מראות אחרים ושונים. יום יבוא והכנפיים הקטנות והשבירות שלי יצמיחו עליהן פלומת נוצות סמיכה ומגוננת, השרירים יתחזקו והעצמות לא יהיו עוד פריכות וחלשות.
יום אחד אוכל לעוף מכאן לארבע רוחות שמים,
או סתם לכל הרוחות,
או פשוט לכל מקום אחר שהוא לא הבית ההוא.
יום אחד הציפור השחורה הקטנה הזו תלמד לנפנף בכנפיה ותנסוק למחוזות אחרים ונעימים יותר, ומי יודע, אולי אז הצבע השחור שבתוך לבה ידהה לאפור, אולי האפור יוסיף להחוויר עד שיהיה לבן ואולי אז יהיה די מקום לכל צבעי הקשת האחרים להשתכן בתוכה ולצבוע את העולם שלה בצבעים נוספים פרט לשחור ולבן.

Black bird singing in the dead of night
Take these broken wings and learn to fly
All your life
You were only waiting for this moment to arise
Black bird singing in the dead of night
Take these sunken eyes and learn to see
all your life
you were only waiting for this moment to be free
Blackbird fly
Blackbird fly
Into the light of the dark black night

עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שפול מקרטני לא כתב את השיר הזה על ציפור וגם לא עליי (כמה מפתיע). השיר נכתב בתקופת המאבק לזכויות השחורים בארצות הברית בסוף שנות השישים, שחפף למאבק הנשים על זכויותיהן לחירות ולשוויון. הציפור השחורה היא רק דימוי לאותה אישה כהת עור שנאבקת כל חייה להשתחרר מכבלי החברה המדכאת שלתוכה נולדה ובה גדלה. אבל בגיל 14, שוכבת על המיטה בחדר ילדותי כשהדמעות שוטפות לי את הפנים ומערפלות את הראייה, לא הכרתי את האישה השחורה ההיא ולא התעניינתי בציפורים שצבען שחור. מבחינתי השיר נכתב בעבורי ונאחזתי בשתי ידיים קטנות ונחושות בפירורי התקווה שארבע חיפושיות קטנות הגישו לי. ואולי זו הגדולה של המוזיקה של הביטלס ושל המוזיקה בכלל, העובדה שבזכותה ילדה אשכנזייה "מבית טוב " יכולה לרגעים להרגיש בדיוק כמו אישה שחורה ומדוכאת, כמו ציפור שבורת כנפיים, בדיוק כמו מיליוני אנשים אחרים בעולם שלא פגשו זה בזה בחייהם.

עשר שנים אחרי כן מצאתי את עצמי עומדת מול אולפני Abbey road ליד מעבר החצייה המפורסם בהיסטוריה, הלב שלי מתופף בהיסטריה על קירות בית החזה ומאיים לזנק החוצה דרך האוזניים וכל הרגשות מתנקזים החוצה דרך ארובות העיניים. אני מתקשה להפנים את העובדה שאני באמת שם, זה המקום. כאן בתוך הבניין הזה הוקלט פס הקול של הילדות שלי. כאן על מעבר החצייה הזה דרכו כפות הרגליים של ארבעת הפרצופים המחייכים האלה, העטורים בשיער חלק וגולש. בלב שכונת המגורים הפסטורלית והירוקה הזו, בתוך כל הנימוס הבריטי המנומנם הזה, החצרות המטופחות והמלבלבות והציפורים המצייצות באנגלית מדוברת, בתוך כל זה התרחש הקסם הזה שנקרא הביטלס.

הקיר הלבן הסמוך לאולפן ההקלטות איבד מזמן את צבעו הלבן וכוסה לחלוטין במילים צבעוניות שנרשמו בידיים צבעוניות אף הן, מכל הצבעים, מכל המינים ומכל הסגנונות. מבקרים מכל קצוות תבל שחשו צורך להביע ולו שמץ מהתחושות שהציפו אותם כשעמדו במקום ההוא.
"סליחה, אפשר לקבל עט?" ביקשתי מאיזה בחור אירופי צנום שעמד לידי ודיבר בהתרגשות עם חבריו בשפה לא מובנת. כרעתי ברך כדי לחפש מקום פנוי על הקיר, משימה שהתבררה כלא פשוטה כלל על גבי קיר שנדמה שכוסה בטפט של אותיות.
מה אכתוב לכם לא אדע, שיר, סיפור או אגדה... התרוצצו המילים בתוך מוחי בבדיחות, כשניסיתי לחשוב מה אפשר להגיד, מה אפשר כבר לכתוב לאנשים שליוו אותי לאורך השנים והעניקו לי כל כך הרבה אושר, עונג, תקווה ונחמה.
מקץ דקותיים של התלבטות, אחרי שהאירופי רצה את העט שלו חזרה והזמן דחק, הוספתי את החתימה שלי על הקיר שניצב בסופו של מעבר החצייה המפורסם ביותר בעולם, לצד המילים שלהם שציטטתי ביד רועדת:
In my life, I love you more





ככל שאני מתבגרת אני מבינה עד כמה צדקה החיפושית הפילוסופית מבין הארבע, שקבעה שהחיים הם מה שקורה לך כשאת מתכננת תוכניות אחרות. בעשור האחרון לחיי נדמה שהתוכניות שרקמתי התנדפו כמו שלולית ביום קיץ חם ובמקומן מצאתי את עצמי פוסעת בדרכים עקלקלות, לעתים לא סלולות, מעמידה במבחן שוב ושוב את כוחן של כנפיי המתפתחות. העיניים החלולות שלי לומדות לראות נופים אחרים, להביט באחרים ובעיקר בעצמי דרך עיניים שיפוטיות פחות ומקבלות יותר. הכנפיים השבורות שלי מחלימות וגדלות ואוזרות אומץ להימתח פה ושם, לחוש את משב האוויר הפתוח על גבי הנוצות; לא להיבהל מגובה המעוף אלא להתרשם מהפרספקטיבה השונה שהמרחק מהקרקע מאפשר.
כשאעמוד הערב על הדשא הגדול בפארק הירקון ואביט בחיפושית במיל' שעל הבמה, הציפור השחורה שבי תישיר אליו מבט רטוב ולמרות שהוא ודאי לא יבחין בעיניי בתוך אוקיינוס העיניים שילטפו אותו בהערצה, שתי העיניים שלי ילחשו לו תודה.

And in the end, the love you take is equal to the love you make


יום חמישי, 28 באוגוסט 2008

שי"ן קו"ף רי"ש


"תגידי," שואלת אותי האדמונית יפת העיניים, "את חושבת שהוא מנחש מה את מכינה לו ליום ההולדת?" בהיותה שותפה מלאה למתנה עליה אני עמלה במשך החודשים האחרונים כדי להפתיע בה את האיש ביומו הגדול.
"יכול להיות" אני משיבה מהורהרת. "הוא אמנם טוען שלא, אבל אני גרועה כל כך בהסתרת דברים מפניו ובאופן כללי אני שקרנית איומה." וכמו בכל פעם כשחוצות המילים האלה את שער השפתיים שלי, הפנים שלך צפות ועולות לי בראש, מביטות בי בשתיקה. וכמו בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה מחדש איך ייתכן ששקרנית איומה שכמוני, אישה שאיברי גופה מסרבים לשתף פעולה עם השקר ומתעקשים לחשוף אותו במערומיו-מערומיי, איך יכול להיות ששיקרתי זמן רב כל כך, בהצלחה גדולה כל כך ולאדם יקר כל כך?
הלא אני לא מסוגלת לשקר למישהו ולהביט לו בעיניים. העיניים שלי יושפלו מטה בבושה באופן מידי ובלתי נשלט. כך זה היה תמיד. אני לא יכולה לדבר מילות שקריות בעומדי פנים מול פנים מול אדם, כי בתוך שניות הוא יבחין איך לחיי מתכסות באודם שני שיסגיר בהוכחת צבע את דבר העברה. כך זה היה מאז ומעולם.
ואיך בכל זאת?

זוכרת את החדר הקטן והאפרורי שבו ישבתי אז. העיניים סקרו את הקירות בחשש, כאילו ציפיתי שבכל רגע יפרצו דרכם לוחמי קומנדו חסונים, יסתערו עליי בידיים תאבות קרב לצפירת האזעקה מחרישת האוזניים: ההצגה הסתיימה, שירה. השקר שלך נחשף, את בידינו.
סתם בדיקת פוליגרף שגרתית. הליך סטנדרטי לצורכי עבודה מוערכת יתר על המידה. השאלות מוכרות עד זרא, על כולן כבר השבתי בפגישה המוקדמת ואני יודעת שלא נכון לי דבר שאינו צפוי מראש. אני החתולה המשעממת בעולם, חיי נורמאליים להחריד ואיני מסתירה ולו שלד אחד בארוני הדחוס בבגדים מקומטים.
מלבד שלד אחד.
הגופה הנבגדת של קשר הנישואים. שקר הנישואים.
ועכשיו כל החוטים האלה מחוברים לכפות הידיים שלי, רושמים בקדחתנות את סימפוניית לבי הנסער, עוקבים בדריכות אחרי כל נשימה חרדה וחורטים את התוצאות על גבי דף גזר הדין שמתמלא בכל שנייה בשרבוטים מאיימים.
"האם את נוהגת לשקר?" האיש האפור שואל אותי שוב. זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהוא חוזר דווקא אל השאלה הזו, ובכל פעם נוספת נדמה שהלב שלי נהיה זקן יותר, עייף יותר וחדריו מתכווצים עוד טיפה.
"כולם משקרים לפעמים, לא?" אני נאחזת בגלגל הצלה שהשלכתי בייאושי אל מי הביצה שבה אני מדשדשת. "זו שאלה שקשה להשיב עליה ב-כן או לא".
בסבלנות שנרכשה במהלך שנות עבודתו במחיצת שקרנים מדופלמים הוא מסביר לי באטיות שאני אמנם צודקת, כל אחד משקר פה ושם אבל הוא מתכוון לשקרים גדולים, מהותיים. לא לשקרים לבנים כאלה, מהסוג שאיש לא חסין מפניו.
שקרים גדולים.
שקרים גדולים.
"שקרים גדולים, הוא אמר." לוחש לי הלב שלי ושולח מסר בהול להתייעצות עם המוח.
היי, מוח: להזדיין עם מישהו אחר חוץ מבעלך זה נחשב שקרים גדולים או קטנים? מה דעתך?

רק השד יודע איך צלחתי את סיוט הבדיקה הזו, בסופו של דבר. המתנתי בחוץ לקבלת התוצאות כמו נידונה למוות שמצפה להקראת עונשה. היה לי ברור שהמכונה הארורה קראה את לבי וחשפה את מבושיי בפני האיש הזר ההוא, שברגע אחד קטן נהיה שותף לסוד האחד והיחיד בחיי שאסור לאיש לדעת על אודותיו. הרגשתי את המחט מסתערת על הדף בחדווה של שמחה לאדי ולא היה מפליא אותי אילו יצא הבוחן מהחדר כשהוא אוחז את דף התרשים ועליו כתובה מילה אחת ויחידה, פרי מעשיה של המחט: "בוגדת".
ובכל זאת, לא.
"הכול בסדר" הוא הפליט ביובש כשיצא אל חדר ההמתנה ובידיו הדפים המפלילים. לחץ את ידי, איחל לי בהצלחה והפנה אליי את גבו. שקרנית נוספת נשלחת חזרה אל זרועות העולם הפרושות לקראתה.
פעמים ספורות אחר כך תהיתי מה חשב עליי האיש ההוא.
הוא הלא ידע שאני משקרת.
לא נדרשה לו מכונה לשם כך, די היה להביט בי, להתרשם מתגובותיי שהאשמה צבעה כל אות בהן.
די היה לראות את השפתיים רועדות במאמץ להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מתוך הגרון.
הוא ידע שאני משקרת. השאלה היא רק אם הוא הבין בנוגע למה.

לגמרי במקרה צנחתי אמש על פרק מתוך הסדרה "עד החתונה". מעולם לא צפיתי בה קודם, כך שאיני מכירה את הנפשות הפועלות אבל שלוש מהן דיברו אתמול מאוד אל לבי. זוג צעיר בתחילת דרכו, לכאורה יפים ואוהבים ומוצלחים ומסודרים. היא שוכבת עם אחר, נמשכת אליו בלי יכולת לשלוט בעצמה או לעצור את מסלולו של כדור השלג. היא משקרת לבן זוגה פנים מול פנים בנוגע למעשיה ומבקשת מאהובה למעט בהודעות הטקסט אל הפלפון שלה כי עליהם להיות זהירים. מישהו עוד עלול לראות.

אתה זוכר את היום ההוא? כי אני לעולם לא אשכח.
היום שבו השארתי בטעות את הפלפון בבית ואתה שמעת את ה"ביפ" החלוש הזה. צפצוף אחד קטן שהסתיר אמת אחת גדולה. "אני אוהב אותך." הוא כתב לי, כפי שכתב תריסר פעמים ביום. אבל הפעם לא היו אלה העיניים שלי שליטפו את צג הפלפון ולא היו אלה השפתיים שלי שחייכו למקרא המילים. הפעם לא היה זה הלב שלי שנמס אל מול מילות האהבה המוכרות. הפעם היה זה לבך שקפא אל מול הצהרת האהבה הזרה שמתפרצת כך סתם אל הפלפון של זו שעמדה איתך מתחת לחופה.

ושיקרתי כמו שמעולם לא שיקרתי בחיי. שיקרתי לך במצח נחושה ובכל איבר נחוש ועיקש ונואש אחר. שיקרתי כאילו חיי תלויים בכל מילה, כאילו החרב תלויה מעל לראשי ורק בלשוני היכולת להנחיתה או להשאירה במקומה, מאיימת אך לא מכלה. בדיתי כל כך הרבה שקרים באותו יום שנוא, אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, התגנבו בחשכה אל מוחי, נרקמו ונפלטו מבין שפתיי. כל שאני יודעת הוא שהם נולדו מתוך הנואשות הגדולה ביותר בעולם. בתוך התוהו ובוהו שבו הייתי שרויה באותה עת, בתוך הרעש הנורא וההמולה הבלתי פוסקת שבראשי, דבר אחד ניצב ברור, שקט וחד: אתה לא תדע. אעשה הכול, אשקר את עצמי לדעת ובלבד שאתה לא תדע.

באותו יום כבר ידעתי שאני עוזבת. ידעתי שנישואינו תמו והיה לי ברור שזו רק שאלה של זמן. ובכל זאת, הרצון למנוע ממך את הכאב שבידיעת השקר היה חזק מכול, ודאי חזק יותר מהרצון להתוודות ובכך למרק את לבי מכתמי החטא. מקובל לחשוב שבמסלולי החיים, הכנות היא השביל שעליו מומלץ לפסוע. אם למדתי משהו מהסיפור שלנו, הרי שזו לא בהכרח האמת הבלעדית. האם כנות שעיקרה וידוי מזעזע שיפגע בשומע היא אכן הדרך הנכונה? היא תסייע לאדם שמתוודה להשתחרר מנטל האשמה ותסיר מעליו את כובד משקלם של ייסורי המצפון, אבל מה תרומתה לצד השני, מלבד צער וכאב? ואם אני כבר עוזבת, האם אין די בכאב הסכין שנעצתי ממילא ועליי לסובב אותה עוד כדי לגרום לכאב נוסף?

הסתכלתי אתמול בשחקנית משקרת לבן זוגה והתכווצו לי הקרביים. צפיתי בה מזהירה את אהובה שלא ישאיר את חותמת נשיקת שפתיו על צווארה ונזכרתי בצעיפים שעטיתי על צווארי, בסוודרים בעלי הצווארון הגבוה שבתוכם התחבאתי באותם ימים מרירים-מתוקים. ונצבט לי הלב.

נזכרתי איך באחת מסדנאות הפסיכולוגיה הערתי איזו הערת אגב לגבי שלישיות. דיברתי על המורכבות שבחברות הכוללת שלוש נשים אבל אחד המשתתפים ניצל את ההזדמנות להעיר משהו בנוגע לשלישייה מסוג אחר וגרם ללחיי להאדים במבוכה ולפרץ צחוק בקרב הנוכחים. "אתה ממש לא בכיוון הנכון" השליך מישהו מחבריי ללימודים לחלל האוויר את התובנות שלו לגבי אופיי המוסרי והמקובל. "היא האחרונה שתיקח חלק בדבר כזה..." ואני שתקתי והנחתי לגיחוכים לגווע כשבראשי כל העת התגלגלו המילים שוב ושוב, כגלגלים חורקים שמתעקשים לדבוק במסלולם:
"מה אתם בכלל מבינים. מה אתם בכלל יודעים עליי..."
כי הם, בניגוד למחט במכשיר הפוליגרף, לא ראו דבר מבעד לכסות החיצונית. בעיניהם הייתי שירה, סמל הכנות והיושר, נשואה ותיקה לאהוב נעוריה ומנהלת חיים פשוטים ויש שיאמרו מעוררי קנאה.
מי בכלל יעלה בדעתו שאני מגלמת תפקיד בלתי נסבל במשולש הרומנטי העתיק ביותר בהיסטוריה.
מי בכלל ינחש שאני מעבירה את ימיי ואת לילותיי בתמהיל הזוי של עונג צרוף מחד וייסורי נפש מאידך.

ואף שאיני מצטערת על דבר כי איני יכולה - הלא כל צעד שכזה הוביל אותך אליי, הוביל אותי אליך, הוביל את שנינו למקום שבו אנחנו כיום - התחושה שמקננת בי מאז התחדדה תוך כדי הצפייה בתוכנית אמש: לא אסבול את זה שוב. לא משנה איך ייראו חיינו, לא חשוב מה יהיה טיבה של מערכת היחסים בינינו, אני לא רוצה עוד לעולם לחיות בשקר הזה ולהניח לו לעטוף אותי בקורי העכביש הדביקים של ההונאה.

הפלפון שלי גלוי בפניך תמיד, איש אהוב שלי. מילות האהבה היחידות ששמורות בו הן אלה שהקלידו אצבעותיך. חיי הם ספר פתוח לעיניך בכל זמן שתרצה לעלעל בין דפיי. אין מילים מוצפנות, אין צווארוני גולף גבוהים, אין תירוצים דחוקים שנרקחו במוח חרד. אין סיבה להיות דרוכה לקראת סכנה. ואילו ישבתי היום בחדר האפרורי ההוא, ואילו שאל אותי היום האיש חמור הסבר אם אני נוהגת לשקר לאנשים, בעוד גופי מעוטר בחוטים חכמים שנותנים סימנים בצפונות נפשי, יכולתי להשיב בלי להחסיר ולו פעימה:

לא.

וכך אני רוצה לחיות.

יום שלישי, 12 באוגוסט 2008

תהיי יפה ותדברי


בחדר השינה של ההורים שלי היו תלויות שתי תמונות גדולות בצבעי שחור ולבן. אני זוכרת ששאלתי פעם את אימא למה הן לא בצבע והיא השיבה שבזמנו לא היו מצלמים בצבעים. המחשבה גרמה לי להלם שהותיר אותי דוממת למשך כמה דקות. הייתכן שכך היה נראה העולם בזמנו? "בזמנו" הייתה נקודה קבועה ועלומה על ציר הזמן בסיפוריהם של אבא ואימא, שכוחה עמד לה בכל נושא.
"בזמנו לא היו לנו ממתקים", סיפרה אימא לי ולאחיי כשמילאה את המגירות בחטיפים "וכדי לקנח במשהו מתוק נהגנו למרוח פרוסת לחם בחמאה ולפזר מעליה סוכר."
"בזמנו בכלל לא נעלנו את דלת הבית" רטן אבא כשקריין החדשות דיווח על עוד מקרה שוד מקומי. "כולם היו הולכים לישון שנת צהריים בדלת פתוחה, שייכנס קצת אוויר ויצנן את הבית." בנקודה זו הייתה אימא מוסיפה בדרך כלל את ההסבר המתבקש -"את יודעת שבזמנו לא היו לנו מזגנים..."

בזמנו, מסתבר, העולם היה צנוע ויפה יותר, או לפחות ארצנו הייתה נאה בהרבה, אכלה את יושביה פחות, או לכל הפחות לעסה אותם בפה סגור ובצורה מתורבתת.
בזמנו ההורים שלי היו מאוהבים זה בזו, כפי שמעידים התצלומים המתפוררים באלבום התמונות הישן, שחושפים זוג שזוף ורזה, שולחים עיניים עורגות זה לזו ומניחים זה על זו כפות ידיים רעבות. גם מבעד לקמטים שצרב הזמן על גבי התמונות ניבטת האהבה ופורצת החוצה. בזמנו אימא שלי הייתה האישה היפה ביותר בעיר, אולי בארץ ואולי בכלל בעולם כולו, מי יודע מה היה מצב אוכלוסיית הנשים אז, בזמנו.

שתי התמונות הגדולות בחדר השינה חושפות את דיוקנה של אימא בפנים עירומות מאיפור. נערה בת 17 מחייכת למצלמה בביישנות שנעלמה זה מכבר מן העולם והייתה כה אופיינית אז בקרב בנות ישראל הצנועות, בזמנו.
על מיטתם הרחבה כאונייה, שרק בבגרותי נדהמתי לראות עד כמה צרה וקטנה היא, נהגתי לשכב בשעות אחר הצהריים של בטלה ולשאת עיניים מנומנמות מעלה. מבט ימינה, והנה אימא מחייכת לעברי בשיניים מושלמות.
מבט שמאלה, והנה גם מכאן היא מחייכת בעיניים טובות, אוחזת בידיה סלסילה גדולה גדושה פירות הדר.

"למה את מחזיקה תפוזים?" שאלתי פעם אחר פעם, מתענגת על ההזדמנות לשמוע שוב את התשובה, מאפשרת לה את התענוג הכרוך בפסיעה מחודשת בשבילי זיכרונותיה.
בחנויות הצילום בארץ ("בזמנו, שירה, קראו להן 'צלמניות'") נערכה תחרות, כך היא הייתה מספרת.
כל צלם נדרש להציב בחלון הראווה שלו צילום אחד ויחיד פרי עבודתו, ומבין כולם ייבחר הצלם המוכשר שיפיק את הצילום האיכותי והנאה ביותר.
אחד הצלמים בעיר הבחין בעלמה יפהפייה חולפת מחוץ לחנותו וכאילו היה זה פרק בדרמה יומית בטלוויזיה בכבלים, חש במהירות אחריה כדי להציע לה להתנוסס בחזית חנותו. היא הייתה אז רק בת 17, אימא שלי. בקושי הספיקה לגבש שאיפות ותקוות לעתיד ומעולם לא עלה בדעתה לדגמן ("בזמנו כלל לא היו דוגמניות, את יודעת") אבל הוא שלח אליה חיוך רחב ואמר לה שהיא הנערה היפה ביותר שראה מימיו, לכן היא הנהנה לחיוב.
בפנים חפות מאיפור, בשיער שסורק באותו בוקר במברשת ביתית קטנה מול מראת האמבטיה המוכתמת, היא התייצבה אל מול המצלמה ומצמצה בעיניים מסונוורות אל מול האורות הבוהקים.
"חכי!" הוא הכריז, יצא מן החדר וחזר כעבור כמה רגעים כשהוא אוחז סלסילת קש גדושת פירות הדר טריים, על פניו חיוך שבע רצון מההברקה שהבליחה אל מוחו וקישרה בין הנערה היפה ובין סמל העיר.
בשעה שאימא מספרת לי את הסיפור בפעם המיליון ואחת, עיניי סוקרות שוב את התמונה, את החיוך, את מבט העיניים התמים ואת פירות ההדר החבוקים בין זרועותיה.
"באיזה צבע הייתה השמלה שלבשת?" אני שואלת למרות שאני יודעת בעל פה את התשובה. "שמלה ירוקה." משיבה אימא, נאמנה לתסריט הקבוע שלנו. "ירוקה כמו העלים של התפוזים כאן, את רואה?"
ובין השחור והלבן שעל הקיר נדמה לי שלשנייה אחת אני מצליחה לזהות כתמים קטנים של צבע.
הנה העיניים הירקרקות אפורות של אימא נוצצות מתוך פניה וגון שמלתה הירוקה משתלב בצהוב הגולש על כתפיה ובצבעי העלים הירוקים של הטנא, ומעל כולם זוהר הצבע הכתום והעסיסי של התפוזים שנחים בשלווה בתוך חיבוקה.

תמונתו של הצלם זכתה במקום הראשון בתחרות ובמשך שנים ארוכות מאז נודעה אימא שלי בעיר כ"מלכת ההדרים". כדרכו של סיפור, גם בסיפור הזה נטו הפרטים להשתנות במקצת כשעברו מפה לאוזן. לפעמים הייתה אימא שלי הזוכה בתחרות מלכת היופי הארצית ובפעמים אחרות קטפה את הפרס הראשון בתחרות חקלאית כלשהי. במציאות של אז, בצבעי השחור והלבן, היה זה פשוט צלם אחד בעל עין טובה לזיהוי יופי ונערה אחת, שבזמנו לא ידעה עד כמה היא יפה.

בשידה הקטנה שליד המיטה אימא שמרה קופסת פח עגולה ומעוטרת בציורי פרחים קטנים. בתוך הקופסה נחו מכתבים מתקופת היותה נערה. מכתבים, כן. צורת ההתקשרות העתיקה הזו שהייתה נהוגה בזמנו, טרם המצאת הדואר האלקטרוני. מכתבים מחברותיה ללימודים שהצמידו לה כינויי חיבה משעשעים, מכתבים שכתבה אימא לבני משפחתה כשנסעה עם בני כיתתה לקיבוץ "דפנה" למשך חודשיים ולבה התפקע מרוב געגועים הביתה, מכתבים מחבריה לעט שאותם מעולם לא פגשה פנים אל פנים, וכמובן – מכתבי אהבה.
או אולי מוטב לומר, מכתבי הערצה, שכן "אהבה" של ממש לא הייתה שם. אי אפשר לאהוב מישהו שאינך מכיר כלל, אתה יכול רק להתפעל מיפי מראהו.
פעם אחר פעם התקבלו בתיבת הדואר הקטנה בבית הוריה מכתבי התפעלות שכאלה. עוברי אורח שסונוורו מהאור שקרן מפניה ונכוו בלהט רגשותיהם. מבטם היה חולף על פני חלון הראווה בחנות שבה עבדה, וכשנחו עליה עיניהם הם נעצרו כמוכי הלם, פסקו מלכת ופשוט ניצבו שם, מול החנות, דוממים כפסלים.

"עוד אחד נפל ברשת" נהגה בעלת המקום להתבדח כשזיהתה את המבט המבולבל בחזית החנות. "צאי אליו", סנטה בחיבה באמי, "תעשי לו את היום..."
מכתב אחד נחרט בזיכרוני באופן מיוחד.
"ליפה בנשים" התפייט הנער האלמוני. "ללבנה במילואה, לשמש במלוא הדרה..." (מה זה מי-לו-אה? שאלתי בסקרנות את אימא בפעם הראשונה שקראנו יחד את המכתב) "מעולם לא הבנתי איך עבד יעקב את רחל במשך שבע שנים אבל אחרי שראיתי אותך הכול התבהר. הייתי מוכן לעבוד למענך אפילו 70 שנה, אם רק תתני לי..." כך היו מדברים אז, בזמנו. ולא, איש לא חשב שזה נלעג או מצחיק.

רציתי כל כך לדמות לאימא שלי אז,
רציתי כל כך להיות יפה כמוה.
המחמאה הגדולה ביותר שמישהו יכול היה לחלוק לי הייתה לומר שהוא מזהה דמיון חיצוני בין שתינו אבל כמובן שכאילו כדי להכעיס, המשפט הקבוע שהושמע באוזניי פעם אחר פעם מכל עבר, כתקליט שמשעמם אפילו את עצמו היה: "הילדה קופי אבא שלה!"
כן, גם הוא היה גבר נאה ביותר אבל הוא לא היה אימא.
ואני רציתי להיות אימא.
רציתי להיות יפה.
כי להיות יפה היה כל מה שאישה יכלה לשאוף אליו, כפי שהעידו מסלולי החיים של הנשים במשפחתי.

סבתא ברכה הייתה יוצאת דופן ביופייה האירופי המעודן שבלט כשושן בין חוחי נשות כנען הגסות והפשוטות. בימי הקיץ הלוהטים נהגה להתהלך ברחוב כשידיה אוחזות בשמשייה קטנה ומטפחת אוורירית מכסה את עור פניה הצחות כשלג, פן יפגעו בהן קרני השמש ויציירו עליהן כתמים ובהרות.
היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה ואם.
והיא הייתה יפהפייה.

"חלב ודבש" מלמלה סבתא שרה בעודה מצביעה באצבע גרומה על תמונת שחור-לבן המציגה את דמותה כנערה צעירה בראשית המאה הקודמת. חלב ודבש, חזרה בעקשנות שוב ושוב על המושג ביידיש וצררה אותו במוחי עם תריסר מילים בודדות בשפה הזרה שמשמעותן ברורה לי. היא התכוונה לומר שעורה היה לבן כחלב וחזותה מתוקה מדבש, והמסר הועבר היטב. גם היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה (איומה) ואם (טעונה שיפור).
והיא הייתה יפהפייה.

מישהו אמר פעם שאם רצונך להחמיא לאישה חכמה אך פשוטת מראה, אמור לה שהיא יפהפייה. אם רצונך לפלס דרך אל לבה של אישה חכמה, חלוק לה מחמאה הנוגעת למראה החיצוני. אני משערת שהמשפט הזה מתבסס על ההנחה שהנשים החכמות יודעות זה מכבר שהן חכמות אך משתוקקות שיכירו גם ביופיין. מנגד, הנשים היפות מודעות ליופיין אבל כמהות להתייחסות הנוגעת למה שנמצא בתוך ראשן היפה פנימה.

במדיה התקשורתית שסובבת אותנו, נדמה תכופות שבפני הנשים עומדות שתי בררות בלבד לבחור מתוכן:
או להיות יפות, או להיות חריפות שכל. שתי התכונות לא יתקיימו לעולם זו בצד זו באישה אחת. ומשהו בתיאוריה השוביניסטית המחליאה הזו מכווץ לי את הבטן לאגרוף עצבני של פחד.

כששכבתי על המיטה הגדולה בחדר השינה של הוריי ייחלתי לכך שמישהו יגיד לי שאני נראית כמו אימא. שנים מאוחר יותר, כשהחלו להגיע התגובות הרצויות והמשתאות נוכח הדמיון החיצוני ביני ובין אמי בצעירותה, גיליתי שיותר מכול – הן מעוררות בי חלחלה.
"כמה שאימא שלך הייתה יפה פעם..." היה מגיח שוב ושוב המשפט, נוקב כסכין והאנחה הבלתי נמנעת חותמת אותו כצליל החבטה של ארון קבורה שסוגר על הנפטר.
כי אימא שלי לא יפה עוד.
היא זקנה ומוזנחת, בגופה אך בעיקר בנשמתה.
הקמטים שעל התמונות באלבום הרחיקו לכת אל מעבר לדפוס ועשו שמות בפניה המציאותיות. כובד משקלה רובץ לא רק על גופה אלא בעיקר על נפשה. "לא יצאתי מהבית חודשיים וחצי." היא סיפרה לי לפני כמה שבועות, והתדהמה חנקה את המילים בגרוני ומנעה ממני כל אפשרות להגיב.

אימא שלי לא יפה עוד.
היא הייתה יפה פעם,
היא הייתה יפה בצעירותה.
וכאישה ששאבה את כל מהותה ממעין יופייה, מה נותר לה עוד מעצמה עכשיו, אחרי שהשנים גזלו אותו ממנה?

מי היא בעצם, בלי היופי הזה שנישא בפי כולם בעיר? מה היא משאירה מאחוריה בעולם הזה, פרט לשלושה ילדים שמנסים להתיר את סבך הקשרים של חייהם, זיכרונות מעור פנים ללא רבב ושלל הזדמנויות שהוחמצו?

לא רוצה להיות מעודנת ומהממת כמו סבתא ברכה.
לא רוצה להיות חלב ודבש כמו סבתא שרה.
לא רוצה להיראות כמו אימא שלי בצעירותה.

לא מוכנה אף פעם להיות יפה ולשתוק.

יום ראשון, 3 באוגוסט 2008

מילים עד כאן


בבוקר יום שישי פקח המחשב שלי את עיניו המנומנמות וכמעט נחנק. על המסך, במקום אוסף המילים השגרתי הגודש תיאורי מקומות עבודה וסוגי משרות, במקום מצגות פאואר פוינט הכוללות צילומי טבע ממקומות שונים בעולם שבהם לעולם לא אזכה לבקר, במקום בדיחות השרשרת שהועברו אליי בחולייה אינסופית של אנשים שלא הכרתי בחיי, במקום כל אלה הופיעו על צג המחשב כמה מילים קטנות ואישיות מאישה אחת קטנה ואישית, שאף אינה יודעת את שמי או איך נראות פניי.

היא קוראת אותי בקביעות, ובשבוע האחרון מצאה עצמה מבקרת שוב את רשומותיי הישנות, כמו חוזרת אל ידידים ותיקים שמזמן לא פגשה. היא דואגת לשלומי כיוון שזמן רב חלף ולא פרסמתי רשומה חדשה, ורוצה רק לוודא שאני בריאה ושלמה.

המחשב שלי, כאמור, כמעט שנחנק ובעליו ישבה למולו בעיניים לחות וחשבה עד כמה גדולה השאלה הזו, שאלה שהיא לכאורה קטנה אבל למעשה טומנת בחובה עולם ומלואו. האם אני בסדר? האם אני באמת-באמת בסדר? מובן שעניתי לה את התשובה המתחייבת בצירוף רגשי תודתי העמוקים והסברתי שהתקופה האחרונה הייתה עמוסה ולא הזדמן לי לכתוב כפי שרציתי. קראתי את המייל אחרי ששוגר לדרכו הווירטואלית, ובסך הכול הוא נראה הגיוני וסביר למדי, אבל את עצמי לא הצלחתי לשכנע ולו במעט.

אולי את כל העולם אני יכולה להטעות בעזרת החזות המוקפדת שאין בה רבב, בעזרת החיוך ונימת הקול והשגרה ששומרת על סדרה, את כל העולם מלבד את עצמי. כי עצמי ואני יודעות שאני לא בסדר, ושלא במקרה חלפו למעלה מחודשיים מאז כתבתי מהלב ותליתי לייבוש את הכביסה של הנשמה.
נושאים לכתיבה לא חסרו, ובתוך הראש התערבבו המילים אלה באלה ויצרו פסקאות ראשונות לרשומות, שלדי פוסטים שאין בהם בשר ולא קרמו עור וגידים בתוך המחשב.

אני נוסעת במכונית הקטנה ובמושב האחורי על סדין לבן מונח שיח חרציות ענקי בגודלו. במאמץ כביר עקרתי את השתיל מעל קברו של טדי בכוונה לשתול אותו בחצר הבית. "מעולם לא ראיתי שיח חרציות גדל ככה", אומר לי בעל בית הקברות, ספק מתפעל ספק מתחלחל. "תראי איזה גובה" הוא מצביע על הכתמים הצהובים שנדמה שמתחו גבעוליהם עד קצה גבול היכולת הטבעית. צהובות וגאות הן עומדות זקופות ומנסות לגעת בצהוב הגדול שבשמיים. "אולי הן שואפות להיות חמניות" אני מתבדחת ודוחקת חזרה את הדמעות אל תוך בורות העיניים. כי אני יודעת מה הסיבה לכך שדווקא החרציות שעל קברו של טדי צומחות כמו בשום מקום אחר. כשם שברור לי שלאחר שאשתול אותן בחצר ביתי, הן ייבלו תוך זמן קצר וימצאו עצמן דחוקות בפח אשפה אפלולי, צמודות לשאריות קוטג' במכלי פלסטיק מבוישים.
הרכב גדוש בריח חרציות חמצמץ, מהול בניחוח האדמה הכבד שנודף מרגבי העפר התלויים בשורשי השתיל. אני מציצה בכל דקה במראה הקטנה שמעל לראשי והעיניים שלי מתמלאות צהוב. צהוב צהוב צהוב חודר לנקבוביות הגוף שלי וזורם לי בתוך הנשמה. שדות החרציות של ילדותי, תמונות הזיכרון צפות ועולות בראשי ומעקלות את שפתיי לחיוך מבעד לדמעות.
הנה אני בת 9, מישירה מבט אל המצלמה ופניי רציניות כתמיד, רציניות מדי לילדה קטנה, כפי שאומרים לי לא אחת. הצמות הדקיקות נחות על הכתפיים וידה של שלומית חובקת את זרועי. בחצר ביתם אנחנו עומדות, רגלינו נסתרות מפני הצלם וטובעות בתוך ים של חרציות צהובות שמגביהות עצמן עד לגובה מותניי.
טדי הצהוב נוסע איתי כל הדרך הביתה, מלווה אותי כשאני טומנת אצבעותיי באדמה הנוקשה בחצר הבית, נאבקת להכניעה ופוערת בה בור עמוק, עמוק כמעט כמו החלל שנפער בי עם לכתו ושעדיין לא נסגר. שתיל החרציות הענקי נטמן משמאל לדלת הכניסה וכצפוי, מקץ שבועיים מצא עצמו דחוק באפלולית בין שאריות קוטג' ומכלי פלסטיק מבוישים.

חודשיים לאחר מכן אני פוקדת שוב את בית הקברות. בביקור הקודם, לאחר שפינה את מקומו שתיל החרציות והותיר חלל אדמתי גדול, שתלתי מספר שתילים תינוקיים על חלקת הקבר היתומה מחרציות. בפעם ההיא הקפדתי לבחור שתילים מאותגרי סנטימטרים, שכל רצונם הוא להתפרש לרוחב האדמה ואין בלבם או בגבעולם אף לא שאיפה נסתרת לנסוק לגבהים.
חודשיים לא ביקרתי במקום. בעל בית הקברות טרח להנמיך מראש את ציפיותיי ולהכין אותי לקראת האכזבה שבמראה שתילים עייפים ומותשים מחום יולי-אוגוסט.
פסעתי בין חלקות הקבר וחיפשתי בעיניי את החלקה הקטנה והמיוחדת שלו. נדרשו לי מספר דקות עד שאיתרתי את המקום הנכון והחיוך הבלתי נמנע נמתח על פניי מאוזן לאוזן. יריעה ירוקה ועבה כיסתה כליל את האדמה וכתמים צבעוניים בצהוב, ורוד, כתום, אדמדם וסגול קישטו את הירוק בהמוניהם. השתילים התינוקיים נהיו לשמיכת צבע מרהיבה שצמחה וכיסתה את פני המצבה, את הכיתוב ואת התמונה.
דרישת שלום ססגונית מהמתוק שלי. ומה בכלל הפלא שהפרחים גדלים על קברו באופן בלתי ייאמן שכזה. אני חושדת שגם אם אשתול כיסא על חלקת הקבר, אשוב אחרי חודשיים ואחזה בו מלבלב ופורח כבוסתן. מה בכלל הפלא.

שיחת הטלפון ההיא עם אימא שלי הותירה אותי מבולבלת ונבוכה על הספה, בוהה במכשיר הפלפון ששכב המום בתוך כף ידי ומזפזפת במחשבות במהירות בזו אחר זו. "רגע, את בטוחה שלא סיפרתי לך על זה?" היא תוהה שוב ושוב עד שאני מתקשה לרסן את הרצון לחנוק אותה. "כן" אני אומרת בקול שקט וקר, "אני די בטוחה שאם היית מספרת לי שהוא נשוי, הייתי זוכרת את זה."
וכך אני מגלה שאתה בזוגיות כבר כמה שנים ונשוי זה למעלה משנה. כך אני מגלה שאינכם גרים בארץ ושאולי אתם כבר הורים טריים, מי יודע. כך אני מגלה שסגרת סופית את הפרק שלנו, השארת את שנינו מקופלים בין דפי ההיסטוריה הפרטית שלנו והמשכת הלאה, אל הפרק החדש והנוכחי של חייך.
הלב שלי כמעט מתפקע מגודש הרגשות שמבעבעים בתוכו, צפים וגואים ומאיימים למוטט את הקירות העדינים-ממילא שלו.
אני סוגרת את מכשיר הפלפון ומנתקת במקביל גם את ערוץ ההיגיון והשכל הישר המוביל אל ראשי. מאפשרת לרגש להשתלט לכמה רגעים, טהור ומזוקק ובלתי הגיוני לחלוטין הוא פותח את ארובות העיניים ואני בוכה בכי גדול, קולני ומשחרר. ההתייפחויות בוקעות ממני כמו רעם, מתגלגלות כמו כוח טבע שאין סיכוי לעצור או למתן אותו, כל שנותר לעשות הוא פשוט לאפשר לו להיות ולחלוף. לחלקיק שנייה אני מביטה סביב בחשש, שמא יבהיל קול בכיי את הכלב ויגרום לו לגשת אלי בדאגה כלבית כה אהובה ומוכרת. אין כלב, אני נזכרת. אני לבד ואין מי שייבהל. אפשר להוסיף לבכות באין מפריע.

לא מסוגלת להסביר לעצמי את פשר הדמעות ועל שום מה מתחוללת בסלון הקטן שלי סערת רגשות גדולה כל כך. הלא חלפו 5 שנים ומותר לך להיות מאוהב באחרת, אני התאהבתי באחר עוד בטרם העלה מישהו משנינו את האפשרות שיבוא לנו סוף. אני שרקמתי זוגיות שנייה בעיצומה של הראשונה, איבדתי את הזכות לבכות, להתעצב או לקנא נוכח הזוגיות המוסרית והמתוזמנת היטב שלך, שלא פגעה בשלנו בשום צורה ואופן.
ואף על פי כן.
לפני חמש שנים נפרדנו בחיבוק ספוג דמעות בפתח בית הוריך, וכשניסית להודות לי על האהבה שלנו ולחתום את הגט במילות פרידה מסכמות הגרון שלך נשנק מדמעות והמילים בקעו ממנו שבורות לרסיסים, מבולבלות מגודל המעמד.
אהבת אותי כמו שאיש מעולם לא אהב אותי. אהבה ראשונית ותמימה ומלאה בדאגה ובאכפתיות של ממש. בעיניך הייתי הכי יפה, הכי זכה וטהורה, הכי אמינה וכנה וחכמה וטובה. לא היה לי הלב לגלות לך שאני לא כל אלה, ואולי גם לבי התאווה באנוכיות לשמר לעצמו את הזכות הזו, את הידיעה שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותי כך, שאוהב אותי כך. ואם הייתי מקלקלת לך הרי שהייתי בו זמנית מקלקלת גם לי. לא היה לי הלב לנפץ לעצמי את האשליה.
ועכשיו מישהי אחרת אוחזת בנתח הזה בלבך במקומי. מישהי אחרת היא החתולה בסנדלים שלך.


"היא נראית שונה מאוד ממך" אימא מנמיכה את קולה כממתיקה סוד ומנדבת את פיסת הרכילות העסיסית המתבקשת. קרוב משפחתי פגש בהם בחטף לפני כשנתיים והספיק לבחון את הרכש החדש תוך כדי ברכת השלום הזריזה.
"היא נמוכה וכהה מאוד" מפרטת אימא, מתעכבת על כל מילה, מתענגת על הנחמה הזעירה שמספקות לה המילים הללו. הוא אולי מצא מישהי אחרת, לוחש לבה של אימא אל הפלפון שלי בשקט, אבל היא לא את. היא ההפך הגמור ממך, וללבה של אימא ברור מאליו שנמוכה וכהה היא מוצלחת פחות מגבוהה ובהירה.
ואני תוהה האם יד המקרה הייתה זו שהובילה אותך למצוא ניחומים דווקא בין זרועותיה של הגרסה ההפוכה לי, אישה שחזותה כה שונה משלי. האם נמלט לבך בכוונה אל הגבול המרוחק במחוזות האהבה? האם צרבתי את נשמתך עד כדי כך שלא רצית עוד בשום תזכורת חזותית לאישה שפצעה אותך והותירה אותך מדמם? ואולי כלל לא דיממת כמו שהייתי סבורה, אני תוהה ביני לביני בדרך למקלחת. אולי היה לי נוח לחשוב שכן, הלא בצד הכאב שבידיעה ששברתי את לבו של מישהו, מקופלת גם המחמאה הגדולה מכך שאני בכלל מסוגלת לזאת; שיש לי השפעה כה גדולה על לבו של מישהו עד שבכוחי לגרום לו כאב.
כן, התייסרתי מכך שהכאבתי לך, כמובן, אבל הייתי מתייסרת לא פחות אילו ידעתי שהתגברת על הכאב בתוך שתי שניות וחצי.

ודווקא במקלחת מתפקסת לי המחשבה ומתבייתת על העיקר, במקום להתרכז בתפאורה שמסביב.
דווקא כשהעיניים עיוורות מהשמפו מתחדדת הראייה הפנימית ופתאום אני מבינה שקיבלתי את החדשות הטובות ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, זכיתי במתנה הגדולה מכול: חופש.
אני חופשייה מרגשות האשמה,
חופשייה מההלקאה העצמית הבלתי פוסקת,
חופשייה מייסורי המצפון שצובטים את הבטן כסכינים קטנות וחדות.
אני רשאית לשחרר את משא האשמה הכבד ואת נטל החטא. במשך 5 שנים, אלפי דמעות ועשרות שיחות טיפוליות, ניסיתי להתגבר על נקיפות המצפון המיוסר שלי וללמוד לחיות עם העובדה שפשעתי נגדך והרסתי את חייך.
לא עוד.
תקופת עונשי הסתיימה ביום שבו התאהבת מחדש ועמדת בפעם השנייה מתחת לחופה. 5 שנים ריציתי את עונשי וכעת הגיע הזמן לצאת לחופשי כאישה מתוקנת שכיפרה על עוונה. המשכת בחייך וסדרי העולם העניקו לי מחילה.

כבר חצי שנה שהבית ריק מהכלב שהיה שלנו, שלך ושלי.
תהליך האבל מגיע לקצו ובעומק הלב שלי מתחילים לדגדג ההתרגשות והרצון להתמלא באהבה חדשה.
כבר חמש שנים שקשר הנישואים שלנו אינו בין החיים.
תהליך האבל הגיע לקצו ובעומק הנשמה שלי מדגדגת ההקלה ומשחררת אל האוויר הפתוח את שיירי הכעס וההלקאה העצמיים.

חיי הקודמים הסתיימו.
אפשר להמשיך הלאה.

יום חמישי, 5 ביוני 2008

וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט


הם היו ארבעה. גבוהים וחסונים, איברי גופם נעו בגמישות חייתית ועיניהם אמרו טירוף. הם הסתננו אל הכפר עם שחר, ממש כשהציפורים הראשונות מתחו את כנפיהן משנת הלילה ופיהקו פיהוק רחב של בוקר. אור ראשון הפציע במרחקים וליטף בעדינות את עיניהן הישנות של תושבי הכפר המתנמנם.

לָטֶבַע קצב משלו. לעתים הוא משתרך בעצלתיים, נמתח על פני ימים ושבועות וְנֶצַח כמים ששוחקים באטיות את גופה של האבן. ולעתים כל הדרוש הוא שבריר שנייה קטן אחד, והעולם מתהפך על פיו. משינה לְעֵרוּת, מלבן לשחור, מחיים למוות, בשבריר שנייה קטן אחד. מתוך דממת הלילה הגווע והבוקר שֶׁנֵּעוֹר נולדו הצווחות, מתוך השלווה הפסטורלית התפרצה האנדרלמוסיה והכול היה לתוהו ובוהו, אבל רוח אלוהים לא ריחפה מעל המים ונעלמה מהאזור לבלי שוב.

הבוגרים הספיקו להימלט בעור שיניהם. מחודדי אינסטינקטים ולמודי ניסיון הם קלטו באוזניים מיומנות את רחש הרגליים הממהרות לעברם, את קול הנשיפות הרושפות ועוד בטרם נגלו ארבעה זוגות העיניים המשחרות לטרף הקדים והגיע ריח המוות אל נחיריהם. נשמעים לדחף ההישרדות הטבעי הטבוע בהם, הם התפזרו לכל עבר ומצאו מחסה.
יד הגורל אחזה בעט שחור וכתבה עתיד שונה בתכלית בעבור הפעוטות. שלושה תינוקות התעוררו משנת הלילה הראשון במעונם החדש. נרגשים פקחו עיניים זעירות והביטו ביריעת התכלת שנפרשה מעליהם, מפתיעה ולא מוכרת. המרחבים הפתוחים מסביבם גירו את יצר הסקרנות ולבם התמים התמלא בציפייה לקראת הימים הבאים שממתינים להם, גדושים בציוצי ציפורים ולחישות חרקים ועקצוצי גבעולי הדשא שמדגדגים את האף. האושר הוא ערפל, הוא אדי משקה מהביל שמתפזרים כהרף עין. האושר, כמו שאמר פעם ידידי הטוב ג'ון, הוא אקדח חם ומעלה עשן, והכדור שנפלט זה מכבר מתוך הקנה עושה את דרכו, ממוקד מטרה.

הרעש היה נורא. ולאחריו השתררה דומייה מקפיאת דם. כאילו יד נעלמה לחצה על כפתור ה- Mute במסך הטלוויזיה של העולם, ודממת מוות כיסתה את הכול. הציפורים החרישו, הצרצרים השתתקו, הכפר היה לפתע למיצג אמנותי של טבע דומם. ארבעת הגבוהים סיימו את ענייניהם והלכו כלעומת שבאו. הם צבעו את האזור בגווני בהלה ויגון, זרעו פחד ואימה בחלקת אלוהים קטנה והסתלקו, מקפידים לקחת עמם מזכרת ממסע הקטל האקראי, בדמותם של שני תינוקות שהיה זה יומם הראשון במעונם החדש.

שלא כְּמִדֵּי בוקר, השעון המעורר לא העיר אותי היום. שלא כְּמִדֵּי בוקר, לא השכמתי לפני השמש כדי למהר ולהקדים את פקקי התנועה בדרכי למקום העבודה. שלא כְּמִדֵּי בוקר, החלטתי לפנק אותי ביום חופש שנועד לסידורים קטנים (כביסה) ולתקוות גדולות (ריאיון עבודה). שלא כְּמִדֵּי בוקר, קריאת ההשכמה שלי לא התנגנה בקולו של פול סיימון ששר לי מתוך הטלפון הנייד, אלא בנהמות כלבים מטורפים שהרעימו בחצר ביתי.

אל תוך החלום שלי הן חדרו, הנביחות. טורדניות ועקשניות ומלאות רוע, וחלפו מספר שניות בטרם חלחלה המציאות אל תת ההכרה הרדומה והמחשבה התגבשה לכדי מילה אחת ויחידה: החתולים.
שלושת החתולים שלי, ובנוסף שלושת גורי החתולים המקסימים שהבאתי אל החצר אתמול בערב, שלושה בעלי חיים שחייבים לי את חייהם. לפני חודש ערכתי התערבות עיקשת עם מלאך המוות וניצחתי אותו. זכיתי בהם בערב הימורים ארוך ומייגע שנמשך מספר שעות, ובסופו היו בידיי שלושה גורים בני יומם ותחושת סיפוק עילאית. אתמול אחר הצהריים אספתי אותם מבית האומנה שבו שהו במשך חודש והעברתי אותם לחצר ביתנו. ברירת מחדל זמנית בלבד, כך קיוויתי, עד אשר אמצא להם בתים חמים ואוהבים. את הערב ביליתי בהתכחשות לרגשות החמים שהתערבלו בתוך הבטן שלי, בעודי צופה בהם מזנקים על גבעול או משתעשעים בזנבם. תפסיקי- נזפתי בעצמי- אל תיקשרי אליהם. הם לא שֶׁלָּךְ, את לא צריכה שלושה חתולים נוספים. הלב שלי האזין באדישות לקולו של ההיגיון ונמתח עד לגודלו המרבי כשהבטתי בהם לועסים ברעבתנות נתחי טונה בעיניים עצומות מעונג.
הם פשוט מקסימים – כתבתי אס אם אס לאחות לבי, והוספתי סמיילי מאוהב כמתבקש. השלושה פערו עיניים מופתעות והביטו במכשיר המוזר והקולני שהחזקתי בידיי והנציח את הפנים הקטנות לצורך הכנת מודעת אימוץ. היה לי ברור שאיש לא יוכל לעמוד בפני העיניים האלה.

החתולים – פילחה המילה את החלום שלי. זינקתי מהמיטה בתחושה מבשרת רעות ורצתי אל חלון חדר השינה. שם הם היו. ארבעה כלבים גדולים, פרצופים דרוכים ורצח בעיניים. פעימות הלב שלי הרעישו כל כך עד שנביחות הכלבים נהיו עמומות. עשר שניות. אולי עשר שניות חלפו עד שהמכנסיים נלבשו ודלת הכניסה נפתחה. עשר שניות מאוחר מדי. רעש פתיחת הדלת הבהיר לאורחים הלא קרואים שהמסיבה הסתיימה מבחינתם. הנביחות הופסקו בחדות וארבעה יצורים פרוותיים וגדולים חלפו בסערה על פניי והלאה משם, אל הכביש.

תסתלקו מפה! לכו! צעקתי אל עבר גבם המתרחק בזעם מהול בתחושת הקלה
ואז
הגדול מביניהם, לבן וזאבי למראה, נעצר במרחק כעשרים מטרים ממני על שפת הכביש והפנה פניו אליי.
בתוך מלתעותיו היה לכוד גור חתולים קטן ושחור, אחד מהשלושה שהתעוררו הבוקר לחייהם החדשים ומלאי ההבטחה. בתוך הפה הרצחני שלו הוא שכב, זעיר ואומלל, מפרפר בידיו וברגליו ומן הסתם יודע שסופו כבר קרוב.

12 שעות עברו מאז התחוללה הזוועה בחצר שלי. אחרי שעה מצאתי גור חתולים אחד ויחיד, ניצב על ענף עץ ורועד כעלה נידף. הוא סירב להשתכנע לוותר על הענף ונאלצתי לטפס על העץ כדי להוריד אותו ולחבק אותו דקות ארוכות עד שהפסיק לרעוד. אחרי שעתיים מצאתי את שלושת החתולים שלי, שנמלטו הרחק וחזרו לזירת הפשע בנפרד, כל אחד ממקום מסתור אחר, מגששים בזהירות את דרכם חזרה ועיניהם גדולות ומלאות יראה. החתולה השנייה איננה. ייתכן שנמלטה באימה אך סביר יותר להניח שנלקחה אף היא על ידי אחד מהכלבים.
כל שנותר לי לקוות הוא שהמוות לקח אותם אליו במהירות ובלי כאבים. ביני ובין המוות שוררים יחסים קרירים ואין לי הרבה מחמאות לחלוק לו, אבל אולי, רק אולי, אפילו למוות יש איזו פינה רכה וחמימה בלב, שמיועדת לבעלי חיים שעדיין לא הספיקו לטעום את טעמם המתוק של החיים. אולי הוא עושה להם טובה, ולוקח אותם אליו באבחה אחת זריזה של סוף.

ורק התמונה הזו, התמונה המחרידה הזו, של העיניים שטופות הרצח, המלתעות הפעורות והגוף השחור המפרפר בתוכן, התמונה הזו לא מרפה ממני. צרובה על רשתית העין ומסרבת להתפוגג.

יום ראשון, 18 במאי 2008

הלקוח מְשַׁלֵּם

את השנתיים האחרונות לבית הספר היסודי הקדשתי בעיקר לָאַהֲבָה הילדותית הבוגרת ביותר שיכול היה לבי הצעיר לייצר. בימים שבהם חברויות חדשות הֵנֵצוּ ונבלו חדשות לבקרים וקשה היה לעתים לעקוב אחר הנפתולים הרומנטיים בחדרי הכיתות ולזכור איזה ילד הציע חברות לאיזו ילדה בכל יום נתון, התעקשתי (כמו שרק חתולה יכולה להתעקש) לשמור את לבי סגור ובאריזת מתנה, בהמתנה לילד הגבוה והצנום מהכיתה המקבילה שלא היה מודע כלל לקיומי. יותר משני עשורים חלפו ואני עדיין זוכרת את שמו המלא, את הצמרמורת שהרעידה את בטני כשהביט בי (ברפרוף, בטעות, במקרה), את הנמשים הקטנים שעיטרו את אפו ואת לחייו, את השיער החלק והמבהיק שצנח על פניו ברישול, ואת הכמיהה הבלתי ממומשת הזו שצבטה את הלב בחדות של תער. שעות רבות של אחרי צהריים העברתי בחלומות בהקיץ, רוקמת תסריטים רומנטיים המדיפים ניחוח בוסר ילדותי, מדמיינת את שנינו בסצנות תמימות שכללו אצבעות ידיים שלובות, מבטים מבוישים ולחיים שבוערות בסומק אדמדם וראשוני.

כיוון שהחיים מלאים בְּסִימֶטְרִיָּה, לעתים מבדחת ולעתים אכזרית, הייתי גם אני מושא לאהבתו הנכזבת של נער, צנום וגבוה אף הוא, בן כיתתי. גם את שמו אני זוכרת עד היום, וכן את מבטיו המצועפים עת הביט בי בעצב מעל ראשי התלמידים בכיתה ההומה. מן הסתם, היה עסוק גם הוא בשזירת חלומות בהקיץ שהכילו את שנינו, אצבעות ידיים שלובות והמבטים המבוישים שהוזכרו בפסקה הקודמת.
אף שנכמר לבי על רגשותיו העזים, במיוחד כיוון שיכולתי להזדהות עם מכאובי אהבתו המייסרים, לא הסכמתי להתפשר על עקרונותיי וכאשר אזר עוז לאחר שנה תמימה של אהבה דוממת והציע לי חברות בדרך המקובלת (באמצעות שליח), הרהרתי דָּקוֹתַיִים בטרם השבתי בשלילה. בהיותי ילדה מנומסת זכרתי, כמובן, לבקש מהשליח למסור את תודתי על ההצעה הנדיבה, ומפני שחשתי צורך להקטין את העלבון הצורב וללטף את האגו הצעיר והפגוע, הסברתי שאיני יכולה לקבל את הצעת החברות שלו בלב שלם, כי אני מאוהבת בילד אחר. כך יֵדַע שאין בו פגם, הרהרתי ביני לביני, ויבין שלא בגללו אני מסרבת, אלא פשוט מפני שלבי נתון לאחר.

בימים שלאחר מכן, ניסו בנות הכיתה לדבר על לבי ולהסביר לי שרק במוחי קיים קשר בין אהבה וחברות בכיתה ו'. מלכת הכיתה, שאחזה בשיא רומנטי מרשים שכלל חבר חדש מדי חודש, נעצה בי עיניים תמהות והכריזה בפליאה: "אבל הילד שאת אוהבת לא אוהב אוֹתָךְ, הוא אפילו לא יודע מי את. מה הטעם לוותר על חבר בגללו?" סְגָנִיתהּ (כן, היה תואר כזה והוא הוענק לילדה זערורית, מנומשת להחריד שנהגה לאכול את הנזלת שלה. מסתבר שאלה היו הכישורים הדרושים לתפקיד סגנית מלכת הכיתה בשנות השמונים) ניסתה טקטיקה אחרת ונקטה בגישת השיווק הישיר. "תסתכלי עליו" לחשה לי והצביעה על האוהב המיוסר שלי, שליקק את פצעיו במרחק מה מאיתנו במגרש הכדורסל. "הוא אחד מהילדים הכי מקובלים בשכבה, הוא יכול להציע חברות לכל אחת והוא בחר דווקא בך. השתגעת לוותר על זה?"

מְעוּדָד מהתמיכה השכבתית במאמץ הרומנטי, נשלח השליח פעם נוספת ובפיו אותה הצעה מפתה שכללה הפעם תוספת טרגית ונואשת: "הוא יודע שאת אוהבת ילד אחר" השליח לא בזבז זמן על שיחה בטלה, "וזה לא אכפת לו. אם את רוצה, הוא עדיין מציע לך חברות." נוכח ההצעה הבלתי צפויה הזו נאלמתי במבוכה. "תגיד לו שאני אחשוב על זה ואחזיר לו תשובה." גמגמתי מבולבלת ובעוד הסומק מכסה כל חלקה טובה בפרצופי, נמלטתי מהאזור.
לא השבתי לו כל תשובה עד היום. אני מניחה שבשלב כלשהו הוא הבין והפסיק להמתין. או כך לפחות יש לקוות. אם בדרך נס הוא נמנה על קוראיי וברגע זה מגרד בפדחתו וחושב שהסיפור הזה מוכר לו מאיפה שהוא, זה הרגע לשלוח את התנצלותי ולומר בכנות רבה: התשובה שלילית. זה לא אתה, זו אני. פשוט אהבתי ילד אחר וכבר בגיל 11 הייתי בעלת עקרונות בלתי ניתנים לערעור.

את השנים שחלפו מאז גיל 11 ועד היום אני מנסה לחיות בהתאם לסימני הדרך שציירתי אז בחול. משתדלת להישאר נאמנה לכללי המדינה, לחוקיה ולחוקותיה אבל חשוב מכך – להישאר נאמנה לעצמי ולאמונותיי. האמונות שלי הן אישיות וסובייקטיביות ולא חייבות להתאים או אף להיות מובנות ונהירות לאיש מלבדי. כך למשל, אני בוחרת שלא לאכול מוצרי מזון שהיה להם פעם דופק וסימני חיים, או כפי שאני מגדירה זאת - כל דְּבַר מַאֲכָל שהיו לו בעבר עיניים, אבל אני אסעד במחיצת אנשים שאוכלים סטייקים ובולסים פרגיות ואפילו אבשל פה ושם מאכלים בשריים עבור האנשים שאני אוהבת להאכיל. כמה וכמה אוכלי חסה אוהבי חיות כבר כינו אותי "רוצחת" בשל נטייתי לפתוח שולחן עם קָרנִיבוֹרִים ובעיקר בשל העובדה שאיני מהססת לטמון ידי בצלחת פירורי הלחם ולטגן שניצל לאיש שאיתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי לחשוב אחרת.
הָאֲרוּבּוֹת האנושיות שיזדמנו למעוני ודאי יחושו עצבנות קלה כשיבינו שהעישון אסור בתחומי הבית (כן, גם בחלון פתוח. כן, אני עדיין מרגישה את הסירחון) וייתכן שיפטירו אגב כחכוח ליחתי בגרונם איזו טרוניה בנוגע לחוקים הנוקשים שאני מנהיגה בביתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי להחזיק בדעתי. כאמור – איש באמונתו יחיה. אני רוצה להאמין שלעולם לא אאלץ מישהו לבצע פעולה שנוגדת את אמונותיו ועומדת בסתירה מול עקרונותיו ונטיות לבו.
בהתאם לזאת, הייתי שמחה לו הייתי זוכה ליהנות גם אני מהגישה הזו, אף על פי שהאמונות שלי הן סתם אמונות חילוניות שכאלה, נטולות קדושת השם וחסרות כל רוח שכינה.

לו הייתי שומרת שבת, מקפידה על צניעות בלבושי ומקיימת תרי"ג מצוות כהלכתן, איש לא היה מעלה בדעתו לבקש ממני לחלל את קדושת השבת כדי להגיע לעבודה, למשל. איש לא היה מעז לעמוד מולי עם כריך שמנמן בידיו ביום הכיפורים וללעוס אל מול פרצופי החיוור מהתענית. אף אחד לא היה מוכיח אותי על שאיני מקיימת יחסי מין בתקופת הנידה לו האמנתי שמדובר בימי טוּמְאָה, ובאופן כללי הייתי נהנית מחסדיה של הדת שמאפשרת לי לסרב למעשים כאלה ואחרים, בחסותו של הקדוש ברוך הוא. אני תוהה מדוע מערכת האמונות שלי מקודשת פחות ובעלת ערך נמוך משל מערכת האמונות של תאומתי הדתייה, רק משום שלא הוענקה לי במעמד הר סיני ולא הוכתבה בעבורי, אלא נהגתה במחשבתי ונטוותה במשך 34 שנות חיים.
האם אחראית התרגום במשרד הייתה מעלה בדעתה לגשת אל בחורה דתייה ולבקש שתערוך סרט כחול, לו הייתה הנערה יושבת בצניעות ליד שולחנה, שולי חצאיתה מלטפים את קרסוליה וזרועותיה עטופות בחולצה ארוכת שרוולים? ואילו הייתה בת ישראל הכשרה משיבה לה שאינה מוכנה לעשות זאת מפני שהדבר נוגד את סגנון חייה ואת מערכת האמונות בהן היא דבקה, האם הייתה אחראית התרגום מעזה להשיב לה בנוקשות: "אין לך אפשרות לבחור. הלקוח משלם וצריך לבצע את העבודה"? או שאולי ערפילי הדת האופפים את הנערה היו גורמים לאחראית לוותר, לסגת אחורה, לכבד את אמונותיה הדתיות ולהעביר את המטלה למישהי אחרת שמחזיקה במערכת ערכים שונה?

בשבועיים האחרונים מלבלבת תעשיית הפורנו בְּמִשְׁרָדֵי החברה שבה אני עובדת ומתפרנסת-בדוחק. עוד לפני שאני מספיקה ללגום שלוק מהקפה של הבוקר, כבר חוזות עיניי בערבוביית איברים נדחסים אלה לתוך אלה בתצלומי תקריב מבהילים שיותר מכל דבר אחר, מזכירים לי ביקור מיותר אצל הגינקולוג. לא, לא ידי בַּמָּעָל. שותפתי למשרד בשולחן הסמוך מְתַזְמֶנֶת במרץ את הכתוביות לסרטים הכחולים, והשלב הבא לאחר התזמון הוא עריכת הלשון. אחרי שהבהרתי לאחראית התרגום בשבוע שעבר שאין לי כוונה לקחת חלק באורגיה הלשונית הזו, חשבתי שהעניין סגור וחתום. הלא איני עורכת הלשון היחידה במשרד וחוץ ממני יש שם אחרות שלא בהכרח חולקות את השקפת עולמי הנחרצת בנושא. אין להן שום בעיה לערוך את הקבצים המדוברים, אַדְּרַבָּא – מדובר בעבודה קלה מאין כמוה, 200 כתוביות בלבד המכילות אוצר מילים שטחי ומצומצם להפליא. עיקר תשומת הלב מוקדשת להתאמה בין זָכָר לִנְקֵבָה (תרתי משמע?), כדי למנוע טעות הרת גורל שבה ייכתב המשפט "הָכּוּס שלי עוֹמֶדֶת לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ" במקום בצורתו התקנית "הָכּוּס שלי עוֹמֶד לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ".

אני סולדת מתעשיית המין על שלל צורותיה. האמת, אני לא חובבת גדולה של תעשיות באופן כללי אבל לתעשיית המין אני שומרת סלידה מיוחדת וחריפה במינה. אולי מפני שאני מוטרדת ממעמד האישה ומהדימוי העגום של אחיותיי למגדר בעולמנו, גם במאה העשרים ואחת. אולי מפני שאני לא מסוגלת להפריד בין פורנו- לניצול- לִזְנוּת- להחפצת נשים- לדיכוי- להתייחסות כאל אובייקט- לבעלות- לרכושנות, לְדִיכּוּי כבר אמרתי? אולי מפני שהזדמן לי לבחון מקרוב (אולי מקרוב יותר מאנשים רבים מסביבי) את עולם נערות הליווי, נערות מופעי השעשועים והזונות במזרח הרחוק והאפל. ואולי משום כל אלה ביחד ועל שום סיבות אחרות נוספות. יהיו הסיבות אשר יהיו, אבל אין לי כל כוונה לקחת חלק כלשהו בתעשייה הזו. לא אכניס לביתי סרט כחול, לא אצפה בו מרצוני החופשי, לא אתרגם אותו ולא אערוך את הַמֶּלֶל שמפאר אותו בעבור הצופים שירכשו אותו ישירות אל מסך הטלוויזיה שלהם כדי שיוכלו לאונן להנאתם מול היצירה הקולנועית.
מדוע האמונות האלה שלי, חזקות ומבוססות ומנומקות ועֵרכּיוֹת ככל שיהיו, אין בהן די כדי לפטור אותי מעונש כחלחל זה? מדוע התשובה הלקונית שעליי לקבל בתגובה כוללת שתי מילים שמקפלות בתוכן משמעות גְּרוֹטֵסְקִית כל כך בהקשר המסוים הזה: "הלקוח משלם"?

בסיכומו של עניין, המלל הכחול הועבר הפעם לעיונה של אחרת, שלא חולקת את השקפת עולמי ואין לה כל דעה בנוגע לסוגיה. הובהר לי שלא אוכל להוסיף ולהטיל וֶטוֹ על הנושא (העניין הזה עם הלקוח ועם התשלום) ובכך נחתמה האפיזודה לעת עתה. עד הפעם הבאה.
לי באופן אישי, ברור כשמש שלא אזוז מילימטר מעמדתי, ואם לומר את האמת, בשבועיים האחרונים מקום העבודה הזה נעשה נסבל פחות ופחות מבחינתי, כך שאני כמעט, כמעט מצפה לתקרית הכחלחלה הבאה שתפציע במלוא הדרה. אולי אז אֵאָלֵץ לעשות מעשה ולהראות להם מאיפה הדג משתין, או מאיפה הכוס משפריץ או משהו בדומה לזה. או שאחזור בתשובה ואבדוק איך הם מתמודדים עם סרטים כחולים אל מול קדושת השם יִתְבָּרַךְ, שהכול נברא בְּצָלְמוֹ, גם הכוס המשפריץ של הבלונדינית מ"הסודות של סופיה".


היא תהיה מי שרק תרצו. הלקוח משלם.

יום שבת, 10 במאי 2008

כמה עוֹלָה אהבה?


האדמונית יְפַת-העיניים נועצת בי מבט כחול ומהנהנת. המילים שלי נספגות בתוך קירות החדר ונעלמות, ובהד הקלוש שנותר אני שומעת את קולה. "את צריכה לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים", היא אומרת בשקט. "בכל זוגיות יש ויתורים וְהַקְּרָבוֹת מסוגים שונים. את חייבת לחשוב מהם הוויתורים שאת מוכנה לקבל ועם מה את לא מסוגלת לחיות." וכשנדמה לה שלא ירדתי לסוף דעתה, היא מוסיפה בחדות את שורת המחץ. "תחשבי האם האהבה הזו שווה לך את המחירים שהיא גובה ממך, ותגיעי להחלטה."

כשהייתי ילדה, הייתי צרכנית נלהבת של סיפורי אגדה. נסיכות במצוקה ואבירים נחושים גדשו את הספרים על מדפי הספרייה שבחדרי, בני אצולה לכודים בגוף צפרדעי ירקרק, ממתינים בדריכות לנשיקה שתפתח בעבורם את הדלת אל פרק הסיום, אל האושר והעושר עד עצם היום הזה. כבר שנים שאיני הילדה ההיא, שבלעה בשקיקה את העלילות והאמינה בכל לבה בסופים טובים לאנשים טובים. כבר שנים אני יודעת שבמציאות, האבירים נוהגים לצפות לפעמים במשחקי כדורסל בטלוויזיה ולהשתין באמבטיה, והם יכרעו ברך רק כדי להרים חתיכת פיצה שנפלה בטעות על הרצפה. ויכניסו אותה לַפֶּה, כמובן, אלא מה. כבר שנים אני יודעת שבמציאות, המילה "מושלם" מתארת שני דברים בלבד: שׁוֹקוֹלָדָהּ וגורי חתולים. כל השאר לוקה בחסר, וזה לגמרי סביר להסתדר עם מה שיש גם אם יש בו רבב.

אני חוזרת הביתה מהפגישה עם יפת-העיניים בלב כבד, הופכת בראשי שוב ושוב במילותיה בדבר הוויתורים וההקרבות. אני מקבלת את העבודה התובענית שלך ואת המסירות המושלמת שלך למקצוע. אני סופגת את נתחי הזמן העצומים שהעבודה נוגסת מתוך עוגת הַשָּׁעוֹת היומית שלך, יודעת שאין ברירה אלא להסתפק בזמן שנותר.

אני מקבלת את הגיל שלך, ומתמודדת ביני לביני עם החששות והפחדים ששזורים בתוך 15 השנים המפרידות בינינו. אני מדחיקה מחשבות מאיימות הנוגעות לבגידת הגוף ומרחיקה מתוך מוחי שמות עקשניים של מחלות שעל פי הסטטיסטיקות, אורבות בעשור הקרוב לחיים.

אני מקבלת את החברים שלך, את החברים שֶׁלָּכֶם מזה 20 שנה, אלה שהכירו אתכם עוד לפני שעמדתם מתחת לחופה, כשהייתם רק אתה והיא ובטרם נהייתם שֵׁבֶט. אני יושבת עם החברים האלה ומחייכת, מתבדחת, מתעלמת מהתהייה המכרסמת מה דעתם עליי, על זאת שהחריבה את דגם המשפחה המושלמת שלכם והביאה להתנפצות מעטה האידיליה המבהיק. אני יושבת איתם ומקשיבה לשיחות על גידול ילדים, חינוך ילדים, פעילויות הפנאי של הילדים, חיי החברה של הילדים, השירות הצבאי של הילדים... אני מזייפת התעניינות ונוטלת חלק פעיל ומנומס בשיחות שמרתקות אותי כמעט כמו צפייה במשחק גולף.

אני מקבלת ילדים שאינם שלי אל ביתי, אל חיי. אני מארחת אותם בסלון הזעיר שלי, אני מנקה את הבית לכבודם טרם בואם ומנקה את שאריות האוכל מהרצפה אחרי לכתם. אני מאפרת את העיניים, צובעת את השפתיים ועוטה את החיוך הנעים והלבבי ביותר שיש לי בַּמַּאֲגָר במיוחד בעבורם, אני שבה ואומרת לבת שֶׁלְּךָ שאין צורך לבקש רשות ללכת להוציא משהו מהמקרר, הבית לרשותה ושתיקח כל מה שהיא רוצה. אני מסבירה שוב לבן שֶׁלְּךָ שהוא לא צריך לשאול אם אפשר לחלוץ נעליים, זה הבית של אבא, והוא יכול גם להישאר בתחתונים, אם ירצה. הם לא תמיד נחמדים אליי. לפעמים הם מחמיצים לי פנים עוד לפני ה"שלום" בדלת הכניסה, ואני מיד תוהה האם מצב הרוח המעונן קשור לאירוע מרגיז שקרה בבית הספר, למריבה עם חברים או אולי, מְנָקֵר הספק המכאיב בתוך הלב, אולי זה שוב רגש האשמה שלהם מרים את ראשו המכוער, מייסר אותם על כך שהם מעזים לחייך אל האישה המרושעת הזו שגזלה את אבא.

אתה יודע שהבת שלך לא בירכה אותי לשלום ביום חמישי האחרון? הבת המקסימה שלך, זאת שתמיד עוזרת לי במטבח לחתוך ירקות לסלט לארוחת ליל שישי; זאת שיושבת לידי על הספה ומפטפטת איתי בנחת, זאת שרק בשבת שעברה הלכה איתי לַמּוּזֵאוֹן וחייכה כשאמרתי לה שהיא "חייבת" לחייך יותר, כי כשהיא מחייכת כל הפנים שלה מאירות; הילדה הזו ישבה בפיקניק ביום חמישי האחרון והשפילה את העיניים כששלחתי אליה חיוך לשלום. והייתי רוצה להגיד שזה לא צרב לי בנשמה אבל לא בא לי לשקר. הייתי רוצה להגיד שההתעלמות שלה לא ננעצה לי בלב כמו סכין, אבל לא בא לי לשקר. כן, בוודאי שאני מבינה למה היא עשתה את זה. איך היא יכולה להתנהג, כשאמא שלה יושבת לצדה? ואני גם מבינה את המבטים הנבוכים של החברים שלכם (שלכם, שלכם ולא שלנו), שאמנם כבר הצליחו להתמודד עם ההתנהלות מולי ומולך כזוג, אבל לכל הרוחות – מה הם אמורים לעשות עם הנוכחות של שְׁלוֹשְׁתֵנוּ יחד בו-זמנית? ולכן הם בחרו באפשרות הטבעית מבחינתם, והתעלמו ממני באופן די ברור, לטובתה.
אני מבינה את חוסר הנוחות של כולם, ולא 'מאשימה' איש על התנהגות מסורבלת כזו או אחרת, שגם אם פגעה בי, בוודאי לא נועדה להיות נגדי כי אם להיות בַּעֲדָהּ.
אבל יום חמישי היה מעין קו פרשת מים מבחינתי, ושִׂרְטֵט את הגבול הרגשי שאיני מוכנה ואיני יכולה לחצות שוב, לעולם. יום חמישי סימל את הוויתור שאיני מוכנה לבצע ואת הקורבן שאיני מסוגלת לשאת עוד, בתום 4 שנים וחצי. ובעוד אתה מסכם את האירוע כ"אחר צהריים נעימים" ומחזיק בְּדַעְתְּךָ שאני מתעקשת להפוך חוויה נעימה לבלתי נסבלת, אני חייבת לתהות כמה נשים מלבדי היו מצטרפות לאירוע ההזוי הזה ומתארות אותו כ"חוויה נעימה". ייתכן שיש לנו אמות מידה שונות בנוגע להגדרת המושג "נעים", אבל בעולם המושגים שלי, פיקניק עם אשת נְעוּרֶיךָ ואם יְלָדֶיךָ ועם מגוון מחבריכם המשותפים, אינו נכלל ברשימת החוויות המענגות מבחינתי. והעובדה שאתה אפילו לא מוכן להכיר בקושי הזה, העובדה שאתה מקל ראש בכובד המשקל הרגשי ומבטל בהינף יד את התחושות שלי, העובדה שאתה טוען שאני היא זו שהופכת את הסיטואציה לבלתי נעימה, קרוב לוודאי שזה פוגע יותר מהכול.

למקרה ששכחת, היא לא רק אשת נעוריך ואם ילדיך. היא עדיין אוחזת (ורק אלוהים יודע למה) בתואר "אשתך". אחרי שנתיים בקירוב של מגורינו המשותפים, מסיבות השמורות עמה היא מוסיפה להיות אשתך ואני חיה עם גבר נשוי. אין שום דבר "נעים" או "נחמד" בידיעה הזו. זו עובדה פשוטה, היא מתקיימת כך בָּפוֹעָל ואין לה כל קשר לתפישת המציאות שלי. אני לא מכירה דרך להתייחס לנתון הזה באופן שיהפוך אותו ל"נעים". אני חולקת את חיי, את יצועי ואת אהבתי עם גבר שנשוי עדיין לאישה אחרת, 4.5 שנים אחרי שנפרדו. אני מאוהבת באיש שמבהיר לי פעם אחר פעם ש- כן, מתישהו נתגרש אבל זה לא יקרה כי אַתְּ תרצי. אז מתי זה יקרה? אני מקשה והלב שלי מתכווץ בכאב ובעלבון בתוך בית החזה. זה יקרה כשהיא תרצה, מגיעה התשובה, ואפילו האוזניים שלי רוצות למות בתגובה. ואני שומעת כמו מתוך ערפל את הנימוקים שלך, אותם אני כבר מכירה היטב, את כל הסיבות לכך שאתה חושש מתהליך הגירושים ואיך הוא עלול לפגוע בך. ואני שותקת, ובולעת את הרוק חזק כדי לדחוק מטה את הגוש שחוסם לי את הגרון. ואין לי מה להגיד לך, כי איך אפשר להסביר לעיוור מהו צבע השמים? איך אפשר לתאר לחירש את צליל טיפת גשם שנוחתת ברכות על עלי העץ? אם אתה לא מצליח להבין את ההיגיון הפשוט הטמון בִּרְצוֹנִי בבן זוג שאינו נשוי לאחרת, האם יש בכלל מילים שאוכל לגייס כדי להסביר לך? אם אחרי שנים כה רבות במחיצתי, שנים ארוכות של הַמְתָּנָה וציפייה וסבלנות, אתה עדיין לא סבור שאני 'ראויה' לבן זוג שאינו בעלה של אחרת, האם יש בכלל טעם לנסות ולשכנע? במשך ארבע שנים וחצי אני נאחזת במקומי על הקרוסלה, נעה מעלה-מטה על סחרחרה רגשית בלתי אפשרית. אני מותשת כל-כך מהמסע התזזיתי והלא-יציב הזה. שבעתי מהעליות והמורדות, אני משתוקקת לחוש שוב את הקרקע היציבה מתחת לרגליי.

אני מרגישה שאני משתתפת במחזה בְּתֵאַטְרוֹן האבסורד. מגלמת תפקיד הזוי, בעל כורחי. האם ככה ייראו חיינו מעתה והלאה? אירועים משפחתיים משותפים עם אשתך והילדים? מטבע הדברים, אנחנו אפילו לא מתפקדים כ"זוג" כשהיא נוכחת. אתה מקפיד לא לגעת בי, אני מקפידה לשמור על מרחק ממך, כדי לא לנקר עיניים ולא להכאיב לנפשות הפועלות. אני לא רוצה להרגיש נִסְפַחַת, אמרתי לך באוטו בנסיעה הסיוטית הביתה. אני לא רוצה להרגיש שהצטרפתי כגלגל חמישי לפיקניק משפחות, תוספת מיותרת למשפחה שלכם. אבל זאת המציאות, אתה יורה בחזרה את החצים שלך אל בשרי המדמם, הִצְטָרַפְתְּ אל המשפחה שלי לפיקניק.
ואם כך, אז לא, תודה. זה לא טוב מספיק בעבורי. אני רוצה משפחה משלי. אני רוצה משפחה איתך, כזו שלא כוללת אמנם ילדים ולכן מצריכה מחשבה מעמיקה ויצירתית יותר מהמקובל, אבל אני רוצה משפחה. אני רוצה יחידה משפחתית משלנו, כדי שלא אצטרך להרגיש כמו תּוֹסֶפְתָּן בתוך הגוף, כדי שאוכל להרגיש סוף-סוף בעלת ערך בחיים שלך, ולא רק משהו משני בחשיבותו למשפחה שכבר יצרת והקמת.

בלילה של הפיקניק אני מתעוררת מחלום בַּלָּהוֹת מטריד. מטריד במציאותו, מבחינתי. בחלומי אנחנו חיים בבית גדול עם אשתך וילדיכם, כולנו כְּקוֹמוּנָה אחת גדולה. אתה יושב על הספה מול הטלוויזיה, שתי זרועותיך פרושות לרווחה על גב הספה, אני לִימִינְךָ והיא לִשְׂמֹאלְךָ. היא מניחה את ראשה על זרועך השמאלית, מתמקמת בתנוחה נוחה לצפייה משותפת במרקע. אתה מפנה אליי את מבטך, כשואל – "נו?" מזמין גם אותי להניח את ראשי על הזרוע הפנויה הנוספת שלך. הלא יש לך שתיים. התעוררתי חסרת נשימה ודופק פעימות הלב אִייֶם לקרוע את עור התוף. נזכרתי איך פעם, בִּשְׁנַת הלבטים השחורה שלך, כשהתייסרת בהחלטה הנכונה ונקרעת בין האהבה אליי והרצון לְשַׁמֵּר את הבית, אמרת לי אז שבפנטזייה שלך אני חיה איתכם יחד בבית, כולנו בקומונה אחת גדולה ומאושרת. היא אם ילדיך, אני זוגתך, ואין צורך לפרק את יסודות המשפחה אלא רק להרחיב אותם קמעא כדי להוסיף בת-בית נוספת.
ואתה יודע, אולי זו הטרגדיה שמגולמת בתוך מערכת היחסים שלנו. הפנטזייה שלך היא חלום הבלהות שלי, ונדמה שאתה לא מבין שאני לא רוצה להצטרף כנספחת למשפחה הקיימת שלך, ואני לא רוצה להמשיך לחיות את חיי כבת זוגו של איש נשוי.

כי יש וויתורים שאני אבצע בהשלמה ובהכנעה, ויש קורבנות שלמענם אכרע ברך מול מזבח האהבה, אבל זה לא נכלל בסל הוויתורים שלי. אני רוצה בן זוג ויחידה משפחתית משלי, והחלום הזה לעולם לא יוכל אפילו להתחיל
להתממש, כל עוד אתה נשוי לאחרת.

יום שבת, 3 במאי 2008

בְּיִידִישׁ זה מצחיק יותר


בפרקים הקודמים ב"חתולה בסנדלים", התחלתי לעבוד כעורכת לשון בחברה שמספקת כתוביות לסדרות ולסרטי קולנוע וטלוויזיה. בסביבת עבודה טעונת לחץ רגשי מתון ("את עדיין עובדת על הקובץ הזה אחרי שעתיים?! את חייבת להזדרז, המהירות כאן היא מהמרכיבים החיוניים ביותר!") התמודדתי באומץ עם הפרעות כפייתיות ("לא מפריעים לך הפירורים על השולחן? הנה, אעזור לך לנקות...") ונאבקתי בחירוף נפש מול התסמונת הנשית הידועה, המוכרת בשמה הלא-מדעי כ'תופעת מחזור הדם הזוחלי' ("אלוהים, כמה קר כאן!!! אני סוגרת את המזגן ופותחת חלון, בסך הכול 35 מעלות בחוץ, מי בכלל צריך מזגן במזג אוויר אביבי שכזה?")

חודש לאחר תחילת העבודה, הצלחתי בלא מאמץ מיוחד לשפר באופן משמעותי את קצב העבודה. קובץ שעריכתו ארכה שעתיים וחצי מסתיים בימים אלה בשעה; הטעויות מזנקות לי אל מול העיניים ודורשות שינוי והמלל שוטף במהירות את המסך. מגוון התוכניות התרחב: להקת אריות מבית היוצר של 'נשיונל ג'יאוגרפיק' משתעשעת עם מֶדְיוּם חמורת סבר הנחלצת לעזרתם של בני זוג שמתגוררים בבית אנגלי רדוף רוחות; אדם סנדלר מתרועע עם אנג'לינה ג'ולי וחוקרי המשטרה החרוצים עושים ימים כלילות בפענוח מקרה רצח כפול בעיירת נופש שלווה. סדרות ילדים, אופרות-סבון, קומדיות, מדע בדיוני, מסתרי העולם המופלא, תוכניות לחיטוב הישבן – איני בוחלת בכלום וכל דבר מתקבל בברכה ובעניין.

עבודתם של המתרגמים (העוסקים במלאכה לפניי) עדיין משמשת מקור לשעשוע שאינו נגמר. "את חושבת שאַתְּ כֹּל זֶה?" שאל הגבר את הבחורה על המסך שמולי ואני מצליחה לנחש שהטקסט המקורי כלל את האמירה הסלנגית You think you're ALL THAT? (את חושבת שאת 'מַשֶּׁהוּ מיוחד'?)
"אני מפחדת!" מצייצת האישה הבריטית לנגד עיניי, "שיער גבי מזדקף!" ואף שמדובר בארץ זרה וייתכן שהנשים הבריטיות מטפחות פלומת שיער בגבן שנוטה להזדקף מעת לעת, אני ממהרת לתקן ל- "השיער בעורפי סוֹמֵר".
"זהירות, התוכנית אינה מתאימה לצפיית ילדים עקב שימוש בלשון ציורית!" מזהיר אותי צג המחשב, ובעודי תוהה איזו לשון ציורית ממתינה לי והאם אני צפויה לחזות בתיאורים ספרותיים הנוגעים ליופיו של הרקיע, זוהר השמש וההרמוניה המופלאה של ציפורי השיר, אני נכנסת אל שלל השמצות, קללות וכינויי גנאי שמוטחים בין בני זוג במאבק גירושים ססגוני. לָשׁוֹן צִיּוּרִית? המממ. ייתכן שהמשורר התכוון ל- "שפה בוטה"?
"הוא עָבָר בִּצְבָעִים מְעוֹפְפִים!" מכריז מישהו על ציון המבחן של התלמיד המוכשר, ואני מחניקה צחוק ותוהה איך יכול להיות שאדם שבוחר לעסוק במקצוע התרגום מחליט לגייר כך את הביטוי האמריקני To pass with flying colors (להצליח, להצטיין מעל ומעבר למשוער) וחשוב מכך, האם יש תרופה לאדם שמבחין בצבעים מעופפים לנגד עיניו?

בַּמָּקוֹם הראשון במצעד התרגום ההזוי מופיע ביטוי שהפציע אמנם טרם זמני, אולם עדיין מככב באוצר המילים המשרדי ומעלה חיוך על שפתי כולם כשהוא מתגלגל באוויר."He's a total basket case" תיאר מישהו בסרט את אופיו הרעוע של רעהו, והמתרגם ביצע מלאכתו נאמנה וכתב: "הוא ממש מקרה סַלְסִלָּה. " אכן, מקרי סלסלה רבים מסתובבים בינינו מדי יום ביומו, אפשר לזהות אותם בעזרת אֲנִיצֵי הקש הבוקעים משער ראשם, ולפעמים גופם חנוט בנייר צלופן מרשרש באריזת מתנה קשורה בסרט אדום.

באחרונה גיליתי שהחברה אחראית בין היתר גם לתרגום והפקת הכתוביות של סרטים צבעוניים במיוחד, הידועים בציבור כ'סרטים כחולים'. אני מודה שב-34 שנותיי לא היה לי העונג לשבת ולצפות בסרט כחלחל מתחילתו ועד סופו, אולם צפיתי פה ושם בקטעים קצרים, ארוכים דיים כדי לשכנע אותי שלא מדובר בז'אנר הקולנועי החביב עליי, בלשון המעטה. מן הסתם, ההתנגדות העקרונית שלי לתעשיית הפורנו והתרומה העצומה שלה לניצול נשים ברחבי העולם מוסיפה אף היא לתחושת הבחילה שמתעוררת בי נוכח אִזְכּוּר הסרטים האלה. אבל עקרונות בצד לרגע, אני תוהה משועשעת לגבי הנחיצות הממשית של עבודת התרגום בסרטים אלה, ועל אחת כמה וכמה – עריכת הלשון. האם קהל היעד של סרטים פורנוגראפיים מורכב רובו ככולו מאנשים שמייחסים חשיבות רבה לצחות הלשון, או שאולי על הלשון בסרטים אלה להפגין כישורים אחרים ומקוריים יותר מלבד ניקיון...?

כאשר שליח הפיצה המסוקס מגיע אל הדירה (בה גרות 3 שותפות ארוכות רגליים ומסולקנות שדיים, שמרבות לגפף זו את זו בלא סיבה נראית לעין) והבחורה שפותחת את הדלת מגלה באופן בלתי צפוי שאין ברשותה כסף לשלם לו, האם יבחין הצופה הנלהב שסימני הפיסוק השתבשו במשפט: "אבל, יש לי דרך אחרת לפצות אותך, במקום תשלום..." ?
האם ימלמל בתרעומת: "איכות התרגום בסרט ממש מאכזבת ומעליבה את האינטליגנציה של הצופה" או שאולי יבליג וימשיך לצפות כדי לא לפספס את הסצנה המרגשת שבה חוזרת הביתה במפתיע גם השותפה הרביעית, בסיום משמרתה כאחות בית חולים, לבושה בבגדי עבודה ובעלת תיאבון בלתי נלאה לשליחי פיצה מסוקסים?
ומי בכלל טורח להביט בתרגום בתחתית המסך, כשעל כל שאר המסך פרושה ערבוביה של איברי גוף בשלל גדלים, צבעים וצורות; גברים נשים וכל מה שביניהם, ומדי פעם בפעם גם איזה סוס תועה שהזדמן לסצנה, וצוהל בסוסית מדוברת: "מה לכל הרוחות אני עושה פה? לא זכור לי שזה היה בתסריט!?"

עריכת הלשון בסרטים כחולים, אגב, נקראת "עריכה אוֹרָאלִית" וכאשר מתקרבים לכתובית האחרונה נהוג להכריז על רגע השיא באמצעות זעקות חנוקות בנוסח: "אני מסיימת, אני מסיימת! כן פְּסִיק כן סִימָן קְרִיאָה, אני מסיימת!" טוב, האמת שאני סתם ממציאה, כמובן. מעולם לא ערכתי סרט כחול וכאמור, לעולם לא אתרום את חלקי (המיותר) לתעשייה הזוהרת הזו בשום דרך. אוֹלְגָה, הָאנְס וּפְרִיץ ייאלצו לשחזר את ימיהם בקרקס הגרמני בעירום בלעדיי, אני נותנת למזוודה שלי לנוח.

מקרה סלסלה גרמני מובהק