זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם

ישראל, יום האישה 2008

בדרכנו לבילוי נָשִׁי בערב חורף חמים כמו שרק ארץ ישראל מסוגלת לייצר, היא מספרת לי על בני זוג יקרים ללבה, וקולה נשבר בכאב. כבר שנים שאין ביניהם אהבה, זוגיות או שיתוף; הם מנהלים חיים נפרדים זה לצד זו, מגדלים את ילדיהם, מקיימים מערכות רומנטיות עם שותפים אחרים שמחוץ לבועה המשפחתית והעיקר- מקפידים לצבוע בכל בוקר מחדש את הגוונים הססגוניים על המסכות המאושרות שמכסות את פניהם; שאיש מבחוץ לא יבחין בסדקים, שאף אחד לא יזהה את התרמית הגדולה.
עד שהמפץ הגדול התרגש ובא עליהם, פורר את המסכות לאבק וחשף את הקרביים המדממים שלהם קבל עם ועדה. לא ניתן עוד להסתיר, אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות, עכשיו הַפְּנִים תלוי כלפי חוץ, כמו תמונת דיוקן מצמררת בּחדוּתָהּ.
האישה מבקשת את חֵרוּתהּ, מתחננת שיתיר את כבלי הנישואים ויניח לה ללכת. הבעל מצידו, מתעקש להחזיק בקניינו ומסרב להעניק לה את הגט המיוחל. "יש לנו ילדים משותפים" הוא שב ומנופף בחרב מעל לראשה, "אני לא ארשה שתפרקי את המשפחה."
היסודות רקובים מהשורש,
הטחב מכרסם בקירות הרעועים של תבנית המשפחה וְאֵדֵי הצחנה בוקעים ועולים מבין החרכים ברצפה, מחלחלים מבין הכתלים, מגביהים עד התקרה, אבל מעל לכל אלה מתנוססות המלים שהפכו זה מכבר למַנְטרָה שחוקה ולעוסה עד זרא: משפחה לא מפרקים, ויהי מה.
ובשם הערך העליון של שמירת המשפחה – מותר לרמוס את זכויות האדם של האישה. למען אחדות המשפחה זה בסדר לגזול את בעלותה הבסיסית של האישה על חייה. טובת הילדים ניצבת גבוהה-גבוהה מעל רצונה הפשוט של אישה אחת קטנה, להיות אחראית לבחירותיה, להיות בשליטה על עולמה –
להיות מאושרת.

"אני לא מבינה" הקול שלי עולה לטונים צורמים ואני משליכה אל חלל המכונית תסכול ומרירות: "מדוע שמישהו ירצה להחזיק בכוח בבת זוג שלא מעוניינת בו יותר? למה שמישהו יתעקש להכריח אישה להיות קשורה אליו בכבלי נישואים, אם היא לא רוצה בו עוד? הלא זה כל-כך משפיל עבורו."

וזה בדיוק העניין עם המלה הקטנה-גדולה הזו: כוח; זוהי חֶרֶב הַפִּיפִיּוֹת ההפכפכה שמאפשרת לכוח להזיז הרים, לצלוח אוקיינוסים ולהפר סדרי עולם בכדי להיטיב, לשנות ולהשפיע, והיא גם זו המאפשרת לכוח להפוך לאגרוף קפוץ, רעש צליפת שׁוֹט, מגע המתכת הקר של סורגי הכלוב ממנו אין דרך מילוט.
מבין כל הסמים המסוכנים הקיימים בעולמנו, אין משכר, מטָמטֵם וּמְמַּכֵּר יותר מהכוח; ולמרבה הצער, זכה הגבר היהודי לבדו בבלעדיות על המשאב החיוני הזה.

זכר ונקבה ברא אותנו אלוהים, אבל אל תשכחי לרגע, אישה, שהוא נברא לפנייך וזכות הראשונים שמורה לו. מתוך גופו נבראת, עצם מעצמותיו, בשר מבשרו ואלמלא היה הוא – לא היית את. עובדה הסטורית זו מקנה לו את הזכויות על גופך, על הווייתך, על קיומך כיצור חי בעולם הזה, ומהיום בו הוא נושא אותך לאישה וקונה בעלות על חייך – את שלו בכל רמ"ח איברייך ושס"ה גידייך, ובעסקת החבילה כלולים גם חלומותייך, שאיפותייך ותקוותייך.
שלו הם,
כי שלו את.

הוא מפליא בך מכותיו? משפיל אותך בלשונו המבזה? לא שומר לך אמונים? מתעלל בילדיכם? אכן מצער, יסכימו איתך גם הגדולים בתורה בבית הדין הרבני, אבל כל אלה אינם מספיקים כדי לשמש עילה ראויה לדרוש את סיומם של הנישואים האומללים. את יכולה לדרוש, לבקש, להתחנן על נפשך כדי שיניח לך ללכת, אבל כל עוד הוא עומד איתן בסירובו, קולך נחבט לשווא בין כתלי בית הדין ולא יזכה לטפס למעלה ולהישמע בחוץ.

גם אם בחלוף השנים תתאהבי בגבר אחר שיעטוף אותך ברוך, יחבוש את פצעי הלב השרוט וימלא לך את הנשמה בתקווה מחודשת, לא תוכלי להקים בית או לייצר תא משפחתי משלכם, כי על קרסולך נגררת כל העת השרשרת הכבדה שהניח בּוֹעֵלךְ, ופרקי ידייך אזוקים בשלשלאות הברזל שענד לך בעלך.

רוצה להתחיל פרק חדש בחייך? מייחלת לאחוז בכנפיו החמקמקות של האושר ולאמץ אותו אל חיקך? כמהה לחוש את החיים החדשים נוצרים ברחמך ודוהרים בתוכך בפעימות לב קטנות ומהירות של אופטימיות? כל עוד לא יינתן לך הגט, התינוק התמים שגדל בך יוגדר כ'תועבה' בפי בעלי הסמכות של דָּתֶךָ, וכל שם שתעניקי לו יהיה מיותר כי הכינוי היחידי שידבק בו על פי ההלכה הוא אחד – מַמְזֵר.

אני משחזרת בראשי את טקס הגירושים שלי, מסריטה במהירות סצנה אחרי סצנה; מלים מתערבבות בתמונות: שלושת המזוקנים הקודרים שישבו גבוה מעל ראשי, נישאים ורמים על כסאות הכבוד; מבטיהם החודרים והבוחנים, השאלות הקצרות שמוטחות מתוך פיהם לכיווני וחוקרות לשמי, שם אבי, משלוח ידו ועוד פרטים שוליים ולגמרי לא רלוונטיים לעניין שלשמו התכנסנו. כמו בריקוד פולחני משונה התבקשנו לעמוד זה מול זו, מטפחת נתחבה לכף ידי ומילאתי במבוכה אחר ההוראות הקצרות שנזרקו לעברי מכיוון הכיסאות הגבוהים: הרימי את המטפחת, החזיקי אותה מעל לראשך, הורידי את המטפחת, התקרבי אל בעלך ותני לו אותה.
לא הבנתי מה אני עושה שם,
לא היה לי מושג מה תפקידה של המטפחת המטופשת שהתביישה בכף ידי הלחה מִזֵּיעָה, לא ידעתי אם לצחוק מההומור הגְרוֹטֵסקִי שהתפשט בחדר או שמא לבכות מהעליבות אליה התדרדרו נישואינו שהיו יקרים כל-כך ללבי והונמכו לדרגת ריקוד-לשניים-עם-מטפחת.

ובשום שלב בטקס הארוך והמייגע, לא נשאלתי לשלומי, לדעתי או לרצוני.
הוא דווקא התבקש להביע את הסכמתו לגרש אותי, הוא נשאל לרצונו והמזוקנים הקפידו לוודא שוב האם מדובר ברצון שלם, מלא וחופשי, יכולת הבחירה שלו נשמרה היטב בתוך כתלי החדר האפור ביום ההוא, ורק אני הייתי שקופה ונטולת כל עמדה או דעה. כי במשולש הזה של אלוהים-אדם-אישה, לא כל הצלעות שוות.
העובדה כי אני היא זו שהגשתי את הבקשה להתגרש לא שינתה כהוא-זה את כללי הטקס הרגילים:
הוא התיר אותי לכל אדם,
הוא פרם את החבל שכרך אותי אליו,
הוא שחרר את הקשרים שחיברו בינינו במשך עשור והפך אותי לאישה חופשייה, חופשייה ככל שיכולה אישה להיות חופשייה בעולם הגברי הזה, במדינה היהודית הזו בה האישה היא רק צלע קטנה ושברירית מגופו החסון של אדם.

בין דת למדינה

The Lovers / Renee Magritte