נָד נֵד

לפני שנתיים ושלושה חודשים, חגגה יוּנִיס את יום הולדתה השישי. באותו בוקר היא התעוררה כשאת נחיריה דגדג ריח מתקתק. היא זינקה מהמזרן שעל הרצפה ובחפזונה דרכה על רגלי אחיותיה שהיו שקועות בשינה עמוקה לְצִדָּהּ. ככלב ציד היא רחרחה את דרכה החוצה בעקבות השובל המבושם, ומצאה את אמה טורחת על הכנת מנת יום ההולדת המיוחדת, מאפה קמח תירס מתוק ונימוח. היא זינקה בזריזות אל בין זרועות אמה והרגישה את פיה מתמלא נוזל של ציפייה לקראת הפתעת יום ההולדת הטעימה שממתינה לה.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מְעוֹפֵף
מִישֶׁהוּ אַחֵר מִתְכּוֹפֵף
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ צוֹעֵק
מִישֶׁהוּ אַחֵר שׁוֹתֵק
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ חוֹגֵג
מִישֶׁהוּ אַחֵר בּוֹדֵד
נָד נֵד
נָד נֵד
רֵד עָלֶה וַרֵד
נָד נֵד

לפני שנה ושלושה חודשים חגגה יוּנִיס את יום הולדתה השביעי. באותו בוקר היא התעוררה לקול שיעול מתגלגל שנדמה שלא ייגמר לעולם. היא פקחה את עיניה והזדקפה על המזרן. בפינת החדר שכבה אמה על מזרן מהוה, איבריה מכונסים והיא מצונפת ככדור. גופה הצנום הזדעזע ונרעד מעוצמת השיעול שבקע מתוכו, הרעים ממעמקי הריאות והותיר אותה מותשת, מיוזעת ממאמץ ונאבקת להסדיר את נשימתה השורקנית.
"את בסדר, אמא?" הניחה יוניס כף יד קטנה על מצחה של האם, נושמת בכבדות ביחד איתה ומרגישה את בית החזה מתכווץ בדאגה ובפחד. השיעול הרועם גווע והחרחורים שקטו לאיטם, יד אימהית נשלחה ללטף את ראשה של יוניס וראשה של האם נע מעלה-מטה. "כן, ילדה." לחשו השפתיים הסדוקות, "אני בסדר."
אבל יוניס ידעה שהיא לא בסדר. היא לא ידעה מה שמה של המחלה שהחווירה את עור פניה של אמא ושגרמה לנשימתה להיות כבדה וחורקת, אבל בחושים מחודדים של ילדה היא הבינה שהפעם המילים שבוקעות משפתיה של אמא אמיתיות כבועות סבון שאין בהן ממש. והילדה השחורה למדה בראשונה מהם שקרים לבנים.

כמה שבועות אחר כך, כשפרקי הזמן בין התקפי השיעול הלכו והצטמקו כמו הבשר העוטף את גופה של אמא והיא לא הצליחה להתרומם עוד מהמזרן, אפילו לא כדי לעשות את צרכיה בשדה מאחורי הבית, הגיעה לביקור הדודה מהכפר הסמוך. שלושה ימים צעדה בדרכי העפר כדי להגיע לבית אחותה הגוססת ולאסוף אל בין כנפיה מרוטות-הנוצות שלושה גוזלים מבוהלים. בפנים רטובים מזיעה ומדמעות, היא אחזה בכף ידה של יוניס ובידה השנייה לפתה את כף היד של אחותה. לרגע עמדה על מקומה מבולבלת, הן לרשותה רק שתי ידיים וכאן לפניה ניצבו שלוש ילדות, שלושה זוגות עיניים פעורות המביטות בה בפחד אָפֵל. "קחי את ידה!" פקדה על יוניס והחוותה בראשה אל עבר האחות הפעוטה. יוניס צייתה אף שתחושה מבשרת רעות התגבשה בבטנה וגרמה למעיה להתהפך בבחילה.
בטרם עזבו את הבית הקטן, הספיקה לסובב את ראשה ולשלוח מבט אל עבר אמה. עיניה היו עצומות ופיה פעור קמעא, שברי מילים קטועות בקעו מבין שפתיה אבל יוניס לא הצליחה להבין את משמעותן. סבתא ישבה על האדמה לצדה, עיניה היבשות נעוצות בחלל כשמבט ריק משתקף בתוכן עד לקרקעית האישונים.
זו הייתה הפעם האחרונה בה ראתה יוניס את אמה בחיים.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מְרַחֵף

מִישֶׁהוּ אַחֵר מְכַּיֵיף

אֵיךְ קסְמֵךְ מִתְחַלֵּף
בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב

אֲחַפֵּשׂ לִי קֶסֶם חָדָשׁ

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ חָזָק

מִישֶׁהוּ אַחֵר חַלָּשׁ

נָד נֵד

נָד נֵד

רֵד עָלֶה וַרֵד

נָד נֵד

לפני שלושה חודשים חגגה יוניס את יום הולדתה השמיני. באותו בוקר היא התעוררה לקול בכייה של אחותה הקטנה שישנה לצדה על המזרן. "שֵׁדִים אדוּמִים" מלמלה הפעוטה וכרכה את זרועותיה סביב צווארה של יוניס, והיא החליקה את התלתלים הכהים בכף יד מתורגלת היטב, נישקה את הלחיים הלחות ולחשה בשקט: "זה רק חלום רע, מתוקה, זה רק חלום."
בכייה של הקטנה העיר את ארבעת בני הדודים שישנו על מזרן נוסף בפינת החדר. הצעיר מביניהם הגיב מיד בהתפרצות בכי לאות השתתפות, והחדר התמלא בערבוביה של השתנקויות בכי, מילות ניחומים רכות ונזיפות נרגנות ועייפות. מקצה החדר נשלחו אל יוניס זוג עיניה האדומות של הדודה, צפה חסרת אונים בתמהיל רגשות אשמה, חמלה ותסכול. ביום אחד נהייתה אמא לשבעה ילדים, ואין לה מושג איך תכלכל אותם במשכורתה הזעומה.
יוניס אימצה אליה בחוזקה את גופה של אחותה ועצמה עיניים. היא נזכרה בשיר הערש שנהגה אמא לשיר לה פעם בלכתה לישון. המילים דהו ונעלמו אבל הלחן חלחל פתאום מתוך תהומות השכחה אל מיתרי קולה ופרט עליהם מעצמו. היא זמזמה בשקט והקולות בחדר נָדַמּוּ בזה אחר זה. מתחת לעפעפיים העצומים עלו עיניה השחורות של אמא, חיוכה הבהיר והגומות שבלחייה. יוניס דימתה לשמוע את הניגון המיוחד של קולה כשקראה בשמה, "יו-ני-ס" ולשנייה אף דגדג באפה ריחו של מאפה התירס המתוק, ועלה בדעתה שאם לרגשות יש ריח, זהו בוודאי ריחו של הגעגוע.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב

מִישֶׁהוּ אַחֵר נִבְגָּד

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מֵת

מַשֶּׁהוּ אַחֵר נוֹלַד

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ רָץ

מִישֶׁהוּ אַחֵר עוֹמֵד
נָד נֵד

נָד נֵד

רֵד עָלֶה וַרֵד

נָד נֵד

בכל 30 שניות מת ילד נוסף באפריקה.
חלפו עשרים דקות מאז הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בחישוב קודר, 40 ילדים אפריקנים סיימו בינתיים את חייהם הקצרים והדלים. מיליוני ילדים התייתמו מהוריהם שהפסידו במאבק כנגד איידס או מלריה, אבל חלקם גוועים ממחלות פשוטות בהרבה שאינן אמורות כלל להיכלל בקבוצת המחלות שמסכנות חיים. וירוס מעיים שגרתי יגרום לפעוט ישראלי להגיע לבית החולים, שם ידאגו הרופאים להשיב לגופו את הנוזלים שאיבד ולאחר מספר ימים הוא יחזור לביתו ולחיק משפחתו, בריא ושלם. וירוס זהה יגרום לפעוט אפריקני לגווע לאיטו בהתייבשות, ועד שיעצום את עיניו קרוב לוודאי שידביק גם את אחיו שחולקים איתו את יצועם.

באפריקה, בדרום אמריקה, בהודו, בדרום-מזרח אסיה, במדינות שונות ברחבי העולם חיים בקושי ובקושי-חיים מיליוני ילדים. ילדים ששכחו איך לחייך, ילדים שלא מכירים את טעמה המתוק של סוכרייה ואוזניהם התרגלו זה מכבר לצליל הבטן הַהוֹמָה בקרקורי רעב מייסרים. ילדים שאין להם מושג מהו מחשב וההורים שלהם לא מציקים להם אף פעם בשאלה: "למה שלא תקראו איזה ספר?" כי הם מעולם לא ראו ספר וממילא אינם יודעים קרוא וכתוב. ילדים בעלי עיניים עצובות, נפשות אומללות שמצטופפות בחדר אחד קטן ובלבם שני חדרים מלאים בייאוש.

בחלק מהמדינות, המשכורת המשפחתית הממוצעת היא 25 דולר. כן, זו אינה טעות, עשרים וחמישה דולרים. מחירם של זוג כרטיסים לסרט או אולי ספר בכריכה קשה, מחיר תקליטור או עלות ארוחת בוקר ישראלית זוגית בבית קפה. נסו להיזכר בפעם האחרונה בה עצרתם בתחנת הדלק כדי להרוות את צימאונו של הרכב. כמה שילמתם עבור התענוג? כעת תרגמו את הסכום למטבע העוני: כמה חודשי משכורת משפחתית נחבאים בתוך הסכום הזה, שאותו אנחנו משלמים מדי שבוע?

הנתונים מצמררים, התמונות והקולות צובטים בלב ופוערים קרעים בנשמה. אפשר להסתפק בזעזוע שָׁקֵט, אפשר להשפיל מבט ולמחות דמעה, ואפשר גם להושיט יד, למתוח אותה מעט ולפרוש אצבעות עוד קצת, עד שייגעו, גם ממרחק. ארגון Children International מאפשר לכל אחד ואחת "לאמץ" ילדים נזקקים ברחבי העולם ולחלץ אותם מתוך מלתעות העוני האכזריות. האימוץ הווירטואלי כולל תמיכה כלכלית חודשית בסכום סביר בהחלט, והכסף ישמש לאספקת הצרכים הבסיסיים שכל ילד בעולם זכאי להם. הקשר עם הילד יהיה רציף ויתוחזק באמצעות מכתבים ותמונות שיאפשרו לתורמים המאמצים להיווכח בנסים והנפלאות ש- 22 דולר עשויים לחולל.
22 דולר בחודש יאפשרו ליוניס לכסות את כפות רגליה בנעליים חדשות, הם ירכשו בעבורה ספרי לימוד ובגדים, יספקו תוספת מזון שתרגיע את מכאובי הרעב, יעניקו טיפולים רפואיים שגרתיים ותרופות במידת הצורך. תרומה חודשית סמלית שהיא מחירו של כרטיס זוגי לסרט בעבורכם, תכפיל את הכנסת המשפחה החודשית בעבורה. נהוג לחשוב שאי אפשר לאמוד את מחירם של חיים אבל לפעמים החישוב הוא דווקא פשוט למדי. במקרים מסוימים, 22 דולר בחודש הם בדיוק ההבדל שבין חיים ומוות; זה תג המחיר המצורף למוצר הזה שנקרא 'חיים'.

מתי בפעם האחרונה הוצעה לכם ההזדמנות לתת חיים במתנה?

עשו טובה, הביטו בסרטונים האלה ופשפשו קצת בתוך הלב. אני בטוחה שיש שם די והותר מקום פנוי. בימים אלה אני בוחרת את הילד/ה שלי. הבחירה קשה אבל כתמיד, אניח ללב להנחות אותי. עדכונים ותמונות יגיעו בהמשך.

חג שמח.

נד נד / יהונתן גפן

אוֹהֵב מַתָּנוֹת יִחְיֶה

חֲכָמֵינוּ זיכרונם לברכה, היו אנשים עסוקים בעלי סדר יום עמוס לעייפה. מדי יום ביומו היו מקיצים עם הנץ החמה, נאנחים קצת באֲרָמִית, מקנחים באיזה "אוֹי וֶי זְמִיר" קטן כדי לפתוח את היום בנימת הרחמים העצמיים ההולמת, ופוצחים בשגרת יומם. במקרה שלהם, שגרת היום כללה בעיקר המצאת ביטויים ורקיחת אמרות שפר שיהפכו ברבות השנים לקלישאות שחוקות וישמשו כל ישראלי שימצא את עצמו נאלם דום, מגרד בפדחתו במבוכה ולא יודע מה לומר. סקירה מרפרפת של הביטויים השגורים והחכמים הללו, מגלה פָּרָדוֹקְס מובנה ובעייתי. בעוד שלכאורה, מטרתם של המשפטים לעודד, לעזור ולשפר את מצב רוחו המדופרס של האובייקט, הרי שבפועל מצליחים לרוב הגיגֵי החוכמה לטפטף מעט מיץ לימון על שרטת טרייה, לזמזם באוזן כיתוש טורדני ובאופן כללי ללחוץ לשומע בדיוק על הכפתורים שמפעילים את מנגנון העלאת מפלס העצבים למצב מסוכן.

"הַחִיפָּזוֹן מִן הַשָּׂטָן" טורח מישהו לנפנף למולך באצבע פדגוגית כשאת כוססת את כל ציפורני ידייך ורגלייך בהמתנה למכתב ההוא, שיגלה לך האם התקבלת למשרת חלומותייך וניצלת מֵחֶרְפַּת לשכת העבודה או שאפשר לארגן קבר אחים גדול לכל תקוותייך ולהעבירן לעולם שכולו טוב מאוד. את מביטה בו בחיוך עקום והמילים נחנקות לך בתוך הגרון ("נעים מאוד, אני חושבת שעדיין לא הכרנו. אתה יכול לקרוא לי לִילִית, הבת של לוּצִיפֵר.").
מישהו חמד לצון והחליט לשדרג את המשפט הקודם בעזרת קרוב משפחה מילולי ומיותר כמעט כמו הדוד השיכור שמביך את כל הסועדים בשולחן ליל הסדר המשפחתי: "כֹּל עַכָּבָה לְטוֹבָה".***
אה, מה אתם אומרים? באמת? כל עכבה לטובה? אני בטוחה שהאיש שמוטל במעמקי האמבולנס, מניח ידו על חזהו ומשתנק בכאבים, מקבל באהבה כל רמזור אדום וכל פקק תנועה הנקרה בדרכו. לא אכפת לו אם הגעתו לבית החולים תתעכב בדקה או שתיים, או אפילו בעשר דקות יקרות, כי הוא סמוך ובטוח שכל עכבה לטובה וכל מכשול הוא רק חלק נוסף בפאזל ההגיוני של החיים.
אין ספק שרץ המרתון לא יחוש אכזבה כשעשרה מטרים לפני קו הסיום השרירים ברגלו יתכווצו בעווית משתקת, והוא יביט בייאוש כיצד המתמודדים האחרים חולפים ועוברים על פניו, חוצים את קו הסיום וזוכים בתהילה. מה אתה מתבאס, הוא יאמר לעצמו בקלילות, הרי כל עכבה לטובה.
כל אישה ששבה לביתה לאחר הדייט הכושל ה-38 במספר לשנה זו, מדליקה את האור בחדר השינה, מהרהרת האם תצליח לאתר אי פעם את תופעת הטבע הנדירה המכונה "הגבר המתאים", ותוהה כמה פגישות עיוורות, חירשות וקהות-חושים נוספות תיאלץ לשרוד בטרם תגיע אל המנוחה והנחלה, אני משוכנעת שגם היא תתעודד לאין שיעור כאשר יאמר לה מישהו בטון ידעני ובוטח: "אל תדאגי. כל עכבה לטובה".

אם הַנַּחְתּוֹם לא יעיד על עיסתו, אם לא יהלל ויפרסם אותה, אם לא ידבר בשבחה ויפאר את שמה, מה יפתה את האנשים לטבול אצבע סקרנית דווקא בבלילה שלו ולא בזו של תריסר הנחתומים האחרים שפועלים באותה השכונה בדיוק? אם הקנקן לא יהיה נָאֶה דיו כדי למשוך את העיניים הזרות להינעץ בו, איך יזכו להתמקד בו ולהעמיק את הסקירה כדי להכיר ולהעריך את תוכו? ואם לא נָשִׂיחָ בשעת הסעודה, האם נגזר עלינו לשבת מסביב לשולחן בשתיקה רועמת, לבהות זה בזה ולהאזין לרחשי הזבובים המתאבדים משעמום על זגוגית החלון? ובואו נודה על האמת: "סְיָג לְחָכְמָה שְׁתִיקָה" אינו יותר מאשר תירוץ אומלל לאידיוטים שלא מצליחים לחבר את המילים הבודדות שצפות בתוך מוחם לכדי משפט אחד בעל משמעות. "אם אשב פה בדממה ואלבש חיוך מוֹנָה-לִיזָה על פרצופי", חושב הדביל במאמץ רב, "ייתכן שמישהו יחשוב שמבפנים אני גדוש כרימון בהגיגים פילוסופיים."

אחד המשפטים שמעוררים בי התנגדות רבה גורס ששונא מתנות יחיה. לא ברור האם משמעו של דבר שאוהב מתנות ימצא את מותו באורח פתאומי ומייסר, אבל די בַּסָּפֵק עצמו כדי לגרום לאנשים רבים לצטט את המילים הללו ולשכנע את עצמם שהם מוגנים מפני המוות. מלאך המוות לא יגרד בדלתם בציפורניו החדות שכן הם כידוע, לא חובבים מתנות והם אנשים צנועים שלא מבקשים דבר. המוות מצויד במכשירי ניווט מדויקים שיוליכו אותו היישר אל ביתו של זה אשר צבר לאורך השנים עשרות מתנות יום הולדת, חגים או סתם התענג כפרא אדם על תשורות חביבות של אהבה ותשומת לב. בבוא היום, יעמדו השוטרים מעל גופתו המאובנת, השרועה למרגלות קופסה ארוזה בנייר צבעוני מרשרש, חיוך ההפתעה מלא העונג קפא לנצח על שפתיו והם יצקצקו בלשונם ויפטירו איש לרעהו: "מה הוא חשב לעצמו, שיצליח להתחמק מהגורל? אוהב-מתנות פתי אומלל."

אני אוהבת מתנות.
בעצם, אני אוהבת מאוד מתנות.
אני מתה על מתנות.
תוכן המתנה חשוב פחות בעיניי מאשר עצם הנתינה ובעיקר, האדם שמעניק אותה. מתנה היא מחשבה שקרמה עור וגידים, היא כוונה שנהייתה למעשה, היא מונחת לפניי כתזכורת מרגשת וכל הווייתה אומרת: תראי, מתישהו במשך היום מישהו חשב עלייך. מישהו תהה מה יעלה חיוך על שפתייך, מה ישמח אותך ומה ישלח קרן אור קטנה אל תוך יומך.

בכל אחת מהפרידות הדרמתיות שהאיש ואני מתמחים בהן, נהגתי לאסוף בדמעות את המתנות שהרעיף עלי בימים של אהבה, ובלב נחמץ להחזיר לו אותן. ידעתי שהמעשה מתפרש בעיניו כפעולת נקם שנולדת מתוך כעס גדול, ואף שהייתה בכך מידה מסוימת של אמת, המניע העיקרי לפעולה היה החשיבות הגדולה שאני מייחסת למתנות, והמשמעות העמוקה שהן נושאות עמן בעבורי. אם כל מתנה היא הצהרת אהבה, אם כל שי הוא הכרזת כוונות, לא יכולתי להעלות בדעתי אפשרות להוסיף להחזיק במילות האהבה החמימות ומלאות החיים של סיפור אהבה שגווע. לפתע שכבו המתנות בביתי כגוויות מרקיבות, והרגשתי שעלי להיפטר מהן במהירות לפני שיבאישו את הבית בצחנת המוות שהדיפו.
כן, אני יודעת שזה מעשה ילדותי ומעליב. אני הראשונה להודות בכך שאני אכן, ילדותית ומעליבה במקרים רבים.

הדבר היחיד שאהוב עלי יותר מקבלת מתנות הוא נתינת מתנות לאנשים יקרים ללבי, ובמיוחד מתנות שכרוכות בתהליך תכנון, ייצור והכנה. האיש שאני אוהבת יחתום את העשור החמישי לחייו בעוד חמישה חודשים, ומלבד היות העובדה הזו סיבה מספקת מבחינתי ליצירת התקף חרדה קטן, היא בהחלט סיבה למתנה מיוחדת במינה. שישה חודשים לפני היום המאושר, התחלתי בתכנונים הנדרשים ליצירת השי המושלם, תפור למידותיו של האדם ומתאים בדיוק לקווי המתאר של נפשו. הוא יודע שאני זוממת משהו (הוא פענח את העניין אחרי שהצהרתי על כך מפורשות) אבל איני מכניסה אותו בסוד העניינים, כי בהיותי חובבת מתנות מדופלמת אני יודעת שחלק בלתי נפרד מההנאה שבקבלת מתנה טמון בציפייה הסקרנית לקראתה. לא אהרוס לו את ההמתנה המתוקה לרגע הגילוי. הכנת המתנה דורשת השקעת שעות רבות ובעבור רודפת שְׁלֵמוּת שכמוני מדובר בכמות כפולה ומכופלת של זמן; זמן יקר ללבי, זמן המורכב מיחידות מידה של אהבה וכבוד והערכה ואכפתיות.
אין מדובר במתנה נוצצת ומנקרת עיניים. ערכה הכספי לא גבוה ואף מותג בעל שם לא מוצמד לחלקה האחורי. אני מעניקה לו את המתנה שיותר מכל, הייתי אני מאושרת לקבל: מתנה שעשויה כולה כוונות והיא הצהרה ברורה המכריזה בפשטות: חשבתי עליך, וניסיתי לרקוח משהו שיגרום לך לחייך.

הרשומה הזו נכתבת ממקום מושבי בסלון. גבי נשען על גב הספה ועל ירכיי מונח המחשב הנִּישָׂא, מתנה חדשה שהביא לי האיש מביקורו מעבר לים. זה שנים אני מטפחת פנטזיה קטנה וחסרת כל צורך ממשי במחשב נישא, אבל כדרכם של מאוויים חסרי היגיון גם החלום הזה תויק במגירה האפרורית הנושאת את המשפט: "נו, אבל בשביל מה אני בכלל צריכה את זה?" אבל הלא זה היופי הגלום במתנות. לא מדובר בצורך, לא מדובר בהכרח קיומי הנדרש להמשך החיים אלא בתענוג חסר כל סיבה מלבד תכליתו לפנק ולשמח. בעודי יושבת כאן על הספה, מתעדת את הגיגיי ומוכיחה שאולי באמת סייג לחוכמה שתיקה, אני תוהה שוב מדוע מצא מישהו פסול במתנות, ולמה יש טעם לפגם בהנאה מקבלתן. הלא מתנות הן דבר נפלא. יכול להיות שֶׁאִתְרַע מזלם של חכמינו להיות מוקפים באנשים שלא הצליחו ולו פעם אחת לשמח את לבם במתנה שקלעה לטעמם ולרצונם? ואולי אם אשתו של אחד החכמים הייתה רוכשת בעבורו קולמוס מפואר או מפתיעה אותו בנייר כתיבה באיכות משובחת, היינו מחייכים היום זה לזה ופוסקים נחרצות ש"אוהב מתנות יחיה"?

ולמען הפרוטוקול,
לא משנה מה צופן בעבורנו העתיד הזוגי, אין שום סיכוי שאני מחזירה את הלֵפּ-טוֹפּ.

***ורָפֵי הלשון היו נותנים בו סימנים נִיקוּדִיים משובשים, שנאמר במקורותיהם: כל עָכֶּבָה לטובה.

אין רוקדין בשעת הסעודה

שְׁטָר בַּעֲלוּת

"ערב טוב גברת בְּסַנְדָּלִים", אמר הקול המנומס מעברה השני של השפופרת. "בַּעֲלֵךְ ביקש שאתקשר אליך כדי לסייע לך לפתור את התקלה באינטרנט." חמש שנים בקירוב לא הופנתה המילה הזו לכיווני, כמעט 5 שנים לא שמעו אוזניי את כינוי השייכות הזה בסמיכות לשמי, ופתאום כך סתם בלי כל אזהרה מוקדמת – בעלך ביקש שאתקשר אליך. "תודה, אבל הוא לא בעלי, הוא בן זוגי", הכנסתי בזריזות את טכנאי האינטרנט אל עולם המושגים הדקדקני שלי ואחרי שסיימנו בהצלחה את תהליך החייאת האינטרנט הגוסס, התפניתי להרהר בשטף התחושות שהעלתה בי המילה הקטנה-לכאורה הזו, "בַּעֲלֵךְ".
לא תמיד היא העלתה בי קונוטציות שליליות כל כך. כשנישאתי (בהיותי אפרוחית צעירת כרבולת), נהגתי לגלגל את המילה על לשוני, לטעום כל אות ולהתענג על תחושת ההשתייכות החדשה שהיא טמנה בחובה. איכשהו, אלמנט הַבַּעֲלוּת נדחק הצידה ומרכז הכובד הונח בחיקה של ההרגשה הנעימה, הבטוחה והיציבה שהקנתה לי המילה הזו, על כל המשמעויות הנלוות לה. בפעם הראשונה בחיי, מישהו התנדב לקחת אותי תחת כנפו, פרש עליי חסותו במובן המגונן והבלתי-פטרוני של המילה. בפעם הראשונה בחיי, ביקש גבר לשאת באחריות משותפת לגורלי, לגורלנו. היה זה חידוש מרענן בעבורי, אחרי שנים ארוכות ומייסרות שבהן המודל הגברי שהכרתי לא פספס אף הזדמנות להזכיר ולהדגיש שהוא אינו מעוניין לשאת באחריות כלשהי כלפיי, רגשית או כלכלית או בכל מובן אחר תחת השמש.

את עשרים השנים הראשונות לחיי העברתי בתחושת תלישות. לא הייתי שייכת לאיש. על פניו, שֵׁם המשפחה שלי שימש נקודת חיבור ושייכות אל משפחתי הגרעינית, אבל הקשרים הסבוכים בין כולנו הותירו אותי מבולבלת, קרועה בין הכמיהה להשתייך ובין הדחף להתנתק ובעיקר – לא שייכת. אני כמעט יכולה לשמוע את הקולות הביקורתיים ממלמלים מעבר למסך בעוד העיניים קוראות את המילים: "אדם אינו שייך לאיש. אנשים אינם שייכים לאחרים. בן אדם שייך אך ורק לעצמו." אני מסכימה כמובן, עם הרעיון הנשגב אבל האמת הפשוטה היא שהכלל הזה נכון אמנם לאדם בוגר אבל אינו חל על ילדים. ילדים בהחלט זקוקים להשתייך לאחרים, והבחירה הטבעית על פי רוב טמונה בזוג האנשים שבחרו להביא אותם אל העולם.
ולפעמים זה פשוט לא קורה.

"זה בדיוק מה שאמרתי לְבַעֲלִי אתמול..." חייכתי לאברם מהמכולת בשיחת חולין מעל קוטג' ולחמנייה. "ההורים של בַּעֲלִי קנו לנו את המחשב הזה לפני 3 שנים", הסברתי לטכנאי המחשבים שפשפש בהיסטוריה של תִּפְלֶצֶת הטכנולוגיה הזקנה. "בַּעֲלִי דובר רומנית", הבהרתי לחברה לעבודה את פשר הידע הנרחב שלי בשפה (לקסיקון מגוון המתפרש על פני שלוש מילים וחצי). המילה "בעלי" התגלגלה מבין שפתיי כמו דבש המחליק על פלח תפוח. לא חשוב מה התרחש בחיינו ומול אילו דרקונים נאבקתי בחירוף נפש בתוך מערכת היחסים שלנו, המילה הזעירה הזו העניקה לי ביטחון ושייכות שלא ידעתי בעבר. כי יש מישהו בעולם הזה שאוהב אותי די הצורך כדי להסיט את מטרייתו הרחבה ולגונן עלי מפני הגשם ביום סגריר. יש מישהו בעולם הזה שרוצה בי די הצורך כדי להאריך את זרועותיו למען יוכלו לחבק ולעטוף ולחמם ולהכיל את כולי. יש מישהו בעולם הזה שמעוניין בי עד כדי פתיחת דף חדש ביחד אתי ויצירת יחידה משפחתית חדשה הנושאת שם מקורי. יש מישהו בעולם הזה שחפץ בי מספיק בכדי לאחד את שני העולמות שלנו ליקום קטן אחד ומשותף: דירה משותפת, חשבון בנק משותף, תיבת דואר משותפת, חברים משותפים, תוכניות משותפות, אחריות משותפת. המילים "שלי" ו-"שלך" התמסמסו במהירות ופינו מקומן ל- "שלנו", שכשכתי בהנאה את כפות רגליי בתוך הַבְּרֵכָה החמימה של השותפות ובפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בטוחה.

"מה יעזור לך להרגיש בטוחה בתוך הקשר שלכם?" תוהה האדמונית יפת-העיניים בקול רם ומאזינה לשתיקתי. אפילו רחש הנמלים הפוסעות על המרצפות פוסק לרגע. אולי גם הן תוהות במבוכה. מה יעזור לי, באמת? מה יצליח להרגיע את החששות ולהשכיב את הפחדים לישון? מה יכסה את החרדות בשמיכה צמרירית וימנע מהרוח הקרה לחדור אל הנפש?
אין לי עניין להתחתן שוב ועמדותיי בנוגע להִתְרָבּוּת ידועות לכל מכריי, כך שסתמתי את הגולל על שתיים מהאפשרויות המוכרות יותר לחברה האנושית ליצירת קשר מחייב בין בני זוג. אני חיה בבית אחד עם האיש שאני אוהבת יותר מכל, מתעוררת בבוקר לצדו וגולשת אל השינה מדי לילה בתוך החיבוק שלו. לבי אינו מטיל ספק באהבת האיש כלפיי; היא חיה וקיימת במילה, בליטוף, במבט, במעשה. אבל בעוד שהאהבה עצמה אינה מוטלת בספק, הרי שבכל הקשור למדורים האחרים אני נמצאת, לתחושתי, מתחת לקו האדום.

המילה "מחוּיָּבוּת" מצלצלת בטון צורם מעט. אולי זה מפני שרובנו מקשרים את המחויבויות בחיינו לפעולות שלא נובעות מרצון והן תולדה של חובה, הכרח, צורך. חייבים לקום כשהשעון המעורר מרגיז אותנו בבוקר, חייבים לשלם מסים למרות שאיש לא לגמרי מבין למה, חייבים לסבול את הביקור המייגע של החותנת הפולנייה, ככה זה כשיש מחויבויות.
ומה תפקידה של מחויבות בתוך מערכת יחסים זוגית ואיך אפשר בכלל להגדיר אותה? אני מנסה לפרוט אותה למטבעות כדי לפענח את סוד המחויבות הזוגית ולהבין לְמָה אני זקוקה כדי לנוח. "בחרתי בָּךְ", הוא מזכיר לי, "בחרתי לעשות את הצעד הקשה ביותר כדי להיות איתך", הוא מדגיש ואני מתכווצת מעט על מקומי, כמו תמיד מתקשה להתמודד עם המשוואה החשבונית הבלתי נסבלת הזו, בה תוצאת האושר שלי התקבלה על ידי תרגיל חיסור אכזרי.
אולי חוסר הביטחון שלי נובע מהקשר ההדוק והיומיומי שלו עם זוגתו לשעבר, ייתכן שמערכת היחסים ביניהם מאיימת עלי מפני שהיא מכילה מרכיבים שלעולם לא יהיו חלק מהקשר ביני ובינו. ברור לי שהחוטים שקושרים אותם זה לזו עבים, עמידים ולעולם לא ייפרמו מפני שהם חוטים מיוחדים במינם שנושאים פנים ושמות. הם חולקים את חוויית ההורות המשותפת ואין מחויבות גדולה או עמוקה מזו. אולי אני מוטרדת מכך שהיא טרם מצאה שותף חדש שיחלוק עמה את חייה. אולי משהו בתוכי תוהה האם קיים סיכוי שהיא עדיין מטפחת תקווה זעירה, קטנטנה, פִּיצָלֵה, ממש תִּקְווֹנֵת – לחזרתם.
אולי הילדה הקטנונית שבי מעקמת את אפה נוכח העובדה שהיא עדיין נושאת את שם המשפחה שלו ואנשים רבים במקום מגורנו סבורים שהם עדיין בעל ואישה לכל דבר ועניין. אולי הילדה הזו מתמרמרת כנגד הדאגה שלו כלפיה, הזהירות שבה נדמה שהוא מתנהל מולה, כלכלית ורגשית. אני מאוד רוצה שיהיה לה טוב, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת ושחייה יהיו מצע מלטף של שושנים, אבל לא אשקר ואומר שאני מעוניינת שבן הזוג שלי ימשיך להיות האיש שמספק לה את המרכיבים הדרושים לכך.

שוב ושוב אני הופכת והופכת בשאלה של יפת העיניים. מה ירגיע את סערת הנפש שלי ויאפשר לי לשוט בשלווה על פני זרם נינוח? מה יחזיר לי את התחושה היציבה והמוגנת שהעניקה לי בעבר המילה "בעלי", מבלי להזדקק לשמלה לבנה, חופה ובורקס גבינה? איני רוצה בו כ"בעל", אני סולדת מצליל הבעלות שעולה מהמילה כצחנה הנודפת מדג שנשלף מן הים. אין לי עניין להיות נכס או קניינו של איש, אבל אני אכולת געגועים לתחושת השייכות ונִכְסֵפֶת לשלווה ששזורה בה.
כמו משום מקום מזנק עלי המשפט הבלתי נשכח שזימרה עופרה חזה לפני מיליון שנה: "כי בתוך כל פְרֵחָה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמא ואלף כיווני עשן..." בפרפראזה על הפנינה הוורבלית הזו אפשר אולי לומר שבתוך המורדת שבי, בתוך האישה שלא הולכת בתלם ולא דופקת חשבון למוסכמות, מסתתר איזה צורך קטן במחויבות, בכל זאת. גם האישה שעוטה על עצמה הצהרות פמיניסטיות מקיר לקיר ומתכוונת לכל מילה ואות, זו אשר רודפת עצמאות ובזה לתלותיות, גם לה יש אזור רך אי שם בעומק הלב, אזור שבו היא מרשה לעצמה להיות קטנה ונזקקת ועירומה וחשופה, ושם היא מטפחת כמיהה חשאית להגעתו של מישהו. ה-מישהו, שגם מבלי שיתבקש לכך מפורשות יגשים את המשפט – הכניסני תחת כְּנָפְךָ והייה לי אב ואח, חבר ואהוב.
פרחה או לא פרחה, כולנו (כנראה) רוצים לחוש בטוחים ומוגנים, ואני לא יוצאת דופן במובן הזה.

ומה התשובה לשאלתה של האדמונית יפת העיניים?
תהרגו אותי אם אני יודעת.

אצל ראובן רובין המשוואה ברורה: גבר, אישה ועז הם תמיד משפחה. החיים הפשוטים.

סֵדֶר סֵדֶר תִּרְדּוֹף

אני שרויה בערפל של מילים. מסך כבד של אותיות יורד על עיניי וגם בשעות הלילה, מאחורי העפעפיים הסגורים הן אורבות לי, כמו נמלים קטנות מתגנבות אל ארובות העיניים, מטיילות על האישונים ומדגדגות את הריסים. 9 שעות ביום אני יושבת באולם אפרפר ודהוי למראה. צבעי השטיח המהוה מתמזגים עם מסכי המחשב העייפים ונדמה שאחרי זמן מה, פני הנוכחים נצבעים אף הם בגווני אפור דהוי. 9 שעות ביום אני ממקדת את המבט בצג המחשב וחודרת אל נבכי המילים.
קוראת.
קוראת.
קוראת.
קוראת.
מאתרת טעויות, מזהה משגים ומפרידה בזהירות את שיבושי הלשון מתוך המשפטים, בוררת את העיקר מתוך הטפל, את החריף מהתפל ומוחקת את העדויות המילוליות המרשיעות בהינף אצבעות.

חם בחדר. קולות הפטפוטים מסביבי מפלרטטים אלה עם אלה ויוצרים זמזום מוסיקלי מטריד שמקשה על הריכוז. חייבת להזדרז לסיים 650 כתוביות עד שעת הצהריים, כדי להספיק להעביר את הסרט למחלקת עריכת הוידיאו. הבוס החדש שלי, איש חביב בעל הפרעה כפייתית בלתי חביבה כלל, מסתובב כל העת באזור ומביט מעבר לכתפינו.

"מה נשמע?" הוא חוקר במסווה של התעניינות, בודק את תפוקת העובדים ומגלגל בראשו את הרווח היומי. "את חייבת להגביר את הקצב," הוא מסביר לי שוב בפעם השנייה, השלישית והרביעית מדי יום ביומו. "תביני", הוא מדגיש כאילו לא הסביר לי את הדברים 88 פעמים בשבוע האחרון, "המטרה שלנו היא להקדיש לעבודת העריכה מספר דקות הזהה למספר הדקות שאורכת התוכנית עצמה." דהיינו, עלי לְתַקְתֵּק עניינים עם דר' פיל תוך 50 דקות לכל היותר, ואילו אני מתמהמהת במחיצת הדוקטור המשופם שעה וחצי ואף שעתיים.
מעבר לחולשתי הידועה לשמצה לדוקטורים משופמים ושמנמנים, נטייתי לשלמות מונעת ממני לבצע עבודה נמהרת ולהשאיר קצוות פרומים. חלק מהטקסטים המתורגמים מחלצים ממני פרצי צחוק וחלקם - אנחות יאוש. המתרגמים שולטים בלי ספק ברזי השפה האנגלית אבל מישהו חייב להסביר להם שכדי לתרגם כהלכה, לא די בהעברת המילים כלשונן מאנגלית לעברית מבלי לערוך התאמות הנדרשות מהשפה. אי אפשר לגייר ביטויים שלמים באנגלית ולקוות שעל ידי כתיבתם באותיות עבריות הם נהיים כשרים למהדרין. זה פשוט לא עובד, והתוצאה היא עבודה מאומצת לעורכת הלשון.
וכמובן, בוס תזזיתי וחסר סבלנות בעל הפרעה טורדנית מטרידה.

"סֵדֶר חשוב כאן מאוד" הוא מכריז ביומי השני בעבודה, אוחז בעיפרון המונח בחוצפתו על שולחני ומעבירו דירה אל תוך מתקן כלי הכתיבה שעל השולחן. למחרת הוא ממלמל משהו בדבר פחית הקולה שניצבת בלי בושה בסמוך למחשב שלי, וכשהוא עובר ליד שולחנה של אחרת, הוא מלקט בעזרת אצבעותיו פירורי עוגייה שמעטרים את השולחן ומשליך אותם אל פח האשפה.
כי סדר חייב להיות.

בשבועיים האחרונים ספגו העיניים שלי לתוכן אינספור מילים. בכל יום עולה ההספק ומספר התוכניות גדל, בכל יום נהיה התהליך טבעי יותר והטעויות מזנקות מתוך המסך הישר אל עיניי בציפייה להשתנות. גם המילה, כמו האדם, זכאית לחוויית תיקון.
"בגלל ש...." הושלך החוצה.
"לראשונה" נעלם מהאופק.
"הלוואי ו...." הלך לבלי שוב.
"הפך ל..." נגוז ואיננו.
אני מטמיעה את המידע החדש ונעזרת רבות בעורכת הלשון הראשית שמסייעת לי בהתלהבות רהוטה לצלוח את האוקיינוס הרחב של השפה העברית. "את יודעת", אני מודה בפניה במבוכה בתום יומנו המשותף הראשון, "עד שפגשתי בך הייתי משוכנעת שאני שולטת היטב בשפה העברית. עכשיו אני מבינה עד כמה טעיתי."
היא אבשלום קור במהדורה נשית (וחיננית בהרבה), והעברית שבפיה מושלמת ומצוחצחת כל כך עד שכל הנוכחים חוששים לפתוח פיהם במחיצתה, ונאלמים כקרפיונים כשהיא פוצה פיה ומדברת. "מתי את הולכת?" שאלתי אותה באחד הימים בשעות הצהריים והיא השיבה בקול צלול ובהיגוי בלא רבב: "עוד חמש דקות אני מִתְחַפֵּפֶת". נשבעת לכם, מִתְחַפֵּפֶת ב-פ' דגושה ואפילו בלי למצמץ. (בניין הִתְפַּעֵל, ה-ע' דגושה תבניתית, אתם יודעים.)
משחק המילים נחמד לי,
התרומה לתרבות העברית קוסמת לי (אני במו ידיי תורמת להפצת תורתה של אופרה ווינפרי לבני ישראל, ואם זו אינה תרומה נכבדה לתרבות העברית אל תקראו לי חתולה), חברותיי לעבודה חביבות ונעימות ואני זוכה להעשיר את שפת אמי האהובה עלי כל כך (השפה, האמא קצת פחות).
אבל כרגיל,
זה לא זה.

אני משכימה קום לפני שהשמש מעלה בדעתה להתעורר, ומבלה מדי יום כשעתיים בענף הספורט השנוא עלי מכל: דחיסת עצבים במשקל כבד במכונית קטנה בפקק ארוך. בגלל הלחץ הבלתי פוסק של הבוס הכפייתי הזכור מהפסקאות הקודמות (איך, איך אני תמיד מאתרת את הבוסים האלה לעזאזל), איש לא מרשה לעצמו לנצל את זכותו הבסיסית להפסקה פה ושם, ומכיוון שאני לא מעשנת נמנעה ממני גם זכות היסוד של הפיכת ריאותיי לפחם. וכך אני דבוקה כמסטיק מעוך אל מסך המחשב במשך שעות, על גבי שעות, על גבי שעות, על גבי שעות. כשאני נוהגת הביתה לפנות ערב אני מתאמצת לראות את הכביש מבעד לעיניים שורפות ודומעות. "ברור שזה כך" קבעה אתמול העורכת הראשית בהטעמה מדויקת, "עיניים כחולות נוטות להיות רגישות יותר מצבעים אחרים."

שלה כמובן, חומות ולא צורבות כלל.
את צבע העיניים שלי כפי הנראה לא אוכל לשנות, אבל משהו אומר לי שהמסקנה אחרת בכל הקשור למקום העבודה.

אני מתחילה לחשוש שעל המצבה שלי ייכתבו המילים:

כאן קבורה חתולה בסנדלים שחיפשה עצמה לשווא.

נפטרה בסימן שאלה ונפתרה לבסוף מקללת החיפושים.

יהי זכרה חתול.

אני מרימה כל אבן כדי להציץ מתחתיה, מזיזה עלים יבשים ומסיטה ענפים שמטשטשים את שדה הראייה, בוחנת כל שביל שמתעקל ומחביא אפשרויות מעבר לסיבוב.
אז למה זה לא זה? מדוע לכל הרוחות, אני לא מוצאת?
באחרונה מתבשלת בקרבי ההבנה שאולי לא נועדתי לכלות את ימיי בין ארבעה קירות משרדיים, צמודה למסך מחשב במשך 9 שעות מדי יום ביומו. תהליכי ההבנה שלי מתבשלים באיטיות כמו חמין של שבת. בחום נמוך ובהיחבא, במעבה הנשמה מבעבעת ההבנה בקצב איטי עד שמעפילה לדרגת רתיחה וכל המרכיבים מתאחדים וחוברים זה לזה ליצירת המוצר המוגמר המושלם.
ייתכן שהצ'ולנט שלי עדיין לא מוכן. כל מי שהתנסה אי פעם בהכנת התבשיל הייחודי הזה יודע שאין לזרז אותו. יש לו קצב משלו והוא יהיה מוכן בזמן המתאים לו.
נותר רק לקוות שהתוצאה תהייה שווה את מחיר ההמתנה הארוכה.

תודה לידידיי הווירטואליים המקסימים שדורשים בשלומי ותוהים לאן נעלמתי. סליחה שלא השבתי לכם, קשה לתאר עד כמה נטולת אנרגיות אני נשארת בסיום יום העבודה, כמו גם את חוסר הרצון שלי להביט ולו דקה נוספת במסך מחשב.
זה יעבור, ואני אחזור לעצמי.
כמובן, ברגע שאמצא מי עצמי בכלל.

כשהחיים נראים כמו גן חיות, אני מאמינה בביאת הדיאט קולה.