כשדלת המעלית נפתחה נתקלו העיניים שלי במודעה שתלויה על דלת הבית והלב החסיר פעימה. אני יודעת שהוא מת עוד מאתמול, כששיחת הטלפון מאימא תפסה אותי באמצע השלוק של הקפה, מתענגת על יום סתיו מושלם בבית-קפה מנומנם. בשלב שבו הבוקר הופך לצהריים והשבת מכינה עצמה לקראת כניסתה החרישית אל העולם, באמצע הנינוחות הרגועה וחסרת המעש, פתאום הטלפון הזה, עם הקול השבור ובשורת הסוף. "שירה, חיפשתי אותך כדי להגיד לך ש-ר' נפטר הבוקר" היא אומרת, ובבת אחת מתחלפת תחושת השלווה במועקה כבדה שרובצת על הנשמה.
אחרי חודשים ארוכים של מאבק עיקש להשתקם משני אירועים מוחיים, לבסוף דווקא הלב היה זה שהחליט שדי לו, שהוא עייף ומבקש לעצמו מנוחה. כמה מתאים, אני מהרהרת בדרכי הביתה, כמה מתאים לו שהמוח הוסיף להילחם ולא נכנע עד הרגע האחרון. כמה מתאים שהאדם הזה, אחד האנשים המבריקים שהכרתי בחיי, לא יאפשר למוחו להיות האיבר שפורש ראשון ממירוץ החיים ויוסיף להילחם בעייפות מול מתקפות הגוף האכזריות.
ידעתי שהוא מת ובכל זאת ניצבתי הבוקר המומה מול מודעת האבל שעל דלת הבית. האותיות השחורות חברו זו לזו ליצירת שמו הייחודי שאין שני לו, ובו ברגע הידיעה נהייתה לוודאות של ממש. מצחיק, אבל יש משהו במודעת האבל שהופך את המוות ממושג ערטילאי לדבר ממשי. האותיות הללו, שחור על גבי לבן, השם שזועק בדומייה מול העיניים ומונח לצד המלים הבנאליות כל כך, "בצער רב", "המשפחה האבלה", מספקים את החותמת הסופית לוודאותו של המוות. זה באמת קרה. המוות שוכן פה.
ומאתמול חולפות לי בראש תמונות קצרות וזריזות, מתחלפות במקצבים מהירים כמעט כמו סרטון באם טי-וי או איזה מיצג וידאו-ארט תמוה. אולי זה מפני שבשנים האחרונות כלל לא ראיתי אותך וכל הזיכרונות שלי ממך נעוצים עמוק בעברי, אולי משום כך הם הפכו למעין פיסות קטנות-קטנות, ספק מציאות ספק הזיה, חלום בהקיץ של הילדה שהייתי פעם בתקופה בה אתה שימשת חלק בתוך הפאזל המתוסבך של חיי.
בתמונה אחת אתה אוחז באשתך וסוחף אותה (תוך התעלמות מהתנגדותה המחויכת) לוואלס סוער על רצפת הסלון בדירתכם. קול צחוקך רועם ומתגלגל וממלא את כל חדרי הבית, שקירותיו מורגלים כבר בקולות האלה שמזוהים כל כך עם בני המשפחה שלך: צחוק ומוזיקה.
התמונה מתחלפת באחרת, שבה אתה מנהל ויכוח צורב, עיקש ומנומק היטב, ויכוח אחד בסדרת ויכוחים שאין לה התחלה ואין לה סוף, לא חשוב עם מי ולא חשוב על מה. הייתה לך דעה בכל נושא ולא היססת להביע אותה בשום הזדמנות, ואם נודע לך שהיושב מולך חולק על דעתך, זינקת על השלל בזרועות פתוחות ובלשון צולפת שהותירה את בן השיח האומלל המום, נבוך ומלקק את פצעיו בבושה.
בתמונה שאחריה אתה ממתין לרעייתך בסבלנות מחוץ למרפאה, בעודה עסוקה בענייניה הרפואיים. יושב בשקט, מגלגל סביב האצבעות את הרצועה הקשורה לצווארו של הכלב וממתין שהיא תסיים. את כל הסידורים, גדולים כקטנים, עשיתם יחד: מספרה, מרפאה, בנק, מכולת... תאומים סיאמיים שמנהלים את חייהם זה בצד זו, באהבה ובתלות שהיא מעוררת הערכה מחד ומעוררת חרדה מאידך. כְּשֶׁדָּבֵק איש ברעייתו עד שהיו לבשר אחד, כשדבקה אישה בבעלה עד שהופכים השניים לישות בפני עצמה, איזה סיכוי יש לזה שנותר לבדו להמשיך ולחיות?
תמונות, תמונות ועוד תמונות.
אתה יושב איתי ליד הפסנתר בביתכם ומנגן בעבורי, מסביר לי מהי אוקטבה ומדגים לי את השוני בין הקלידים הלבנים לבין השחורים; אתה מעלה חיוך על שפתיי בעודך מנגן שירים במפוחית ומתמוגג כשאני חוקרת בכל פעם איך ייתכן שאיש לא לימד אותך כיצד עושים זאת.
אתה מניף אותי אל-על, מרים אותי על כתפיך ואני מבועתת מאימה, מתחננת בקול קטן ורועד שתוריד אותי חזרה אל הקרקע הבטוחה. אין לך מושג שאני לא מורגלת בגבהים כאלה, ומדוע שאהיה? מעולם לא הניפו אותי כך זרועות גבריות אחרות. מעולם לא ישבתי על כתפיו של אחר ואני אחוזת חלחלה מהמגע, מהגובה, מהחוויה. אתה מרגיז שוב ושוב את אמא שלי, את אחותי ואותי כשאתה מתעקש להפתיע אותנו בנשיקה מצלצלת על השפתיים במקום על הלחי, כמקובל במשפחות פולניות צנועות. אתה מעלה בעיניי דמעות עלבון בעזרת לשונך המצליפה כשוט, פוגע בי ובכל בני המשפחה המורחבת בתורות. כולם כבר מכירים אותך, כולם נוטלים חלק בתורנות המוכרת הזו שתכליתה להזכיר זה לזה לא להיפגע ממך כי אתה לא מתכוון להרע, אתה פשוט מין איש כזה, נו, אתם יודעים, ככה הוא, לב זהב ולשון חדה שלעולם לא יפגע במזיד אז אל תיקחו ללב.
אתה מדבר בגאווה על הבת הצעירה שלך, אמנית מחוננת שמגדירה מחדש בעבורך את המושג "נחת".
אתה מדבר עליה, מונה באוזניי את הישגיה העדכניים בעולם המוזיקה והעיניים שלך מוארות, אתה הכי יפה בעולם באותם הרגעים בעיניי. אני נעה במערבולת של רגשות, מדלגת בין השתתפות בגאוותך ואהבה לבת הדודה המוכשרת שלי לבין קנאה עזה. הלב שלי מוריק מרוב קנאה. לא בהישגיה, כמובן, לא בהם אני מעוניינת; אבל הייתי נותנת את יד ימין שלי כדי שאבא שלי ישב פעם אחת ככה, פעם אחת בלבד, וידבר על הבת הצעירה שלו באהבה שוצפת כזו, בגאווה מתפרצת שכזו, שיספור את הישגיי (הצנועים) ושהעיניים שלו יזהרו ככה כמו שלך, כאילו היו שני יהלומים ענקיים בצבע תכלת.
ובכל התמונות בלי יוצא מן הכלל, יש לך בת לוויה אחת. שותפה בלתי נפרדת בחייך, בטוב וברע, בחולי ובבריאות, בשוכבך ובקומך. לא, לא אשתך. אני מדברת על הסיגריה.
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את כף היד שלך ריקה מסיגריה. בכל רגע נתון אחזו אצבעותיך בצינור הלבן, הדוחה והרעיל הזה. אני זוכרת את השפתיים שלך נצמדות אליה שוב ושוב בתאווה חושנית, מצית את הסיגריה הבאה בעזרת בדל הסיגריה שאתה עומד לכלות. הריח שלך היה תערובת של מי קולון וסיגריות, תמהיל בלתי נסבל שרק כשהוא נדף ממך הוא הצליח להיות נעים, באופן בלתי ברור.
תמונות, תמונות ועוד תמונות.
רסיסים קטנים של צבעים, ריחות ובעיקר – קולות.
ומחר אחרי שיטמנו את הגוף השקט שלך בעומק הבור ויכסו את מי שהיית בעפר, ישבו כולם בבית שלך
ושל אשתך וידברו על האדם המיוחד שהיית. יגידו רק דברים טובים כי אין מדברים סרה במת, ואיש לא יעז להגיד את האמת: היית איש גס רוח, חסר רגישות לפרקים, בוטה ופרובוקטיבי להכעיס ונהנית להביך את הנוכחים בשפתך הצבעונית שלא הותירה כל מקום לדמיון. בחנת גבולות להנאתך: את גבולות הנימוס, את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות הנורמות החברתיות. היית עקשן ועיקש, דעתן וקולני והקפדת שבכל מקום, כל אחד ידע בדיוק מה אתה חושב בכל רגע נתון.
כן, היית כל אלה ואף יותר.
אין שום סיבה להתכחש לדברים האלה ולהעמיד פנים שהם לא היו בך רק משום שמאתמול אתה ז"ל.
היית כל הדברים האלה ואף יותר, ובין היתר הם אלה שעשו אותך לאדם הייחודי שהיית.
בכל אתר היכרויות אינטרנטי סוג ז' לועסים המחפשים והמחפשות את הקלישאה השחוקה עד בחילה: "אוהב/ת את החיים". אני תוהה עד כמה מהם באמת מנהלים את חייהם בהתאם למוטו המאוס הזה ומי מאיתנו בכלל יודע איך עושים זאת, איך ממצים את החיים ולוגמים עד תום את עסיס החיוניות הזה שממטיר העולם על מי שמוכן ויודע איך לפתוח את הפה ולשתות.
אתה ידעת.
עם האלכוהול, עם הסיגריות, עם המוזיקה, עם האוכל, עם הצחוק המתגלגל, עם האהבה העצומה שהייתה בך כלפי האנשים שהיו יקרים ללבך, עם יכולת הנתינה הכבירה ששמרת לטובת אותם אנשים, עם הכנות הבלתי מתפשרת, עם גישת ה"זין על העולם", עם הקללות והברכות בשפה הרומנית.
אתה ידעת לחיות בדיוק כפי שרצית.
ואני מעריכה אותך על כך כל כך.
לפני עשר שנים, כשגרתי בסוף העולם שמאלה, הפתיע אותי הפקס שהגיע ממך ביום ההולדת שלי. ציינתי 25 שנה בעולם הזה, רחוקה מיליון שנות אור ותרבות מכל מה שמוכר לי ומהאנשים שאני אוהבת. "איך הוא זוכר שיש לי יום הולדת?" שאלתי מופתעת את אימא בשיחת טלפון והיא השיבה שזה עוד אחד מהתחביבים שלך בשנים האחרונות: עריכת רישום תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה המורחבת ושליחת פקסים מברכים ביום המתאים לכל אחד.
אני משערת שביקשתי מאימא להודות לך, ייתכן מאוד שהודיתי לך בעצמי מאוחר יותר אבל בשום שלב לא סיפרתי לך באמת עד כמה ריגשה אותי המחווה הקטנה הזו שלך. חלק בי רוצה להאמין שאולי עדיין לא מאוחר מדי ואולי, איכשהו, תוכל להביט אל תוך לבי מחר כשאעמוד ליד הבור הפעור הזה ואפרד ממך בפעם האחרונה.
לְחַיֶּיךָ, "הדוד הזקן". או כמו שהיית נוהג לומר בשפת אמך: סֵה-פִי-סֵה-נָה-טוֹס.
