יום ראשון, 4 בינואר 2009

באתי, כתבתי, הייתי.


ועכשיו אני כאן, בעיקר כי הממשק הוא נוח יותר לכל הנוגעים והנוגעות בדבר.
מדובר באותה חתולה בשינוי אדרת,
ואני מקווה שכל מי שנהנה לקרוא אותי בשתי הגרסאות הראשונות
יוסיף לעשות זאת גם בגרסה הנוכחית החדשה.

שתהיה שנה אזרחית טובה ושקטה לכולנו.

יום ראשון, 2 בנובמבר 2008

יש ילדה שאבא שלה...


בשלושת השבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לבית של דודתי שמתאבלת על בעלה. איזה שהוא כוח בלתי מוסבר מושך את הרגליים שלי אל הדירה הקטנה והאפלולית הזו ובאופן מוזר דווקא בתוך העצב אני מוצאת סוג של נחמה. ואולי לא העצב הוא שמלטף לי את הלב ברכות כזו, אלא האהבה שמסרבת למות ונאחזת בעקשנות חייתית בקירות הלב של הדודה הצנומה והיפה שלי.
"אני מתגעגעת לגוף שלו" היא לוחשת לעברי בשבוע שעבר כשאנחנו יושבות בסלון. היא מנצלת את העובדה שבתה יצאה לרגע מהחדר והותירה את שתינו לבד. "אני לא אגיד את זה ליד הבת שלנו" היא מסבירה לי בעדינות ובאלגנטיות השמורות לה ולחנה בבלי בלבד, "אבל לך אני יכולה לספר את האמת: אני מתגעגעת לנשיקות שלו, אני מתגעגעת למגע של הגוף שלו לצד שלי, אני לא יודעת איך אחיה בלי זה." הקול שלה מתרסק בצליל חד של כאב ואני מרגישה שהלב שלי עולה עד הגרון והכול מתערבב לי בתוך הבטן בדייסה לא ברורה של צער והתרגשות גם יחד.
"קיבלתם מתנה" אני אומרת לה ומלטפת לה את היד. כל כך קטנה, היד שלה, אני חושבת תוך כדי כך, יד זעירה וחיוורת, ופתאום מרגישה כאילו אני קצת מלטפת את כף ידה של ילדה שברירית שתלויה בי ובחיבוק שלי, נאחזת במילים שלי.
"לא ראיתי מעולם אהבה כמו האהבה שלכם, אתם הדוגמה לזוגיות שלא ידעתי שקיימת" אני אומרת לה ומבקשת ממנה לא להסס אף פעם לספר לי על הגעגועים שלה אליו, אל שפתיו, אל גופו, אל קולו. אחרי 52 שנות נישואים היא עדיין כמהה לטעם שפתיו, אני מהרהרת נפעמת. כמה עצוב, כמה נפלא, כמה נדיר במחוזותינו.

ליד הדלת, רגע לפני שאני מסכמת עוד ביקור ארוך היא שולחת יד ונוגעת בזרועי . "אני חייבת להגיד לך שאני מכירה אותך מאז נולדת" היא אומרת בשקט "אבל בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני מגלה אותך באמת בפעם הראשונה". אני מהנהנת בדממה, לא רוצה להרוס את הרגע הפשוט הזה במילים. ואז היא ממיסה לי את הלב סופית במשפט שגורם לכל שאר המשפטים בשפה העברית להתכווץ בבושה: "אני גאה להיות דודה שלך."
בדרך הביתה אני נותנת לעיניים שלי לשטוף מתוכן את משא הרגש וחושבת שזה אולי המשפט המקסים ביותר שמישהו אמר לי מעולם. האם יש עוד מישהו בעולם הזה שגאה בי על עצם היותי? האם מישהו גאה על כך שחייו נושקים לחיי?

ואני הולכת וחוזרת שוב,
ועוזבת ובאה עוד פעם,
ומאזינה מרותקת לסיפורים שאין להם סוף, הטלאים הססגוניים שמרכיבים את שמיכת המשפחה המשונה הזו שלי.

כל הפנים והשמות מתמזגים אלה באלה ויוצרים מארג מופלא של עלילה מפותלת ופיקנטית, עסיסית יותר מכל רומן שמוחו המבריק של גבריאל גארסיה מרקס יכול היה להנפיק. הדמויות חולפות מול עיניי בתהלוכה בלתי נראית בזו אחר זו. הנה העלם הצעיר צבי, שחיזר בעקשנות אחר אחותה הצעירה של אימא. פעם אחר פעם הוא היה מגיע אל ביתם וממתין לה לשווא. היא מצאה עניין רב יותר באחרים והוא כילה את שעותיו בהמתנה נואשת בסלון ביתם. בסוף התאהב עד כלות באחותה המבוגרת, אותה הכיר במשך השעות הארוכות שנמתחו בזמן שהתייסר בציפייה לאהובתו הסרבנית שנישאה לבסוף לאחר.
מאחוריו מגיח הדוד משה, שהיה חסון ויפה תואר ואהב את הים אהבת נפש, עד שהתאחד סופית עם מושא אהבתו ביום שבת אחד, אחרי ארוחת הצהריים. הטנדר הגדול היה עמוס בקרובי משפחה עולצים, מפטפטים זה עם זה ומתמכרים לתחושת הלאות שפושטת באיברים הנמסים בשמש הקיצית.
עשרה בני משפחה נסעו אל הים באותו יום שבת אחרי ארוחת הצהריים, תשעה בני משפחה חזרו בטנדר הדומם שעות ספורות אחר כך, תוהים איך לכל הרוחות, יבשרו את בשורת האיוב לסבתא לאה שמצפה לשובם של כל ילדיה.
סבא גדליה ממתין לתורו כדי להביט בי אף הוא. פניו עגולות ומאירות וחיוכו התמידי מסתיר לב רגיש ושביר מדי שמתקשה לפתח שכבת מגן בלתי חדירה לפגעי העולם. מחלת הסוכרת שממנה סבל ואותה הוריש כמעט לכל צאצאיו, בנותיהם וילדיהם, זינקה עליו במפתיע יום אחד בלא כל אזהרה מוקדמת.
מריבה סוערת נוספת בסדרת המריבות הקולניות עם אחיו הבכור יוסף קיבלה תפנית אלימה במיוחד כשהדוד יוסף נטל פטיש גדול מן השולחן בבית המלאכה המשפחתי והניף אותו מעל לראשו של סבא. סבא התמוטט ואיבד את הכרתו וכשהתעורר שוב אל המציאות גילה שדמו נעשה מתוק משהיה וחיי המשפחה נותרו דרמתיים כשהיו.
"זוכרת את צילה?" אימא שואלת את דודתי הצנומה והיפה והיא מהנהנת ומגוללת את סיפורה של השכנה מהבית הסמוך, שהתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה לגדל את ילדיה הקטנים. הייתה זו תקופת שהותם של הבריטים בארץ ("קראנו להם 'כלניות'" מסבירה הצנומה והיפה) וצילה נהגה לבקש את קרבתם של החיילים האנגלים בכל הזדמנות. היה לה חלוק מעטפת שאותו נהגה לקשור סביב מותניה – היא נזכרת בקול רם ואני מציירת בעיני רוחי את דמותה של צילה המפתה – דרך החלוק היו מציצות ירכיה, נחשפות בכל פסיעה בעודה מתקדמת כחתולה לעבר פרחי החיילים האדומים. איש לא ידע לבטח מה עשתה צילה בחברת כל אותן כלניות אדמדמות חינניות, אבל בסופו של דבר, שנים מאוחר יותר, היא נהייתה מורה לאנגלית ויודעי דבר-או-שניים מוכנים להישבע שהידע הנרחב שלה בשפה האנגלית שמור לשיעורים הפרטיים-מאוד שקיבלה בזמנו בלובשה את חלוקה המתנפנף.

שמות מתחברים אל פנים אל מול עיניי ואני בולעת אל קרבי כמורעבת עשרות תמונות אפרפרות שפזורות על השולחן. באחת מהן אני מזהה את אימא ואבא לפני כמעט 40 שנה. התמונה ממגנטת אותי אליה באינטימיות המתפרצת ממנה. "שבת בבוקר, בקושי התעוררנו ופתאום הוא הופיע בדלת עם מצלמה", אימא מפרשת את התנוחה ואת המבט המנומנם בעיניים של שניהם. אני בוחנת את המיטה סתורת המצעים, את שיערה הפרוע ואת העיתון הפרוש על בטנו של אבא. תמונה כל כך זוגית, אני חושבת, ותוהה מתי התפרק הצמד והפך לשני מספרים ראשוניים ובודדים להחריד שמונחים זה בצד זה.

בת הדודה של אימא נזכרת פתאום איך הייתה אימא שולחת אותה כבלדרית כדי שתעביר מכתבי פיוס לאבא כשפרצו בין השניים מריבות. היא מספרת איך באחת המריבות עזבה אימא את הבית ורק בזכות התערבותה של חברה בעלת מוח ערמומי במיוחד, נפגשו השניים בצירוף מקרים מתוכנן היטב והותירו את המריבה הרחק מאחור. ואני מאזינה לזיכרונות הרומנטיים הללו ותוהה מה הקשר ביניהם לבין האנשים העייפים שיושבים בכיסאות שמולי. לאן נעלם הלהט, לאן התאיידה האהבה, ובעיקר מה קרה לאישה ההחלטית הזו שקמה ועזבה את הבית בהבעת כוח כל כך לא אופיינית לה? לאן פנתה הדעתנות הזו בשנים שהגיעו מאוחר יותר ואיך ייתכן שלא נשאר ממנה ולו זכר? איך היא לא נעורה בקרבה דווקא כשהיה בה צורך, כשהונפו הזרועות וסטרו כפות הידיים והלמו הצעקות באוזניים?
למה אז היא בחרה להישאר לצדו?

אני מסתכלת עליו כשהוא יושב מולי ומדבר עם הנוכחים, מפנה עיניים תכולות אל האיש שלידי ומפטפט את זיכרונות נעוריו, וחושבת שבעצם אני יודעת עליו כל כך מעט. על האיש הזה שהעביר לי מחצית (לפחות) מהחומר הגנטי שמעורבב בי. זה האיש שאחראי לרווח שבין הבהונות בכפות הרגליים שלי ובין האצבעות הארוכות שמסודרות במרחק-מה מהן. לאף אחד בעולם חוץ משנינו אין כף רגל משונה כזו. נו, גם כן הישג שיש להתפאר זו.
זה האיש שתרם לי את צבע העיניים ואת הגומה בסנטר ואת המזג הפולני-מרוקני המבעבע שמגיע לסף רתיחה בשתי שניות וחצי בדיוק.
זה האיש שתרם לי את האהבה למוזיקה ולסרטים בשחור-לבן ואת האישונים שמתענגים על מראה נוף ירוק ופתוח ואת צורת כפות הידיים מההתחלה ועד הסוף, כולל הציפורניים הכסוסות עד הבשר.
זה האיש שאותו אני מכנה "אבא" אבל רק כי כך מקובל, כי למעשה טרם ירדתי לעומקה של המילה והמשמעות מתבהרת לי עם השנים רק בזכות צפייה באבאים אחרים.

יש ילד שאבא שלו רופא
ויש ילדים שאבא שלהם חולה.
יש ילדים שאבא שלהם עני
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא.
יש ילד שאבא שלו חייט,
במעיל שלו לא תראו חורים.
ויש ילדים שאבא שלהם ספר
והם תמיד נורא מסופרים.
יש ילדים שאבא שלהם נהג
(על יד הבית עומד להם אוטובוס!)
ויש ילד שאבא שלו ראש העיר
והוא מדבר תמיד בנימוס.
יש ילדים שאבא שלהם חזק
(הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים),
יש ילדים עם אבא חלק
ויש ילדים עם אבאים דוקרים.
יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים,
יש אבאים שבקושי רואים
ואבא שלי יושב וכותב שירים.
(יונתן גפן)

ויש ילדות שגם בגיל 35 עדיין לא יודעות מיהו אבא שלהן. מה מסתתר מאחורי העיניים התכולות ואיזה סיפור חיים מקופל בתוך השפתיים הצרות, שמעולם לא דובר אל אוזניי?
"יש לי מילון אנגלי-עברי משובח של וובסטר להביא לך" הוא אומר לי בעודי מתיישבת במרפסת שגדושה בקרובי משפחתי. "תודה" אני ממלמלת, לא מפענחת עדיין לגמרי את הכיוון שאליו הוא מנווט את השיחה אבל בתוך כמה דקות הוא מפזר את הערפל ומספר שכשהיה נער צעיר, עבד בתרגום סרטים מאנגלית לעברית. הוא מתאר את בית הקולנוע הקטן שהיה בעיר ואת שני המתרגמים היחידים שעבדו באותה עת בארץ. הוא החל דרכו בכתיבת הכתוביות על גבי סליל זעיר שהכיל מקום בקושי לשתי מילים בכל שורה (באותם ימים התרגום הוקרן לאורך, מלמעלה כלפי מטה) והתקדם לתרגום מספר מערבונים וסרטי פעולה. את המילים שלא הכיר נהג לחפש במילון "ואני זוכר את הפירוש שלהן עד היום" הוא מסיים את הטיול הקצר בנתיב הזיכרונות הזה, הזר לי כל כך.

"ידעת שאבא שלך עסק בתרגום?" שואל אותי האיש בדרך הביתה ואני משיבה שלא, לא ידעתי. כשם שאני לא יודעת מה היו התחביבים שלו כשהיה ילד, או מה חלם להיות כשיהיה גדול. אין לי מושג מה המאכל האהוב עליו והאם הייתה לו אהובה של ממש לפני שהכיר את אימא שלי והתפרפר עם כל בנות העיר.
רוב הדברים שאני יודעת עליו קשורים בתחושות כבדות ובזיכרונות צורבים. אני מכירה את דמותו העייפה והנרגנת, דמות מטילה מורא ומחנכת למשמעת, יד קשה וזרוע נטויה ולב שתמיד הצטייר בעיניי כעטוף בשכבת ברזל עבה וקרירה. אבל מי הוא היה לפני 40 שנה, מי הגבר הצעיר הזה ששכב במיטה הזוגית לצד אימא שלי בשבת בבוקר כשהעיתון פרוש על בטנו? את האיש הזה מעולם לא פגשתי.
לצערי.

"הוא אמר את זה בשבילך" אומר האיש שלי לפני שהוא צולל אל תוך השקט האפל של חדר השינה שלנו. "מה זאת אומרת?" אני מבקשת הבהרה אל תוך גבו המנומנם והוא מדגיש למעני את המובן מאליו: "הוא מספר לך על הקשר שעובר בין שניכם. הוא מספר לך שלא רק את עובדת בתרגום, גם הוא עשה את אותו הדבר בדיוק לפני 50 שנה. הוא לא יודע איך להתקרב אלייך וזו הדרך שהוא בוחר בה כדי לנסות."
אני שותקת והופכת קצת במידע הבלתי צפוי הזה שנחת לפתע אל חיקי.
"מאוחר מדי להתקרב" אני אומרת לבסוף וחושבת בעצב על סכר השנים הגבוה שמפריד בינינו ומונע כל אפשרות לחלחול ולמעבר של רגשות.
מאוחר מדי, זה נכון,
אבל עמוק-עמוק בפנים אני מזהה איזו תזוזה קטנה, כמעט לא מורגשת. מעין התרגשות אפרוחית כזו שמפרפרת בבית החזה ומעבירה את המסר המיוחל מהמוח אל הלב:
ואולי בכל זאת כן אכפת לו,
אפילו קצת.

יום שבת, 11 באוקטובר 2008

הדוד הזקן כבר לא.


כשדלת המעלית נפתחה נתקלו העיניים שלי במודעה שתלויה על דלת הבית והלב החסיר פעימה. אני יודעת שהוא מת עוד מאתמול, כששיחת הטלפון מאימא תפסה אותי באמצע השלוק של הקפה, מתענגת על יום סתיו מושלם בבית-קפה מנומנם. בשלב שבו הבוקר הופך לצהריים והשבת מכינה עצמה לקראת כניסתה החרישית אל העולם, באמצע הנינוחות הרגועה וחסרת המעש, פתאום הטלפון הזה, עם הקול השבור ובשורת הסוף. "שירה, חיפשתי אותך כדי להגיד לך ש-ר' נפטר הבוקר" היא אומרת, ובבת אחת מתחלפת תחושת השלווה במועקה כבדה שרובצת על הנשמה.
אחרי חודשים ארוכים של מאבק עיקש להשתקם משני אירועים מוחיים, לבסוף דווקא הלב היה זה שהחליט שדי לו, שהוא עייף ומבקש לעצמו מנוחה. כמה מתאים, אני מהרהרת בדרכי הביתה, כמה מתאים לו שהמוח הוסיף להילחם ולא נכנע עד הרגע האחרון. כמה מתאים שהאדם הזה, אחד האנשים המבריקים שהכרתי בחיי, לא יאפשר למוחו להיות האיבר שפורש ראשון ממירוץ החיים ויוסיף להילחם בעייפות מול מתקפות הגוף האכזריות.
ידעתי שהוא מת ובכל זאת ניצבתי הבוקר המומה מול מודעת האבל שעל דלת הבית. האותיות השחורות חברו זו לזו ליצירת שמו הייחודי שאין שני לו, ובו ברגע הידיעה נהייתה לוודאות של ממש. מצחיק, אבל יש משהו במודעת האבל שהופך את המוות ממושג ערטילאי לדבר ממשי. האותיות הללו, שחור על גבי לבן, השם שזועק בדומייה מול העיניים ומונח לצד המלים הבנאליות כל כך, "בצער רב", "המשפחה האבלה", מספקים את החותמת הסופית לוודאותו של המוות. זה באמת קרה. המוות שוכן פה.

ומאתמול חולפות לי בראש תמונות קצרות וזריזות, מתחלפות במקצבים מהירים כמעט כמו סרטון באם טי-וי או איזה מיצג וידאו-ארט תמוה. אולי זה מפני שבשנים האחרונות כלל לא ראיתי אותך וכל הזיכרונות שלי ממך נעוצים עמוק בעברי, אולי משום כך הם הפכו למעין פיסות קטנות-קטנות, ספק מציאות ספק הזיה, חלום בהקיץ של הילדה שהייתי פעם בתקופה בה אתה שימשת חלק בתוך הפאזל המתוסבך של חיי.

בתמונה אחת אתה אוחז באשתך וסוחף אותה (תוך התעלמות מהתנגדותה המחויכת) לוואלס סוער על רצפת הסלון בדירתכם. קול צחוקך רועם ומתגלגל וממלא את כל חדרי הבית, שקירותיו מורגלים כבר בקולות האלה שמזוהים כל כך עם בני המשפחה שלך: צחוק ומוזיקה.
התמונה מתחלפת באחרת, שבה אתה מנהל ויכוח צורב, עיקש ומנומק היטב, ויכוח אחד בסדרת ויכוחים שאין לה התחלה ואין לה סוף, לא חשוב עם מי ולא חשוב על מה. הייתה לך דעה בכל נושא ולא היססת להביע אותה בשום הזדמנות, ואם נודע לך שהיושב מולך חולק על דעתך, זינקת על השלל בזרועות פתוחות ובלשון צולפת שהותירה את בן השיח האומלל המום, נבוך ומלקק את פצעיו בבושה.
בתמונה שאחריה אתה ממתין לרעייתך בסבלנות מחוץ למרפאה, בעודה עסוקה בענייניה הרפואיים. יושב בשקט, מגלגל סביב האצבעות את הרצועה הקשורה לצווארו של הכלב וממתין שהיא תסיים. את כל הסידורים, גדולים כקטנים, עשיתם יחד: מספרה, מרפאה, בנק, מכולת... תאומים סיאמיים שמנהלים את חייהם זה בצד זו, באהבה ובתלות שהיא מעוררת הערכה מחד ומעוררת חרדה מאידך. כְּשֶׁדָּבֵק איש ברעייתו עד שהיו לבשר אחד, כשדבקה אישה בבעלה עד שהופכים השניים לישות בפני עצמה, איזה סיכוי יש לזה שנותר לבדו להמשיך ולחיות?

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
אתה יושב איתי ליד הפסנתר בביתכם ומנגן בעבורי, מסביר לי מהי אוקטבה ומדגים לי את השוני בין הקלידים הלבנים לבין השחורים; אתה מעלה חיוך על שפתיי בעודך מנגן שירים במפוחית ומתמוגג כשאני חוקרת בכל פעם איך ייתכן שאיש לא לימד אותך כיצד עושים זאת.
אתה מניף אותי אל-על, מרים אותי על כתפיך ואני מבועתת מאימה, מתחננת בקול קטן ורועד שתוריד אותי חזרה אל הקרקע הבטוחה. אין לך מושג שאני לא מורגלת בגבהים כאלה, ומדוע שאהיה? מעולם לא הניפו אותי כך זרועות גבריות אחרות. מעולם לא ישבתי על כתפיו של אחר ואני אחוזת חלחלה מהמגע, מהגובה, מהחוויה. אתה מרגיז שוב ושוב את אמא שלי, את אחותי ואותי כשאתה מתעקש להפתיע אותנו בנשיקה מצלצלת על השפתיים במקום על הלחי, כמקובל במשפחות פולניות צנועות. אתה מעלה בעיניי דמעות עלבון בעזרת לשונך המצליפה כשוט, פוגע בי ובכל בני המשפחה המורחבת בתורות. כולם כבר מכירים אותך, כולם נוטלים חלק בתורנות המוכרת הזו שתכליתה להזכיר זה לזה לא להיפגע ממך כי אתה לא מתכוון להרע, אתה פשוט מין איש כזה, נו, אתם יודעים, ככה הוא, לב זהב ולשון חדה שלעולם לא יפגע במזיד אז אל תיקחו ללב.
אתה מדבר בגאווה על הבת הצעירה שלך, אמנית מחוננת שמגדירה מחדש בעבורך את המושג "נחת".
אתה מדבר עליה, מונה באוזניי את הישגיה העדכניים בעולם המוזיקה והעיניים שלך מוארות, אתה הכי יפה בעולם באותם הרגעים בעיניי. אני נעה במערבולת של רגשות, מדלגת בין השתתפות בגאוותך ואהבה לבת הדודה המוכשרת שלי לבין קנאה עזה. הלב שלי מוריק מרוב קנאה. לא בהישגיה, כמובן, לא בהם אני מעוניינת; אבל הייתי נותנת את יד ימין שלי כדי שאבא שלי ישב פעם אחת ככה, פעם אחת בלבד, וידבר על הבת הצעירה שלו באהבה שוצפת כזו, בגאווה מתפרצת שכזו, שיספור את הישגיי (הצנועים) ושהעיניים שלו יזהרו ככה כמו שלך, כאילו היו שני יהלומים ענקיים בצבע תכלת.

ובכל התמונות בלי יוצא מן הכלל, יש לך בת לוויה אחת. שותפה בלתי נפרדת בחייך, בטוב וברע, בחולי ובבריאות, בשוכבך ובקומך. לא, לא אשתך. אני מדברת על הסיגריה.
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את כף היד שלך ריקה מסיגריה. בכל רגע נתון אחזו אצבעותיך בצינור הלבן, הדוחה והרעיל הזה. אני זוכרת את השפתיים שלך נצמדות אליה שוב ושוב בתאווה חושנית, מצית את הסיגריה הבאה בעזרת בדל הסיגריה שאתה עומד לכלות. הריח שלך היה תערובת של מי קולון וסיגריות, תמהיל בלתי נסבל שרק כשהוא נדף ממך הוא הצליח להיות נעים, באופן בלתי ברור.

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
רסיסים קטנים של צבעים, ריחות ובעיקר – קולות.
ומחר אחרי שיטמנו את הגוף השקט שלך בעומק הבור ויכסו את מי שהיית בעפר, ישבו כולם בבית שלך
ושל אשתך וידברו על האדם המיוחד שהיית. יגידו רק דברים טובים כי אין מדברים סרה במת, ואיש לא יעז להגיד את האמת: היית איש גס רוח, חסר רגישות לפרקים, בוטה ופרובוקטיבי להכעיס ונהנית להביך את הנוכחים בשפתך הצבעונית שלא הותירה כל מקום לדמיון. בחנת גבולות להנאתך: את גבולות הנימוס, את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות הנורמות החברתיות. היית עקשן ועיקש, דעתן וקולני והקפדת שבכל מקום, כל אחד ידע בדיוק מה אתה חושב בכל רגע נתון.
כן, היית כל אלה ואף יותר.
אין שום סיבה להתכחש לדברים האלה ולהעמיד פנים שהם לא היו בך רק משום שמאתמול אתה ז"ל.

היית כל הדברים האלה ואף יותר, ובין היתר הם אלה שעשו אותך לאדם הייחודי שהיית.
בכל אתר היכרויות אינטרנטי סוג ז' לועסים המחפשים והמחפשות את הקלישאה השחוקה עד בחילה: "אוהב/ת את החיים". אני תוהה עד כמה מהם באמת מנהלים את חייהם בהתאם למוטו המאוס הזה ומי מאיתנו בכלל יודע איך עושים זאת, איך ממצים את החיים ולוגמים עד תום את עסיס החיוניות הזה שממטיר העולם על מי שמוכן ויודע איך לפתוח את הפה ולשתות.
אתה ידעת.
עם האלכוהול, עם הסיגריות, עם המוזיקה, עם האוכל, עם הצחוק המתגלגל, עם האהבה העצומה שהייתה בך כלפי האנשים שהיו יקרים ללבך, עם יכולת הנתינה הכבירה ששמרת לטובת אותם אנשים, עם הכנות הבלתי מתפשרת, עם גישת ה"זין על העולם", עם הקללות והברכות בשפה הרומנית.
אתה ידעת לחיות בדיוק כפי שרצית.
ואני מעריכה אותך על כך כל כך.

לפני עשר שנים, כשגרתי בסוף העולם שמאלה, הפתיע אותי הפקס שהגיע ממך ביום ההולדת שלי. ציינתי 25 שנה בעולם הזה, רחוקה מיליון שנות אור ותרבות מכל מה שמוכר לי ומהאנשים שאני אוהבת. "איך הוא זוכר שיש לי יום הולדת?" שאלתי מופתעת את אימא בשיחת טלפון והיא השיבה שזה עוד אחד מהתחביבים שלך בשנים האחרונות: עריכת רישום תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה המורחבת ושליחת פקסים מברכים ביום המתאים לכל אחד.
אני משערת שביקשתי מאימא להודות לך, ייתכן מאוד שהודיתי לך בעצמי מאוחר יותר אבל בשום שלב לא סיפרתי לך באמת עד כמה ריגשה אותי המחווה הקטנה הזו שלך. חלק בי רוצה להאמין שאולי עדיין לא מאוחר מדי ואולי, איכשהו, תוכל להביט אל תוך לבי מחר כשאעמוד ליד הבור הפעור הזה ואפרד ממך בפעם האחרונה.

לְחַיֶּיךָ, "הדוד הזקן". או כמו שהיית נוהג לומר בשפת אמך: סֵה-פִי-סֵה-נָה-טוֹס.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

האושר הוא הפשע המושלם


"אני חושבת שאני לא יודעת מה זה אושר", היא אומרת כשאנחנו נוסעות חזרה אל עיר ילדותנו, יפו מתכסה מאחורינו בשמיכת קיץ קלילה ונפרדת מאיתנו לשנת לילה מוקדמת. "אולי הבעיה היא לא בך", אני משיבה מהורהרת. "אולי הבעיה היא כולנו בעולם המערבי. אולי אנחנו צריכים לשנות את ההגדרה הכללית שלנו לאושר, כי אחרת באמת אין לנו סיכוי לחוש אותו."
את השניות השותקות שמתפזרות ברכב ממלא המוח שלי בזיכרונות ובמחשבות על חיי עד כה.
מה זה אושר בעבורי? אני תוהה ונזכרת.
כששכבתי על מיטת הקומתיים, הלחיים בערו מכעס והדמעות שטפו אותן וציננו מעט את השריפה, ציירתי באצבעי מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים על הקיר הלבן והלב הזמין את האופטימיות כדי לגרש את חמת הזעם. כשאצא יום אחד מהבית הזה, התגבשה האמונה בתוך גופי, מוצקה וחזקה, כשאגור במקום אחר שהוא רק שלי, במקום שבו איש לא יוכל להכאיב ולייסר ולגרש ולאיים, אז אהיה מאושרת באמת. החלום היה למציאות, יצאתי וגרתי והתרחקתי והתעצמתי. מצאתי פינה שהיא שלי ועשיתי אותה לבית. והייתי מאושרת מדי פעם בפעם.
כשהוא היה חייל טרי וחזר לבית הוריו פעם בשלושה שבועות, הגעגועים היו כה בלתי נסבלים עד שהחמיצו את הלב והקשו על הנשימה. אם הוא רק יסיים כבר את הצבא ואוכל לראות אותו בכל יום, חשבתי בייאוש מהול בתקווה לבאות, אז ודאי אהיה מאושרת. הוא סיים את הצבא, התראינו בכל יום והייתי מאושרת, לרגע אחד או שניים.
אם רק נגור יחד, הבטיח לי הלב שלי בהתייעצות עם המוח, אם רק נלך לישון יחד ונתעורר זה לצד זו ונקים לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, אז בטח אהיה מאושרת. עברנו לגור יחד, הלכנו לישון יחד והתעוררנו זה לצד זו והקמנו לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, והייתי מאושרת למשך זמן מה.
אם אחליט כבר מה אני רוצה ללמוד, הרהרתי מתוסכלת ומבולבלת, אם אהיה כמו כולם ואתעטף בתואר ראשון כמתחייב, אז ברור שאהיה גם משכילה וגם מאושרת. חלפו 4 שנים, הייתי משכילה לעתים ולפרקים מאושרת, ולא יותר מכך.
אם הוא רק יעזוב את הבית וייפרד מאשתו,
אם הוא רק יוציא לאור את סיפור אהבתנו במקום לשמור אותו עמוק במגירה,
אם נוכל ללכת ברחוב כשאנחנו אוחזים ידיים ולא נצטרך עוד להסתתר מעיני הציבור,
אם אפסיק להיות המאהבת ואהיה פשוט אהובה,
אם ואם ואם ואם...
והוא עזב,
נפרד,
הוציא לאור,
אוחזים ידיים,
לא מאהבת,
ובכל זאת לא מאושרת. לא כל הזמן, לא באופן אבסולוטי.

"זאת לא את", אני אומרת לה שוב, ומעודדת בו בזמן גם את עצמי. "את זוכרת את הכפרים הנידחים בוייטנאם?" אני לוקחת אותה איתי אל הזיכרונות האוריינטליים של שתינו, זיכרונות מהולים בניחוחות של זנגביל ורוטב סויה, גדושים בצלילים בשפה משונה ומוסיקלית ובצבעי ירוק מסנוור של שדות אורז רחבי ידיים.
בכפרים שכוחי האל האלה פגשתי אנשים שאין להם כמעט דבר חומרי בעולם הזה, למעט צריף רעוע ובאפלו שחורש בכבדות עייפה את חלקת השדה. הם מתעוררים בכל בוקר עוד לפני שהשמש מפנימה שהגיע שעתה להקיץ, כל יום הוא דומה למשנהו ומתאפיין ברשימת מטלות שיש לבצע, אין יום שבת ואין חופשות קיץ קסומות באירופה.
בתוך רשימת המטלות המתישה שמצפה לנשים נכללת גם המשימה ההזויה מכל: טאטוא רצפת הצריף וסביבתו בעזרת אסופת זרדים המכונה בפינו "מטאטא". "רצפת" הצריף היא כלל לא רצפה, כי אם חול.
אם הבית מתכופפת למשך דקות ארוכות וכשגבה שפוף היא מטאטאת במרץ את העפר, אדמת ביתה הקטן, למעשה מעבירה את החול ממקום אחד למקום אחר. בפעם הראשונה שראיתי אותה עושה זאת, הבטתי בה כאילו הייתה מטורפת ומלמלתי לעברה בשפתי הזרה לאוזניה: "מה את עושה, לכל הרוחות והשדים...?" היא, מצדה, עטתה על פניה הבעה נינוחה להפליא והקפידה לשגר לעברי חיוכים מאירים חושפי שיניים שחורות-אדמדמות כאילו לא הייתה עסוקה באותם רגעים בטאטוא חול נמרץ, אלא נחה בשעמום על כורסה רכה ב"יערות הכרמל" ומתמסרת לאצבעותיה הזריזות של מעסה מיומנת המושחת את בשרה בשמן שקדים.
מכל עבר ניבטו אלינו פנים זוהרות בחיוכים וקול שירת הנשים בעבודתן נישא באוויר בניגון קבוע. רק אלוהים יודע על מה יש להן לחייך ומה פתאום הן שרות, חשבתי לעצמי כשבחנתי את אורח חייהן והרהרתי בגורל הנוקשה שנולדו לתוכו. רק אלוהים יודע, ואולי גם הן. אולי הן יודעות משהו שאני לא, משהו שגורם לשפתיים שלהן להימתח אל עבר האוזניים ולמיתרי הקול להתנגן בעליצות בלתי מוסברת.

אולי הן יודעות שהאושר הוא לא מושג ערטילאי שקיומו מותנה ברשימת הישגים שיתקיימו (או לא יתקיימו) בעתיד. האושר אינו תוצאה של משוואה בכמה נעלמים והוא לא תלוי בחישובים, בסיכומים, בהסתברויות ובסיכויים. האושר הוא בכאן והעכשיו, הוא בהתעוררות בבוקר בריאה ושלמה על מחצלת מרופטת בתוך צריף רעוע שמכונה "בית". האושר הוא בהאכלת הכבשה, החזיר והתרנגולות שבחצר שמספקים חלב, בשר וביצים לכל בני הכפר הקטן. האושר הוא בארוחת הבוקר הצנועה שממלאת את הבטן במזון ומשקיטה את המיית הקיבה הריקה מליל אמש. האושר הוא בעבודה המייגעת בשדות האורז והוא בשרירי הרגליים החסונות שמבוססות בתוך מי הבוץ העמוקים. האושר הוא בזרועות הקטנות שנכרכות סביב הצוואר ובשפתיים שנצמדות אל הלחי בנשיקת ילד מלאה באהבה. האושר הוא במפגש עם הפרצופים הלבנים והזרים שמגיעים מדי פעם בפעם אל הכפר, שולחים עיניים בהירות וסקרניות לכל עבר וסוקרים את התושבים ביהירות מערבית טיפוסית כאילו נחתו מכוכב לכת אחר.

אולי משהו התקלקל לנו בדרך, בעודנו מפלסים נתיבים אל תרבות השפע המערבית. אולי כבשנו זה מכבר את הצרכים הבסיסיים ביותר לכל אדם: קורת גג מעל הראש, מזון להשקיט את הרעב, כסות לגופנו, משפחה תומכת, בריאות תקינה; וייתכן שאחרי שהיעדים הללו נכבשו הם הוטמעו והפכו לנורמה.
איש כבר לא מתרגש מעצם העובדה שהוא מתעורר בכל בוקר, פוקח את עיניו ליום חדש כשלבו פועם בחוזקה, הדם זורם בעורקיו וריאותיו מתמלאות חמצן בלא קושי. הלא מדובר בפעולות שכל חתול מבצע בכל בוקר, והיינו רוצים להאמין שמותר האדם מן החתול. לא די לנו במשפחה, לא מספיק שהמקרר גדוש עד אפס מקום בגבינות משובחות ובירקות טריים, האהבה גם היא נעשתה זה מכבר למובנת מאליה, ומה עכשיו? מה ירגש אותנו עוד? מה יספק לנו סיבה לקום בבוקר ולהתחיל את היום בחיוך?

"תגידי, מה שלום איקס ו-וואי?" אני דורשת בשלומם של זוג מכרים. נשואים בפעם השנייה ומגדלים שגר פרוע להפליא. "לא טוב", היא עונה קצרות. "הוא טוען שהוא מרגיש שהיא שונאת אותו ושאם לא היה חושש מההשלכות הכלכליות היה מתגרש ושם לכך סוף." אני מצרפת את הנתון הזה אל מאגר הנתונים המבהיל המסכם את חיי הנישואים של כל הסובבים אותי, ברובם כלואים בסבב הנישואים השני לחייהם. כולם סובלים, כולם מתוסכלים, כולם מלאי טינה זה לזו, כולם נשארים בכבלי המערכת הזוגית בגלל מחויבות כלכלית, משפחתית או אחרת, אך המילים "אהבה" או "רצון" לא קיימות שם כלל.
"רק אנחנו מאושרים," אומר לי בתגובה האיש כשאנחנו נוסעים ברכב, כף ידי אחוזה בכף ידו כהרגלנו בנסיעות. "אתה ציני?" אני תוהה בחיוך, לא לגמרי בטוחה בכוונתו של האיש הסרקסטי שאיתו אני חולקת את חיי, את לבי. "חלילה" הוא משיב ברצינות גמורה "טוב לי איתך" הוא מוסיף ולרגע אחד הלב שלי נמס ומזכיר לי שזאת בדיוק התחושה הזו שהופכת את כל שאר הרגעים האפורים של היום לכדאיים.
יכול להיות שזה האושר, אני חושבת. בלי תרועות חצוצרות או רעמי תופים, בלי תפאורה נוצצת או מלבושים מלכותיים, סתם ככה בנסיעה שגרתית בתוך הרכב מפציע לו האושר לשנייה, ומתמוסס שוב לחלל האוויר. אושר בלתי חגיגי, אושר סתמי כזה של יום-יום. אושר פשוט. שברירי, חמקמק, מופיע ונעלם כמו משב רוח קליל שהיה פה וכבר הוא איננו. אם ממצמצים עלולים להחמיץ אותו, לכן חשוב להיות ערנית.

Happiness is a warm gun אמרו פעם החרקים האהובים עליי ושנים אחר כך גיירו את השורה הזו ליהדות והיא נהייתה ל-"האושר הוא הפשע המושלם". כי ממש כמו פשע, גם האושר מתקיים על פי רוב בחשאיות, כמעט בגניבה. כמו עבריין שמקפיד שלא להיתפס בביצוע דבר העבירה, הוא חולף על פניך בזריזות, גמיש כחתול, חולף במהירות ורק קצה זנבו מתנופף אחריו. גם אם תנסה, לא תצליח לאחוז בו ואתה נותר מבולבל והמום: היה או לא היה?

בבריכה פרטית המשקיפה אל הכינרת אני טובלת איברים לבנים ונבוכים, לא מורגלים במגע המים הקרים קבל עם ועדה. אבל אין עדה וגם העם כולו נמצא מחוץ לטווח הראייה. אני מנצלת את הבדידות הנדירה כדי להתיידד מחדש עם גופי המשתנה, קליל יותר בעשרה קילוגרם. אני מאפשרת למים ללטף את הגוף העירום ולדגדג כל פינה חבויה שהשתחררה מכבלי הבגדים. מגע המים על העור החשוף נעים באורח שיש בו טעם של חטא. האושר הוא הפשע המושלם, אני נזכרת שוב, ומתמכרת לתענוג בעיניים עצומות ורטובות. אני מרגישה יפה, הכי יפה בעולם באותם רגעים. המים אוהבים אותי ואני משיבה להם מנה אחת אפיים של אהבה. למחרת נארוז את עצמנו, נעטוף את גופינו העירומים בבגדים כמתבקש ונחזור דרומה אל הבית, אל העבודה, אל השגרה, אל החיים בגוונים שונים של אפור.

"רגעים קטנים של אושר, זה כל מה שיש לנו," אני אומרת לאחות-לבי כשהמכונית מתמסרת לכביש לרחש נהמת המנוע, ומבטיחה לעצמי להזכיר לי לחפש את הרגעים האלה בכל יום מחדש, כדי שלא אאבד אותם בתוך המירוץ הקדחתני אחר ההגשמה העצמית הבלתי מושגת.