פעם בשנה הייתי מצטרפת לאמא בביקור המשפחתי אצל הוריה, במשכנם השקט בצפון העיר. בין שבילים צרים וחוליים פסענו בצעדים זהירים, מוקפות בעצי אורן צפופי מחטים, רחש צעדינו נבלע בציוצים מוסיקליים שהתעופפו מעל ראשינו, הרוח מדגדגת את העורף והלב הומה בציפייה, עד שניצבנו פנים אל פנים מול סבא וסבתא – שני גושי אבן מזדקרים בגאווה מתוך האדמה, דוממים וקרים.
אמא נהגה לברך את הוריה לשלום בהנחת כף היד על האבן וליטוף האותיות החצובות בה, בפעולה שנראתה לעיניי הילדותיות כטקס קדמוני ומסתורי. נקודת המפגש של מגע העור החם בקרירות האבן סימלה את בוא החורף אל לבה של אמא, וכמו על פי אות קבוע מראש – היו מתחילות הדמעות לחרוש תלמים צבעוניים של צלליות-לעיניים במורד לחייה. בפעמים הראשונות שראיתי את אמא בוכה, לַפְתָּה הבהלה את לבי והרעידה אותו עד שגם עיניי מלאו דמעות ובכיתי ביחד איתה. היא ביכתה את געגועיה, אני את הפחד נוכח כּאבַהּ.
עם השנים, הפכו הידיים מתורגלות ברוטינה הקבועה: מילוי הבקבוק במים מהברז שהמתין בסבלנות בקצה השביל, ניקוי צמד המצבות מהחול והאבק שדבקו בהן, הנחת עציץ חדש שהגביה עלעליו בסקרנות כדי להציץ בקודמיו שכבר קנו לעצמם זכויות וָתִיקִים במקום. הפעולות בוצעו בדממה, בתבונה של ילדה הבנתי כי זהו הזמן השקט של אמא, וְלַמִּלִּים הפשוטות של המציאות אין כאן מקום.
"על מה את חושבת כשאנחנו שם?" דרשתי לדעת כשהשארנו את השער החורק מאחורינו, ידי מחליקה אל תוך שלה, ובכל צעד נוסף אנחנו מתחברות מחדש לחיים.
"אני מדברת אליהם" היא השיבה "אני מספרת להם על כל מה שקרה בשנה האחרונה, את כל מה שהם פספסו ולא הספיקו לראות, כל מי שלא היה להם הזמן להכיר."
"אבל הם לא באמת שם" הקשיתי עליה, בלתי מתפשרת כדרכי "את מדברת אל העצים ואל האבנים, סבא וסבתא לא שומעים אותך. "
מתוך האנחה היא הפליטה חיוך עצוב- "את צודקת, אני מדברת אל עצים ואל אבנים, ובכל זאת אני מרגישה ששם, יותר מכל מקום אחר, אני יכולה לדבר אליהם והם ישמעו."
משסיימה אמא לעדכן את סבא וסבתא בקורותינו בשנה החולפת, המשכנו לבקר קרובים אחרים, שגם הם הפכו לתושבי קבע בִּפְרוֹיֶקְט הדיור הכי מוגן בעולם. הנה הדודה האהובה על אמא ולצדה בעלה המסור, שוכבים במרחק מעוף-ציפור מהדוד מוֹישֵׁה שהיה שרירי וחסון ומספרים שאת הד צחוקו המתגלגל אפשר היה לשמוע מהעיר הסמוכה; צעדים ספורים ממנו גרה הדודה עליזה, שכלל לא היתה עליזה כי אם מרירה וחמוצה כלימון, היא העבירה את ימיה במריבות עם כל בני המשפחה וכעת היא נחה לצדם לעולמי עד, הכעס טמון עמוק באדמה וכולם מדגימים דו קיום מופתי. ההורים של אבא ממתינים בקצה השני של בית הקברות; אמא לא שוכחת לכבד גם אותם בביקור, כשם שאינה שוכחת להוסיף בכל פעם את ההערה הדוקרנית: "אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם."
שנות נישואים ארוכות ושלושה ילדים לא הספיקו בעבורם כדי לראות בה את האישה הראויה לכהן בתפקיד כלתם, והעלבון נותר צרוב בבשרה גם אחרי לכתם.
אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם.
"תסתכלי, תסתכלי איזו בּוּשָׁה" קולה נישא אלי כמו על גלים גבוהים של זעזוע "תראי איך אנשים מזניחים את הקברים של היקרים להם." מצבה מזוהמת כורעת תחת משקל הבוץ שנערם עליה משך שנים; שתילים יבשים, פורשים ענפים אפורים ופריכים שהחיים נטשו אותם; זר פרחים בנייר צלופן מרשרש, מונח על האבן כשריד קדום מתקופה פרה-היסטורית. "נכון שאת לא תניחי לזה לקרות?" התחננה אלי מדי שנה – "נכון שאת תזכרי את היוֹרצְהָייט שלי ותקפידי לבוא מדי פעם כדי לנקות, להשקות, לטפל?"
כן, אמא, אני מבטיחה.
למרות שזה לא משנה לי כהוא-זה,
למרות שאני לא מאמינה שיש משהו מלבד האבנים והעצים,
למרות שאני לא מאמינה שמישהו שומע מלבד הציפורים והברז המטפטף,
למרות שאני מניחה שמי שגר שם כבר לא נהנה מססגוניותם של הפרחים או ריח פריחת היסמין,
אני מבטיחה.
נסעתי לבקר אוֹתְךָ היום, ביום השלושים לְמוֹתְךָ.
אני, שבועטת בכללי היהדות לכל הרוחות ולא מפספסת אף הזדמנות להתרחק מדיני הדת ולהפר את כל מנהגיה. הצבתי את נר הַזִּכָּרוֹן על שולחן הסלון, ונסעתי אל הקבר שלך כדי ללטף בכפות ידיי את המצבה שלך, לבדוק האם החרציות ששתלתי שרדו את אקלים פברואר המתעתע, ולספר לך על כל מה שקרה בחודש האחרון מאז שנעלמת לי. חלק ממני אבד ביחד אִיתְּךָ לפני שלושים יום, ונדמה שֶׁמּוֹתְךָ היה רק השינוי הראשון בשרשרת תהפוכות שמאיימות להפוך את חיי על פיהם. הלכתי לי לאיבוד, ויותר מכל אני זקוקה עכשיו לכלב נחייה, כמוך, שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה הביתה, אליי.
אני חוששת שאם עוד חסר-מזל אחד יאמר לי: "אולי תקחי כלב חדש?" יהיו אלה מִלּוֹתָיו האחרונות, בטרם יונחו כפות ידיי בלפיתת חנק על צווארו. למה אף אחד לא מבין שאני לא רוצה כלב חדש. היה לי כלב שהייתי מאד מרוצה ממנו, ואני לא זקוקה לנצל את זכותי להחלפה: אני רוצה אותך.
קָטְפוּ כבר את הכרוב- אני חושבת תוך כדי הנסיעה, כשהשטחים החקלאיים נפרשים מאופק עד אופק מול עיניי. הנה גם הגפן גבהה, ענפיה דקיקים וחזקים והיא מתכוננת ומתרגשת לקראת הַמַּלְבּוּשִׁים העסיסיים הקרבים; פועלים תאילנדים עמלים בחריצות על קטיף הקולרבי, ובעיקול המוביל אל בית הקברות אני עוצרת את הרכב בנשימה עצורה, נפעמת מהוורוד-הסגלגל ששוטף לי את העיניים במחזה המרהיב של פריחת עצי האפרסק.
קִיבִּינִימַט, אני מהרהרת בעגמומיות, אם הייתי מכירה את המושב הזה לפני כמה שנים, איזה טיולים נהדרים היינו יכולים לעשות כאן, אתה ואני.
שלושים וארבע שנים לא הבנתי מדוע אנשים הולכים לבתי קברות כדי לפקוד את קברי יקיריהם. זה נראה לי מיותר, חסר טעם ונטול כל תכלית. ופתאום אני נמשכת אל הקבר שלך במין דחף פנימי חזק, ובבטן מזמזם רעש גדול שגואה וגובר ומחריש אוזניים – ונרגע רק כשאני פותחת את השער, ופוסעת בשביל החולי בין המצבות.
שלום, חבר אהוב שלי.
באתי לבקר כדי לספר לך עד כמה עמוק העצב,
עד כמה גדול הגעגוע.
אמא נהגה לברך את הוריה לשלום בהנחת כף היד על האבן וליטוף האותיות החצובות בה, בפעולה שנראתה לעיניי הילדותיות כטקס קדמוני ומסתורי. נקודת המפגש של מגע העור החם בקרירות האבן סימלה את בוא החורף אל לבה של אמא, וכמו על פי אות קבוע מראש – היו מתחילות הדמעות לחרוש תלמים צבעוניים של צלליות-לעיניים במורד לחייה. בפעמים הראשונות שראיתי את אמא בוכה, לַפְתָּה הבהלה את לבי והרעידה אותו עד שגם עיניי מלאו דמעות ובכיתי ביחד איתה. היא ביכתה את געגועיה, אני את הפחד נוכח כּאבַהּ.
עם השנים, הפכו הידיים מתורגלות ברוטינה הקבועה: מילוי הבקבוק במים מהברז שהמתין בסבלנות בקצה השביל, ניקוי צמד המצבות מהחול והאבק שדבקו בהן, הנחת עציץ חדש שהגביה עלעליו בסקרנות כדי להציץ בקודמיו שכבר קנו לעצמם זכויות וָתִיקִים במקום. הפעולות בוצעו בדממה, בתבונה של ילדה הבנתי כי זהו הזמן השקט של אמא, וְלַמִּלִּים הפשוטות של המציאות אין כאן מקום.
"על מה את חושבת כשאנחנו שם?" דרשתי לדעת כשהשארנו את השער החורק מאחורינו, ידי מחליקה אל תוך שלה, ובכל צעד נוסף אנחנו מתחברות מחדש לחיים.
"אני מדברת אליהם" היא השיבה "אני מספרת להם על כל מה שקרה בשנה האחרונה, את כל מה שהם פספסו ולא הספיקו לראות, כל מי שלא היה להם הזמן להכיר."
"אבל הם לא באמת שם" הקשיתי עליה, בלתי מתפשרת כדרכי "את מדברת אל העצים ואל האבנים, סבא וסבתא לא שומעים אותך. "
מתוך האנחה היא הפליטה חיוך עצוב- "את צודקת, אני מדברת אל עצים ואל אבנים, ובכל זאת אני מרגישה ששם, יותר מכל מקום אחר, אני יכולה לדבר אליהם והם ישמעו."
משסיימה אמא לעדכן את סבא וסבתא בקורותינו בשנה החולפת, המשכנו לבקר קרובים אחרים, שגם הם הפכו לתושבי קבע בִּפְרוֹיֶקְט הדיור הכי מוגן בעולם. הנה הדודה האהובה על אמא ולצדה בעלה המסור, שוכבים במרחק מעוף-ציפור מהדוד מוֹישֵׁה שהיה שרירי וחסון ומספרים שאת הד צחוקו המתגלגל אפשר היה לשמוע מהעיר הסמוכה; צעדים ספורים ממנו גרה הדודה עליזה, שכלל לא היתה עליזה כי אם מרירה וחמוצה כלימון, היא העבירה את ימיה במריבות עם כל בני המשפחה וכעת היא נחה לצדם לעולמי עד, הכעס טמון עמוק באדמה וכולם מדגימים דו קיום מופתי. ההורים של אבא ממתינים בקצה השני של בית הקברות; אמא לא שוכחת לכבד גם אותם בביקור, כשם שאינה שוכחת להוסיף בכל פעם את ההערה הדוקרנית: "אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם."
שנות נישואים ארוכות ושלושה ילדים לא הספיקו בעבורם כדי לראות בה את האישה הראויה לכהן בתפקיד כלתם, והעלבון נותר צרוב בבשרה גם אחרי לכתם.
אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם.
"תסתכלי, תסתכלי איזו בּוּשָׁה" קולה נישא אלי כמו על גלים גבוהים של זעזוע "תראי איך אנשים מזניחים את הקברים של היקרים להם." מצבה מזוהמת כורעת תחת משקל הבוץ שנערם עליה משך שנים; שתילים יבשים, פורשים ענפים אפורים ופריכים שהחיים נטשו אותם; זר פרחים בנייר צלופן מרשרש, מונח על האבן כשריד קדום מתקופה פרה-היסטורית. "נכון שאת לא תניחי לזה לקרות?" התחננה אלי מדי שנה – "נכון שאת תזכרי את היוֹרצְהָייט שלי ותקפידי לבוא מדי פעם כדי לנקות, להשקות, לטפל?"
כן, אמא, אני מבטיחה.
למרות שזה לא משנה לי כהוא-זה,
למרות שאני לא מאמינה שיש משהו מלבד האבנים והעצים,
למרות שאני לא מאמינה שמישהו שומע מלבד הציפורים והברז המטפטף,
למרות שאני מניחה שמי שגר שם כבר לא נהנה מססגוניותם של הפרחים או ריח פריחת היסמין,
אני מבטיחה.
נסעתי לבקר אוֹתְךָ היום, ביום השלושים לְמוֹתְךָ.
אני, שבועטת בכללי היהדות לכל הרוחות ולא מפספסת אף הזדמנות להתרחק מדיני הדת ולהפר את כל מנהגיה. הצבתי את נר הַזִּכָּרוֹן על שולחן הסלון, ונסעתי אל הקבר שלך כדי ללטף בכפות ידיי את המצבה שלך, לבדוק האם החרציות ששתלתי שרדו את אקלים פברואר המתעתע, ולספר לך על כל מה שקרה בחודש האחרון מאז שנעלמת לי. חלק ממני אבד ביחד אִיתְּךָ לפני שלושים יום, ונדמה שֶׁמּוֹתְךָ היה רק השינוי הראשון בשרשרת תהפוכות שמאיימות להפוך את חיי על פיהם. הלכתי לי לאיבוד, ויותר מכל אני זקוקה עכשיו לכלב נחייה, כמוך, שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה הביתה, אליי.
אני חוששת שאם עוד חסר-מזל אחד יאמר לי: "אולי תקחי כלב חדש?" יהיו אלה מִלּוֹתָיו האחרונות, בטרם יונחו כפות ידיי בלפיתת חנק על צווארו. למה אף אחד לא מבין שאני לא רוצה כלב חדש. היה לי כלב שהייתי מאד מרוצה ממנו, ואני לא זקוקה לנצל את זכותי להחלפה: אני רוצה אותך.
קָטְפוּ כבר את הכרוב- אני חושבת תוך כדי הנסיעה, כשהשטחים החקלאיים נפרשים מאופק עד אופק מול עיניי. הנה גם הגפן גבהה, ענפיה דקיקים וחזקים והיא מתכוננת ומתרגשת לקראת הַמַּלְבּוּשִׁים העסיסיים הקרבים; פועלים תאילנדים עמלים בחריצות על קטיף הקולרבי, ובעיקול המוביל אל בית הקברות אני עוצרת את הרכב בנשימה עצורה, נפעמת מהוורוד-הסגלגל ששוטף לי את העיניים במחזה המרהיב של פריחת עצי האפרסק.
קִיבִּינִימַט, אני מהרהרת בעגמומיות, אם הייתי מכירה את המושב הזה לפני כמה שנים, איזה טיולים נהדרים היינו יכולים לעשות כאן, אתה ואני.
שלושים וארבע שנים לא הבנתי מדוע אנשים הולכים לבתי קברות כדי לפקוד את קברי יקיריהם. זה נראה לי מיותר, חסר טעם ונטול כל תכלית. ופתאום אני נמשכת אל הקבר שלך במין דחף פנימי חזק, ובבטן מזמזם רעש גדול שגואה וגובר ומחריש אוזניים – ונרגע רק כשאני פותחת את השער, ופוסעת בשביל החולי בין המצבות.
שלום, חבר אהוב שלי.
באתי לבקר כדי לספר לך עד כמה עמוק העצב,
עד כמה גדול הגעגוע.
16 תגובות:
כמה את מוציאה לי דמעות בקלות.
אני אוהב אותך.
זה מה שנשאר בסוף, אבנים קרות וקצת חול.
אז למה בחיינו אנחנו מתווכחים מנסים לשנות את המציאות ולא מבינים כל כך הרבה דברים.
סיגי
על הבוקר דמעות? נו טוף, למען האמת מחקרים מוכיחים שדמעות מקילות על הלחץ, ומי כמוני יודע באיזה לחץ אני עכשיו (הלוואי והחיים היו קצת יותר קלים :P )
בכל מקרה, לאבד חבר יקר זה לא קל, ולא, אי אפשר פשוט להמשיך הלאה, אבל...
תחשבי על זה שהוא תמיד לידך, גם אם לא בצורה הגשמית שבה הכרת אותו, הוא הרי לא היה יכול לעזוב אותך, אז הוא נשאר שם, לידך, תמיד...
נ.ב. לא צריך להיות חתום בכלום כדי
להשאיר שם, צריך פשוט לבחור באפשרות של שם/כתובת ולכתוב שם את השם שלכם.
כל כך מבינים אותך אז מחבקים אותך בהמון אהבה ואיך הזמן חולף ורץ לו בטוחה שהוא מקשיב לך יקירה ושומר עליך שתהיי לך שבת נעימה מריקי ליידיסנו
יקירתי
כל כך מזדהה
גמני, כל שנות חיי עד לשנה האחרונה לא הבנתי למה אנשיפ פוקדים בתי קברות
והנה בשנה האחרונה, השתנה משהו ואני מוצאת עצמי הולכת אל מקום האיש האהוב שלי, לספר לו על הגעגוע, להשמיע לו שיר, לספר על שמחות בחיי, לספר...
הכלב שלך זכה להיות איתך
ואת איתו
חיבוק יקירה שלי
יהודית
מסתבר שיש משהו מאוד מנחם באבנים.
אבנים הן דבר הרבה יותר יציב בחיים מאנשים (ומכלבים). הן מזדקנות הרבה יותר לאט והרבה יותר בחן.
כשמדברים אל האבנים, אפשר תמיד להיות בטוחים שיש הקשבה בצד השני.
ולגבי הכלב החדש: ברור שאף אחד לא יכול להחליף את האבידה. אבל בדיוק כמו שאמא יכולה לאהוב יותר מילד אחד בו זמנית, אם תחליטי שמתאים לך לגדל ילד מרובע רגליים נוסף זה ממש לא אומר או מחייב שאהבתך לזה שעזב פחתה.
אני חושבת שאנשים שחוו אובדן יכולים להבין טוב יותר את תפקידם של אותם מבנים מאבן כסוג של ייצוג והנצחה של יקיריהם שאינם עוד מאשר אלו שמעולם לא חוו.
בנזוגי מעולם לא הבין את המהומה, למה אי אפשר לשרוף גופה ולפזר את האפר על פני הים? ואני לא יכולה להבין איך אפשר...
ואולי זה רק עניין של השקפה.
שלא תדעי עוד צער שירה יקרה.
(אן בולין)
אני חושבת שכאני מבקרת בבית קברות אני עוצרת את נשמתי בכול מהלך הביקור וממשיכה לנשום כרגיל רק לאחר הביקור שם , מין עכבה אישית , אחותי האהובה טמונה שם ופשוט אני לא יכולה לנשום כשהיא לא נושמת .
אני מרגישה גם הקלה מסוימת לצאת מבית הקברות כמו פסיעה חזרה לחיים לנשום שוב . לתת ללב לפעום כרגיל .
ביקור בבית קברות מעורר אצלי מחשבות כמה אספיק לעשות מה שחשוב לי באמת , לומר מה שחשוב לי באמת לפני ש.. אגור שם גם אני .
אנני מניסיוני האישי לא יכולה לומר לך שהזמן עושה את שלו , לצערי ככול שעובר הזמן מתגעגעים יותר , הכאב לא נחלש הוא רק הופך להיות משהו קבוע וחלק ממך . אתה מתרגל לכאב ולעוצמתו הוא לא נעלם ולא נחלש לעולם .
חיבוק
תמרי
סיגי,
שאלה מצויינת ואין לי תשובה. נמשיך לחפש את התשובות, כנראה...
תודה ושיהיה שבוע טוב.
יניב בוקר טוב (או לילה טוב?)
מצטערת לשמוע שאתה בתקופה לחוצה, מזכירה שהמייל שלי לרשותך ואולי חופשה בארץ הקודש תחזיר את החיוך אל פניך?..
תודה רבה על התיקון החשוב לגבי הוספת התגובה - ניסיתי וזה אכן עובד גם באפשרות הזו.
חיבוק לעידוד ושיהיה לנו שבוע אופטימי.
לאמא של ריקי וסנו -
תודה גדולה על התמיכה ועל ההבנה.
ד"ש לכל החבורה השעירה.
יהודית יקרה
תודה על ההבנה (למרות שברור לי כמו שברור גם לך, שאין כל מקום להשוואה, וזאת על אף שכמובן אי אפשר למדוד עצב או להשוות בין כאב לכאב).
הסיפור שלכם קורע לי את הלב בכל פעם מחדש, זו טרגדיה מכל כך הרבה בחינות ואילו כאן - אין שום טרגדיה, אלא רק דרכו של עולם ובכל זאת - לפעמים דרכיו של העולם כואבות ופוצעות, גם אם הן טבעיות.
חיבוק בחזרה.
בצ,
אבנים הן יציבות יותר, מזדקנות בחן גדול יותר ונדיר שהן מתווכחות איתך אם את אומרת משהו שלא נושא חן בעיניהן (הנה, מצאנו עוד יתרון על פני בני אדם!)
ילד על-ארבע בוא יבוא, זה ברור לי לגמרי, אבל כנראה שזה יקרה רק אחרי שאשלים את תהליך האבל עד הסוף. בקרוב על מסך זה.
תודה }{
המלכה אן,
אני חושבת שאת צודקת. בתיאוריה הדברים הרבה יותר סבירים ורציונליים, אבל הרציונל מתערבב קצת כאשר הרגש נכנס לתמונה ומשבש את החשיבה עם דמעות, זכרונות וכאבי לב.
פעם גם אני הייתי חסידה גדולה של שריפת גופות, פיזור האפר וכו'. יש בזה משהו תיאטרלי ורוחני להפליא, אבל מצד שני - קצת מוזר לחשוב שאדם אחד קטן מפוזר על פני אוקיינוס אחד גדול.
אולי עדיף מקום צנוע ושגרתי יותר?
אין ספק שאדע עוד צער, זה חלק מהחיים, אבל אני יכולה רק לקוות שמנת הצער תהיה מזערית לעומת המנות הגדושות של העונג וההנאה, ואני מאחלת לך בדיוק את אותו הדבר.
נשיקות.
תמרי מתוקה,
קשה לי להתייחס אל המוות של אחותך באותו האופן בו התייחסתי אל הכאב שלי. כמו שכתבתי בתגובה הקודמת שלי ליהודית, על אף שברורה לי עצמתו של הכאב האישי שלי, אני לא מנותקת מהמציאות ברמה כזו שאינני מבחינה בהבדלים בין הסיפורים האישיים שלכן לזה שלי.
על מוות של כלב מתגברים עם הזמן, קשה ככל שיהיה הכאב, אבל מוות של אדם אהוב שנעלם בטרם עת, מוות של אחות אהובה שעזבה בפתאומיות - מדובר בפצע שקשה לי בכלל לתאר את עומקו.
אני מצטערת מאד מאד על אובדנך יקירה.
אובדן הוא אובדן
זו לא שאלה של השוואה
}{
הוסף רשומת תגובה