את השנתיים האחרונות לבית הספר היסודי הקדשתי בעיקר לָאַהֲבָה הילדותית הבוגרת ביותר שיכול היה לבי הצעיר לייצר. בימים שבהם חברויות חדשות הֵנֵצוּ ונבלו חדשות לבקרים וקשה היה לעתים לעקוב אחר הנפתולים הרומנטיים בחדרי הכיתות ולזכור איזה ילד הציע חברות לאיזו ילדה בכל יום נתון, התעקשתי (כמו שרק חתולה יכולה להתעקש) לשמור את לבי סגור ובאריזת מתנה, בהמתנה לילד הגבוה והצנום מהכיתה המקבילה שלא היה מודע כלל לקיומי. יותר משני עשורים חלפו ואני עדיין זוכרת את שמו המלא, את הצמרמורת שהרעידה את בטני כשהביט בי (ברפרוף, בטעות, במקרה), את הנמשים הקטנים שעיטרו את אפו ואת לחייו, את השיער החלק והמבהיק שצנח על פניו ברישול, ואת הכמיהה הבלתי ממומשת הזו שצבטה את הלב בחדות של תער. שעות רבות של אחרי צהריים העברתי בחלומות בהקיץ, רוקמת תסריטים רומנטיים המדיפים ניחוח בוסר ילדותי, מדמיינת את שנינו בסצנות תמימות שכללו אצבעות ידיים שלובות, מבטים מבוישים ולחיים שבוערות בסומק אדמדם וראשוני.
כיוון שהחיים מלאים בְּסִימֶטְרִיָּה, לעתים מבדחת ולעתים אכזרית, הייתי גם אני מושא לאהבתו הנכזבת של נער, צנום וגבוה אף הוא, בן כיתתי. גם את שמו אני זוכרת עד היום, וכן את מבטיו המצועפים עת הביט בי בעצב מעל ראשי התלמידים בכיתה ההומה. מן הסתם, היה עסוק גם הוא בשזירת חלומות בהקיץ שהכילו את שנינו, אצבעות ידיים שלובות והמבטים המבוישים שהוזכרו בפסקה הקודמת.
אף שנכמר לבי על רגשותיו העזים, במיוחד כיוון שיכולתי להזדהות עם מכאובי אהבתו המייסרים, לא הסכמתי להתפשר על עקרונותיי וכאשר אזר עוז לאחר שנה תמימה של אהבה דוממת והציע לי חברות בדרך המקובלת (באמצעות שליח), הרהרתי דָּקוֹתַיִים בטרם השבתי בשלילה. בהיותי ילדה מנומסת זכרתי, כמובן, לבקש מהשליח למסור את תודתי על ההצעה הנדיבה, ומפני שחשתי צורך להקטין את העלבון הצורב וללטף את האגו הצעיר והפגוע, הסברתי שאיני יכולה לקבל את הצעת החברות שלו בלב שלם, כי אני מאוהבת בילד אחר. כך יֵדַע שאין בו פגם, הרהרתי ביני לביני, ויבין שלא בגללו אני מסרבת, אלא פשוט מפני שלבי נתון לאחר.
בימים שלאחר מכן, ניסו בנות הכיתה לדבר על לבי ולהסביר לי שרק במוחי קיים קשר בין אהבה וחברות בכיתה ו'. מלכת הכיתה, שאחזה בשיא רומנטי מרשים שכלל חבר חדש מדי חודש, נעצה בי עיניים תמהות והכריזה בפליאה: "אבל הילד שאת אוהבת לא אוהב אוֹתָךְ, הוא אפילו לא יודע מי את. מה הטעם לוותר על חבר בגללו?" סְגָנִיתהּ (כן, היה תואר כזה והוא הוענק לילדה זערורית, מנומשת להחריד שנהגה לאכול את הנזלת שלה. מסתבר שאלה היו הכישורים הדרושים לתפקיד סגנית מלכת הכיתה בשנות השמונים) ניסתה טקטיקה אחרת ונקטה בגישת השיווק הישיר. "תסתכלי עליו" לחשה לי והצביעה על האוהב המיוסר שלי, שליקק את פצעיו במרחק מה מאיתנו במגרש הכדורסל. "הוא אחד מהילדים הכי מקובלים בשכבה, הוא יכול להציע חברות לכל אחת והוא בחר דווקא בך. השתגעת לוותר על זה?"
מְעוּדָד מהתמיכה השכבתית במאמץ הרומנטי, נשלח השליח פעם נוספת ובפיו אותה הצעה מפתה שכללה הפעם תוספת טרגית ונואשת: "הוא יודע שאת אוהבת ילד אחר" השליח לא בזבז זמן על שיחה בטלה, "וזה לא אכפת לו. אם את רוצה, הוא עדיין מציע לך חברות." נוכח ההצעה הבלתי צפויה הזו נאלמתי במבוכה. "תגיד לו שאני אחשוב על זה ואחזיר לו תשובה." גמגמתי מבולבלת ובעוד הסומק מכסה כל חלקה טובה בפרצופי, נמלטתי מהאזור.
לא השבתי לו כל תשובה עד היום. אני מניחה שבשלב כלשהו הוא הבין והפסיק להמתין. או כך לפחות יש לקוות. אם בדרך נס הוא נמנה על קוראיי וברגע זה מגרד בפדחתו וחושב שהסיפור הזה מוכר לו מאיפה שהוא, זה הרגע לשלוח את התנצלותי ולומר בכנות רבה: התשובה שלילית. זה לא אתה, זו אני. פשוט אהבתי ילד אחר וכבר בגיל 11 הייתי בעלת עקרונות בלתי ניתנים לערעור.
את השנים שחלפו מאז גיל 11 ועד היום אני מנסה לחיות בהתאם לסימני הדרך שציירתי אז בחול. משתדלת להישאר נאמנה לכללי המדינה, לחוקיה ולחוקותיה אבל חשוב מכך – להישאר נאמנה לעצמי ולאמונותיי. האמונות שלי הן אישיות וסובייקטיביות ולא חייבות להתאים או אף להיות מובנות ונהירות לאיש מלבדי. כך למשל, אני בוחרת שלא לאכול מוצרי מזון שהיה להם פעם דופק וסימני חיים, או כפי שאני מגדירה זאת - כל דְּבַר מַאֲכָל שהיו לו בעבר עיניים, אבל אני אסעד במחיצת אנשים שאוכלים סטייקים ובולסים פרגיות ואפילו אבשל פה ושם מאכלים בשריים עבור האנשים שאני אוהבת להאכיל. כמה וכמה אוכלי חסה אוהבי חיות כבר כינו אותי "רוצחת" בשל נטייתי לפתוח שולחן עם קָרנִיבוֹרִים ובעיקר בשל העובדה שאיני מהססת לטמון ידי בצלחת פירורי הלחם ולטגן שניצל לאיש שאיתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי לחשוב אחרת.
הָאֲרוּבּוֹת האנושיות שיזדמנו למעוני ודאי יחושו עצבנות קלה כשיבינו שהעישון אסור בתחומי הבית (כן, גם בחלון פתוח. כן, אני עדיין מרגישה את הסירחון) וייתכן שיפטירו אגב כחכוח ליחתי בגרונם איזו טרוניה בנוגע לחוקים הנוקשים שאני מנהיגה בביתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי להחזיק בדעתי. כאמור – איש באמונתו יחיה. אני רוצה להאמין שלעולם לא אאלץ מישהו לבצע פעולה שנוגדת את אמונותיו ועומדת בסתירה מול עקרונותיו ונטיות לבו.
בהתאם לזאת, הייתי שמחה לו הייתי זוכה ליהנות גם אני מהגישה הזו, אף על פי שהאמונות שלי הן סתם אמונות חילוניות שכאלה, נטולות קדושת השם וחסרות כל רוח שכינה.
לו הייתי שומרת שבת, מקפידה על צניעות בלבושי ומקיימת תרי"ג מצוות כהלכתן, איש לא היה מעלה בדעתו לבקש ממני לחלל את קדושת השבת כדי להגיע לעבודה, למשל. איש לא היה מעז לעמוד מולי עם כריך שמנמן בידיו ביום הכיפורים וללעוס אל מול פרצופי החיוור מהתענית. אף אחד לא היה מוכיח אותי על שאיני מקיימת יחסי מין בתקופת הנידה לו האמנתי שמדובר בימי טוּמְאָה, ובאופן כללי הייתי נהנית מחסדיה של הדת שמאפשרת לי לסרב למעשים כאלה ואחרים, בחסותו של הקדוש ברוך הוא. אני תוהה מדוע מערכת האמונות שלי מקודשת פחות ובעלת ערך נמוך משל מערכת האמונות של תאומתי הדתייה, רק משום שלא הוענקה לי במעמד הר סיני ולא הוכתבה בעבורי, אלא נהגתה במחשבתי ונטוותה במשך 34 שנות חיים.
האם אחראית התרגום במשרד הייתה מעלה בדעתה לגשת אל בחורה דתייה ולבקש שתערוך סרט כחול, לו הייתה הנערה יושבת בצניעות ליד שולחנה, שולי חצאיתה מלטפים את קרסוליה וזרועותיה עטופות בחולצה ארוכת שרוולים? ואילו הייתה בת ישראל הכשרה משיבה לה שאינה מוכנה לעשות זאת מפני שהדבר נוגד את סגנון חייה ואת מערכת האמונות בהן היא דבקה, האם הייתה אחראית התרגום מעזה להשיב לה בנוקשות: "אין לך אפשרות לבחור. הלקוח משלם וצריך לבצע את העבודה"? או שאולי ערפילי הדת האופפים את הנערה היו גורמים לאחראית לוותר, לסגת אחורה, לכבד את אמונותיה הדתיות ולהעביר את המטלה למישהי אחרת שמחזיקה במערכת ערכים שונה?
בשבועיים האחרונים מלבלבת תעשיית הפורנו בְּמִשְׁרָדֵי החברה שבה אני עובדת ומתפרנסת-בדוחק. עוד לפני שאני מספיקה ללגום שלוק מהקפה של הבוקר, כבר חוזות עיניי בערבוביית איברים נדחסים אלה לתוך אלה בתצלומי תקריב מבהילים שיותר מכל דבר אחר, מזכירים לי ביקור מיותר אצל הגינקולוג. לא, לא ידי בַּמָּעָל. שותפתי למשרד בשולחן הסמוך מְתַזְמֶנֶת במרץ את הכתוביות לסרטים הכחולים, והשלב הבא לאחר התזמון הוא עריכת הלשון. אחרי שהבהרתי לאחראית התרגום בשבוע שעבר שאין לי כוונה לקחת חלק באורגיה הלשונית הזו, חשבתי שהעניין סגור וחתום. הלא איני עורכת הלשון היחידה במשרד וחוץ ממני יש שם אחרות שלא בהכרח חולקות את השקפת עולמי הנחרצת בנושא. אין להן שום בעיה לערוך את הקבצים המדוברים, אַדְּרַבָּא – מדובר בעבודה קלה מאין כמוה, 200 כתוביות בלבד המכילות אוצר מילים שטחי ומצומצם להפליא. עיקר תשומת הלב מוקדשת להתאמה בין זָכָר לִנְקֵבָה (תרתי משמע?), כדי למנוע טעות הרת גורל שבה ייכתב המשפט "הָכּוּס שלי עוֹמֶדֶת לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ" במקום בצורתו התקנית "הָכּוּס שלי עוֹמֶד לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ".
אני סולדת מתעשיית המין על שלל צורותיה. האמת, אני לא חובבת גדולה של תעשיות באופן כללי אבל לתעשיית המין אני שומרת סלידה מיוחדת וחריפה במינה. אולי מפני שאני מוטרדת ממעמד האישה ומהדימוי העגום של אחיותיי למגדר בעולמנו, גם במאה העשרים ואחת. אולי מפני שאני לא מסוגלת להפריד בין פורנו- לניצול- לִזְנוּת- להחפצת נשים- לדיכוי- להתייחסות כאל אובייקט- לבעלות- לרכושנות, לְדִיכּוּי כבר אמרתי? אולי מפני שהזדמן לי לבחון מקרוב (אולי מקרוב יותר מאנשים רבים מסביבי) את עולם נערות הליווי, נערות מופעי השעשועים והזונות במזרח הרחוק והאפל. ואולי משום כל אלה ביחד ועל שום סיבות אחרות נוספות. יהיו הסיבות אשר יהיו, אבל אין לי כל כוונה לקחת חלק כלשהו בתעשייה הזו. לא אכניס לביתי סרט כחול, לא אצפה בו מרצוני החופשי, לא אתרגם אותו ולא אערוך את הַמֶּלֶל שמפאר אותו בעבור הצופים שירכשו אותו ישירות אל מסך הטלוויזיה שלהם כדי שיוכלו לאונן להנאתם מול היצירה הקולנועית.
מדוע האמונות האלה שלי, חזקות ומבוססות ומנומקות ועֵרכּיוֹת ככל שיהיו, אין בהן די כדי לפטור אותי מעונש כחלחל זה? מדוע התשובה הלקונית שעליי לקבל בתגובה כוללת שתי מילים שמקפלות בתוכן משמעות גְּרוֹטֵסְקִית כל כך בהקשר המסוים הזה: "הלקוח משלם"?
בסיכומו של עניין, המלל הכחול הועבר הפעם לעיונה של אחרת, שלא חולקת את השקפת עולמי ואין לה כל דעה בנוגע לסוגיה. הובהר לי שלא אוכל להוסיף ולהטיל וֶטוֹ על הנושא (העניין הזה עם הלקוח ועם התשלום) ובכך נחתמה האפיזודה לעת עתה. עד הפעם הבאה.
לי באופן אישי, ברור כשמש שלא אזוז מילימטר מעמדתי, ואם לומר את האמת, בשבועיים האחרונים מקום העבודה הזה נעשה נסבל פחות ופחות מבחינתי, כך שאני כמעט, כמעט מצפה לתקרית הכחלחלה הבאה שתפציע במלוא הדרה. אולי אז אֵאָלֵץ לעשות מעשה ולהראות להם מאיפה הדג משתין, או מאיפה הכוס משפריץ או משהו בדומה לזה. או שאחזור בתשובה ואבדוק איך הם מתמודדים עם סרטים כחולים אל מול קדושת השם יִתְבָּרַךְ, שהכול נברא בְּצָלְמוֹ, גם הכוס המשפריץ של הבלונדינית מ"הסודות של סופיה".
כיוון שהחיים מלאים בְּסִימֶטְרִיָּה, לעתים מבדחת ולעתים אכזרית, הייתי גם אני מושא לאהבתו הנכזבת של נער, צנום וגבוה אף הוא, בן כיתתי. גם את שמו אני זוכרת עד היום, וכן את מבטיו המצועפים עת הביט בי בעצב מעל ראשי התלמידים בכיתה ההומה. מן הסתם, היה עסוק גם הוא בשזירת חלומות בהקיץ שהכילו את שנינו, אצבעות ידיים שלובות והמבטים המבוישים שהוזכרו בפסקה הקודמת.
אף שנכמר לבי על רגשותיו העזים, במיוחד כיוון שיכולתי להזדהות עם מכאובי אהבתו המייסרים, לא הסכמתי להתפשר על עקרונותיי וכאשר אזר עוז לאחר שנה תמימה של אהבה דוממת והציע לי חברות בדרך המקובלת (באמצעות שליח), הרהרתי דָּקוֹתַיִים בטרם השבתי בשלילה. בהיותי ילדה מנומסת זכרתי, כמובן, לבקש מהשליח למסור את תודתי על ההצעה הנדיבה, ומפני שחשתי צורך להקטין את העלבון הצורב וללטף את האגו הצעיר והפגוע, הסברתי שאיני יכולה לקבל את הצעת החברות שלו בלב שלם, כי אני מאוהבת בילד אחר. כך יֵדַע שאין בו פגם, הרהרתי ביני לביני, ויבין שלא בגללו אני מסרבת, אלא פשוט מפני שלבי נתון לאחר.
בימים שלאחר מכן, ניסו בנות הכיתה לדבר על לבי ולהסביר לי שרק במוחי קיים קשר בין אהבה וחברות בכיתה ו'. מלכת הכיתה, שאחזה בשיא רומנטי מרשים שכלל חבר חדש מדי חודש, נעצה בי עיניים תמהות והכריזה בפליאה: "אבל הילד שאת אוהבת לא אוהב אוֹתָךְ, הוא אפילו לא יודע מי את. מה הטעם לוותר על חבר בגללו?" סְגָנִיתהּ (כן, היה תואר כזה והוא הוענק לילדה זערורית, מנומשת להחריד שנהגה לאכול את הנזלת שלה. מסתבר שאלה היו הכישורים הדרושים לתפקיד סגנית מלכת הכיתה בשנות השמונים) ניסתה טקטיקה אחרת ונקטה בגישת השיווק הישיר. "תסתכלי עליו" לחשה לי והצביעה על האוהב המיוסר שלי, שליקק את פצעיו במרחק מה מאיתנו במגרש הכדורסל. "הוא אחד מהילדים הכי מקובלים בשכבה, הוא יכול להציע חברות לכל אחת והוא בחר דווקא בך. השתגעת לוותר על זה?"
מְעוּדָד מהתמיכה השכבתית במאמץ הרומנטי, נשלח השליח פעם נוספת ובפיו אותה הצעה מפתה שכללה הפעם תוספת טרגית ונואשת: "הוא יודע שאת אוהבת ילד אחר" השליח לא בזבז זמן על שיחה בטלה, "וזה לא אכפת לו. אם את רוצה, הוא עדיין מציע לך חברות." נוכח ההצעה הבלתי צפויה הזו נאלמתי במבוכה. "תגיד לו שאני אחשוב על זה ואחזיר לו תשובה." גמגמתי מבולבלת ובעוד הסומק מכסה כל חלקה טובה בפרצופי, נמלטתי מהאזור.
לא השבתי לו כל תשובה עד היום. אני מניחה שבשלב כלשהו הוא הבין והפסיק להמתין. או כך לפחות יש לקוות. אם בדרך נס הוא נמנה על קוראיי וברגע זה מגרד בפדחתו וחושב שהסיפור הזה מוכר לו מאיפה שהוא, זה הרגע לשלוח את התנצלותי ולומר בכנות רבה: התשובה שלילית. זה לא אתה, זו אני. פשוט אהבתי ילד אחר וכבר בגיל 11 הייתי בעלת עקרונות בלתי ניתנים לערעור.
את השנים שחלפו מאז גיל 11 ועד היום אני מנסה לחיות בהתאם לסימני הדרך שציירתי אז בחול. משתדלת להישאר נאמנה לכללי המדינה, לחוקיה ולחוקותיה אבל חשוב מכך – להישאר נאמנה לעצמי ולאמונותיי. האמונות שלי הן אישיות וסובייקטיביות ולא חייבות להתאים או אף להיות מובנות ונהירות לאיש מלבדי. כך למשל, אני בוחרת שלא לאכול מוצרי מזון שהיה להם פעם דופק וסימני חיים, או כפי שאני מגדירה זאת - כל דְּבַר מַאֲכָל שהיו לו בעבר עיניים, אבל אני אסעד במחיצת אנשים שאוכלים סטייקים ובולסים פרגיות ואפילו אבשל פה ושם מאכלים בשריים עבור האנשים שאני אוהבת להאכיל. כמה וכמה אוכלי חסה אוהבי חיות כבר כינו אותי "רוצחת" בשל נטייתי לפתוח שולחן עם קָרנִיבוֹרִים ובעיקר בשל העובדה שאיני מהססת לטמון ידי בצלחת פירורי הלחם ולטגן שניצל לאיש שאיתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי לחשוב אחרת.
הָאֲרוּבּוֹת האנושיות שיזדמנו למעוני ודאי יחושו עצבנות קלה כשיבינו שהעישון אסור בתחומי הבית (כן, גם בחלון פתוח. כן, אני עדיין מרגישה את הסירחון) וייתכן שיפטירו אגב כחכוח ליחתי בגרונם איזו טרוניה בנוגע לחוקים הנוקשים שאני מנהיגה בביתי. זכותם לחשוב כך, כשם שזכותי להחזיק בדעתי. כאמור – איש באמונתו יחיה. אני רוצה להאמין שלעולם לא אאלץ מישהו לבצע פעולה שנוגדת את אמונותיו ועומדת בסתירה מול עקרונותיו ונטיות לבו.
בהתאם לזאת, הייתי שמחה לו הייתי זוכה ליהנות גם אני מהגישה הזו, אף על פי שהאמונות שלי הן סתם אמונות חילוניות שכאלה, נטולות קדושת השם וחסרות כל רוח שכינה.
לו הייתי שומרת שבת, מקפידה על צניעות בלבושי ומקיימת תרי"ג מצוות כהלכתן, איש לא היה מעלה בדעתו לבקש ממני לחלל את קדושת השבת כדי להגיע לעבודה, למשל. איש לא היה מעז לעמוד מולי עם כריך שמנמן בידיו ביום הכיפורים וללעוס אל מול פרצופי החיוור מהתענית. אף אחד לא היה מוכיח אותי על שאיני מקיימת יחסי מין בתקופת הנידה לו האמנתי שמדובר בימי טוּמְאָה, ובאופן כללי הייתי נהנית מחסדיה של הדת שמאפשרת לי לסרב למעשים כאלה ואחרים, בחסותו של הקדוש ברוך הוא. אני תוהה מדוע מערכת האמונות שלי מקודשת פחות ובעלת ערך נמוך משל מערכת האמונות של תאומתי הדתייה, רק משום שלא הוענקה לי במעמד הר סיני ולא הוכתבה בעבורי, אלא נהגתה במחשבתי ונטוותה במשך 34 שנות חיים.
האם אחראית התרגום במשרד הייתה מעלה בדעתה לגשת אל בחורה דתייה ולבקש שתערוך סרט כחול, לו הייתה הנערה יושבת בצניעות ליד שולחנה, שולי חצאיתה מלטפים את קרסוליה וזרועותיה עטופות בחולצה ארוכת שרוולים? ואילו הייתה בת ישראל הכשרה משיבה לה שאינה מוכנה לעשות זאת מפני שהדבר נוגד את סגנון חייה ואת מערכת האמונות בהן היא דבקה, האם הייתה אחראית התרגום מעזה להשיב לה בנוקשות: "אין לך אפשרות לבחור. הלקוח משלם וצריך לבצע את העבודה"? או שאולי ערפילי הדת האופפים את הנערה היו גורמים לאחראית לוותר, לסגת אחורה, לכבד את אמונותיה הדתיות ולהעביר את המטלה למישהי אחרת שמחזיקה במערכת ערכים שונה?
בשבועיים האחרונים מלבלבת תעשיית הפורנו בְּמִשְׁרָדֵי החברה שבה אני עובדת ומתפרנסת-בדוחק. עוד לפני שאני מספיקה ללגום שלוק מהקפה של הבוקר, כבר חוזות עיניי בערבוביית איברים נדחסים אלה לתוך אלה בתצלומי תקריב מבהילים שיותר מכל דבר אחר, מזכירים לי ביקור מיותר אצל הגינקולוג. לא, לא ידי בַּמָּעָל. שותפתי למשרד בשולחן הסמוך מְתַזְמֶנֶת במרץ את הכתוביות לסרטים הכחולים, והשלב הבא לאחר התזמון הוא עריכת הלשון. אחרי שהבהרתי לאחראית התרגום בשבוע שעבר שאין לי כוונה לקחת חלק באורגיה הלשונית הזו, חשבתי שהעניין סגור וחתום. הלא איני עורכת הלשון היחידה במשרד וחוץ ממני יש שם אחרות שלא בהכרח חולקות את השקפת עולמי הנחרצת בנושא. אין להן שום בעיה לערוך את הקבצים המדוברים, אַדְּרַבָּא – מדובר בעבודה קלה מאין כמוה, 200 כתוביות בלבד המכילות אוצר מילים שטחי ומצומצם להפליא. עיקר תשומת הלב מוקדשת להתאמה בין זָכָר לִנְקֵבָה (תרתי משמע?), כדי למנוע טעות הרת גורל שבה ייכתב המשפט "הָכּוּס שלי עוֹמֶדֶת לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ" במקום בצורתו התקנית "הָכּוּס שלי עוֹמֶד לְהַשׁפְּרִיץ עָלֶיךָ".
אני סולדת מתעשיית המין על שלל צורותיה. האמת, אני לא חובבת גדולה של תעשיות באופן כללי אבל לתעשיית המין אני שומרת סלידה מיוחדת וחריפה במינה. אולי מפני שאני מוטרדת ממעמד האישה ומהדימוי העגום של אחיותיי למגדר בעולמנו, גם במאה העשרים ואחת. אולי מפני שאני לא מסוגלת להפריד בין פורנו- לניצול- לִזְנוּת- להחפצת נשים- לדיכוי- להתייחסות כאל אובייקט- לבעלות- לרכושנות, לְדִיכּוּי כבר אמרתי? אולי מפני שהזדמן לי לבחון מקרוב (אולי מקרוב יותר מאנשים רבים מסביבי) את עולם נערות הליווי, נערות מופעי השעשועים והזונות במזרח הרחוק והאפל. ואולי משום כל אלה ביחד ועל שום סיבות אחרות נוספות. יהיו הסיבות אשר יהיו, אבל אין לי כל כוונה לקחת חלק כלשהו בתעשייה הזו. לא אכניס לביתי סרט כחול, לא אצפה בו מרצוני החופשי, לא אתרגם אותו ולא אערוך את הַמֶּלֶל שמפאר אותו בעבור הצופים שירכשו אותו ישירות אל מסך הטלוויזיה שלהם כדי שיוכלו לאונן להנאתם מול היצירה הקולנועית.
מדוע האמונות האלה שלי, חזקות ומבוססות ומנומקות ועֵרכּיוֹת ככל שיהיו, אין בהן די כדי לפטור אותי מעונש כחלחל זה? מדוע התשובה הלקונית שעליי לקבל בתגובה כוללת שתי מילים שמקפלות בתוכן משמעות גְּרוֹטֵסְקִית כל כך בהקשר המסוים הזה: "הלקוח משלם"?
בסיכומו של עניין, המלל הכחול הועבר הפעם לעיונה של אחרת, שלא חולקת את השקפת עולמי ואין לה כל דעה בנוגע לסוגיה. הובהר לי שלא אוכל להוסיף ולהטיל וֶטוֹ על הנושא (העניין הזה עם הלקוח ועם התשלום) ובכך נחתמה האפיזודה לעת עתה. עד הפעם הבאה.
לי באופן אישי, ברור כשמש שלא אזוז מילימטר מעמדתי, ואם לומר את האמת, בשבועיים האחרונים מקום העבודה הזה נעשה נסבל פחות ופחות מבחינתי, כך שאני כמעט, כמעט מצפה לתקרית הכחלחלה הבאה שתפציע במלוא הדרה. אולי אז אֵאָלֵץ לעשות מעשה ולהראות להם מאיפה הדג משתין, או מאיפה הכוס משפריץ או משהו בדומה לזה. או שאחזור בתשובה ואבדוק איך הם מתמודדים עם סרטים כחולים אל מול קדושת השם יִתְבָּרַךְ, שהכול נברא בְּצָלְמוֹ, גם הכוס המשפריץ של הבלונדינית מ"הסודות של סופיה".
היא תהיה מי שרק תרצו. הלקוח משלם.
