השפן הקטן, שכח לסגור הדלת

הבהרה הכרחית: הפוסט לא מכיל שום משמעויות נסתרות, ומוסר ההשכל הוא פשוט: חייכו, החיים מצחיקים.

כמו כל האגדות האורבאניות, גם סיפורנו מתחיל בנקודת ציון שגרתית ומוכרת: חופשת קיץ.
בני משפחת ישראלי פינקו עצמם בחופשה מרעננת מחוץ לגבולות כנען, ובהיעדרם החליטו השכנים מהבית הסמוך לכבד את יום השבת בָּברבִּיקיוּ ריחני ועליז לכל חבריהם ומכריהם. שטיח ירוק של דשא נפרש כדי לקבל את פני האורחים, ובתוך המולת קולות הצחוק והפטפוט, מבעד לענן העשן הסמיך ורחש פעפוע הבשר הנצלה על האש, הבחינו לפתע השכנים בכלבם מתרוצץ בין הקרואים, שמח וטוב לב, כשגוש פרוותי מבצבץ מתוך מלתעותיו.
בדיקה מדוקדקת העלתה ממצא מעורר חלחלה: בָּאנִי, ארנבון המחמד של בני משפחת ישראלי, נפלט החוצה מתוך פיו של הכלב, לגמרי ולחלוטין ובהחלט- מת. השכנים ניצבו מוכי הלם על המדשאה והתקשו לתמרן בין מבטי הזעם שנעצו בכלב המבוייש ובין מבטי החמלה ששלחו אל עבר הארנבון ז"ל.
תסריטי זוועה התגלגלו במוחם של השכנים ורדפו זה אחר זה באכזריות: דְּמָעוֹת הילדים שבורי הלב על הארנבון שנטרף, הכעס הגואה על השכנים שלא הקפידו לקשור את כלבם, תביעה משפטית אפשרית והוצאות כלכליות נלוות, יחסי השכנות הנעימים שלבלבו במשך שנים ניצבים לפתע על פי תהום - והכל בגלל תאונת צַיִד מצערת. מיד בתום הסעודה, כשאחרון האורחים עזב את המקום, הפשילו השכנים שרוולים בנחישות והסתערו על המשימה החשאית, שֵׁם קוֹד – שָׁפָן.
משפחת ישראלי עתידה היתה לחזור מחופשתה יומיים לאחר מכן, והשכנים גמרו אומר לחפש ולמצוא את אחיו התאום של באני, לרכוש אותו ולהציבו בפינת החצר של משפחת ישראלי, כאילו לא אירע דבר. את פרטי התאונה נשבעו לנצור בלבם ולא לאפשר לאמת לצאת לחופשי לעולם.

חיפושים מאומצים במספר חנויות העלו לבסוף את המועמד המושלם: פרוותו חומה בהירה וכתם לבן מעטר את עינו הימנית, נראה כהעתק מדויק של המכרסם המנוח. בזהירות מרבית הונחה המתנה בפינת החי שבחצר, והשכנים שבו לביתם כשתחושת ההקלה מכפרת על נקיפות המצפון שדגדגו קמעא בקרקעית הלב.

"איך היתה החופשה?" התעניינו השכנים מספר ימים אחרי כן, כשפגשו במקרה את הגברת ישראלי בסניף הדואר של היישוב. "החופשה היתה מצוינת" חייכה הישראלית, "אבל הכל הִתְגַּמֵּד כשחזרנו הביתה וראינו את ההפתעה שחיכתה לנו שם."
השכנים בלעו רוק בדממה ושמרו על ארשת פנים אָגַבִית: "הפתעה? איזו הפתעה?"
ואז הגיעה התשובה שטרפה את כל הקלפים:
"זה לא ייאמן" התרגשה הישראלית בקול רועד "בערב הנסיעה נפטר הארנבון שלנו, באני. ערכנו טקס והילדים נפרדו ממנו, וקברנו אותו ליד עץ הזית, בחצר מאחורי הבית. אין לי מושג איך זה קרה, אבל כשחזרנו הביתה שלשום, מצאנו את באני מדלג בחצר, בריא ושלם; הקבר היה פתוח והאדמה היתה מפוזרת מסביב. כולנו המומים, הילדים מאושרים, זה פשוט נֵס, באני חזר לחיים!" סיכמה את חָזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים שהתרחש בחצרם, ונפרדה בחיוך מהשכנים שהוסיפו לעמוד נְטוּעִים במקומם עוד שעה ארוכה.

וכמו בכל אגדה אורבאנית, גם סיפורנו גדוש במסקנות ותובנות, רק לבחור-לקטוף-ולהשתמש:
לא כל הנוצץ זהב והגונב מִגַּנָּב – ארנב;
לַשֶּׁקֶר אין רגליים אבל לעתים יש לו אוזניים ארוכות וזנב קטן;
העולם מלא בנסים ונפלאות, רק צריך לפקוח את העיניים ולחפש אחריהם;
יש חיים אחרי המוות – בפרט כאשר מדובר בחיים חדשים של יצור אחר;
אין דבר העומד בפני הרצון של שכנים נחושים העומדים בפני סכנת תביעה משפטית;
בתי הקברות מלאים בארנבונים שיש להם תחליף;
יש גורל אכזר יותר לשפן מסכן מאשר סתם להצטנן ולקבל נַזֶּלֶת
וכמובן –

כל כלב בא יומו, ולפעמים כדי להימלט מגורל יומו עליו להימלט בזריזות קלילה כְּשֶׁל ארנבת.

בארץ הפלאות