אַרְצָה, גֶּבֶר!

כשחנוך לוין זג"ל (זכר גאון לברכה) ישב בביתו וברא בעשר אצבעות את "אוֹרְזַי הַמִּזְוָודוֹת", אני בספק אם ניחש שארבע מלים קטנות מתוך המחזה המופלא הזה, יהפכו עם השנים לביטוי שגור ומקובל בלקסיקון העברי. בעזרתה האדיבה של חוה אלברשטיין, זכה המשפט "לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי" בחיי נצח וניכס לעצמו מקום של כבוד ברשימת הביטויים הנפוצים ברחוב הארצישראלי.
בין אם זו הקרירות האפרורית של העיר, בין אם זה הנופך המלכותי, גינוני הנימוס ללא-רבב או אולי סתם הכמיהה לברוח אל מקום שונה בתכלית מהקיום המיוזע שלנו כאן בארץ הקודש, איכשהו נדמה שהמלים של לוין קלעו בדיוק אל המקום הנכון. לונדון אולי לא מסוגלת לפתור את כל בעיותינו בחיים, אבל לפחות אפשר לסמוך על כך שהתפאורה תהיה מחמיאה.

בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,

בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּסִיקָה טוֹבָה,

בְּלוֹנְדוֹן טֵלֵוִויזְיָה מְצוּיֶנֶת,

בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,

כָּךְ שֶׁהַייֵּאוּשׁ נַעֲשֶׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

באופן אישי, אני חיה בידיעה ברורה כשמש, כירח וכשאר גרמי השמיים, שלונדון בהחלט כן מחכה לי, והיא עושה זאת בסבלנות מזה 34 שנים. אחת לכמה שנים אני מזכה אותה בביקור חטוף, תמיד קצר מדי, כזה שמשאיר טעם של עוד-הרבה, ומוודאת שהיא עדיין ממתינה לי ורק לי. את כל שאר דייריה ואורחיה היא סובלת בנימוס (בכל זאת, לונדון) אבל א ו ת י היא אוהבת באמת. וזה לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, האמינו לי, היא פשוט מחכה לי.
הסנאים הקופצניים בריג'נטס פארק מחפשים אותי לשווא מדי יום, הנואמים הנלהבים בהייד פארק סוקרים בכל בוקר את הקהל המשועמם שמולם בניסיון לאתר את פרצופי בין כולם, השוטרים מחוץ לבית המלוכה מתעלמים בהפגנתיות מהתיירים הטורדניים שמושכים להם בכובע, נאנחים בעמקי לבם ותוהים מתי יזכו שוב לפגוש בי, הרחובות הנקיים, בנייני האבן הצבועים בחום-אדמדם, הפאבים ההומים, השווקים התוססים, נגני הרחוב החייכניים, הסוּפֵּרִים הססגוניים ורחבי הידיים - כ-ו-ל-ם מתנהלים באיטיות ומתוך הרגל שבשגרה, מתעוררים לחיים רק כשכף רגלי נוחתת על אדמת המלכה הקסומה.

לטלוויזיה הבריטית שמורה פינה חמה בלבי, עוד מימי הילדות הרחוקים בהם השתרעתי על השטיח בסלון, והקירות רעדו מקול צחוקם של בני הבית אל מול הסדרה המשובחת: "מישהו מטפל בך?". אומרים שחוש הומור בריטי לא מדגדג את בלוטות הצחוק של כל אחד, אבל במקרה שלי הוא מצליח לא רע, וגם מחלקת הדרמה לא מותירה אותי מאוכזבת ("רגליים קרות", סדרה נהדרת ומומלצת לכל מי שכן מחובר לכבלי הציוויליזציה הטלוויזיוניים. בָּצ, רוֹן – בדקו בספריות הווידיאו המובחרות הקרובות לבתיכם).
על כן, מה רבה הייתה תדהמתי כשבשבוע שעבר נחשפה הזוועה על מסך הטלוויזיה שלי, במלוא תִּפְלָצְתיוּתהּ הבריטית. מבית היוצר המשובח של ה- BBC (לא פחות!) נולדה סדרה הזויה שנושאת את השם: Bring your husband to heel . בעברית, תרגמו את הכותרת ל- "בעל על ארבע" והצליחו חלקית לשמר את המשמעות. אם ניכנס לעומקן של מילים, הרי ש- Heel היא הפקודה המקבילה בשפתנו ל- "רַגְלִי" בלקסיקון האילוף המיועד לכלבים, פקודה שמטרתה לגרום לכלב לפסוע בהתאם לקצב ההליכה של בעליו.
כפי שאפשר לנחש משמה של התוכנית, היא עוסקת באילוף בעלים סוררים. המנחה הגוּצה והחייכנית, מאלפת כלבים בעלת ניסיון ארוך שנים, פורשת בפני הצופים את ה"אני מאמינה" שלה כבר בשתי הדקות הראשונות של התוכנית. גברים, היא פוסקת, הם בדיוק כמו כלבים, ולכן אל להן לנשים לקונן על כך שהם מוציאים אותן מדעתן בהתנהגותם המרגיזה. אין היגיון לכעוס על בעל לא מאולף, בדיוק כשם שלא סביר להעניש כלבים שאיש לא טרח לאלף ולהטמיע בהם הרגלים נכונים. השינוי – מבטיחה המטורפת במתק שפתיים – טמון באילוף נכון, המתבסס על עקביות, החלטיות ובעיקר: תגמול התנהגות ראויה והתעלמות מהתנהגות לא רצויה.

בעודי מתכווצת בחלחלה מול המסך שלי (שנדמה שהקטין מימדיו בבושה), אני מצטרפת אל המאלפת בפגישתה עם הלקוחה המתוסכלת: אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, שנשואה לבעל נודניק הלוקה באובססיה מעיקה לניקיון. הרגליו הכפייתיים מטרידים את אשתו ומפרים את שלוות חיי הנישואים שלהם, ובאופן טבעי לגמרי (?) פנתה האישה אל מאלפת-כלבים (?) כדי לשדרג את המערכת הזוגית ולהחזיר את ההרמוניה אל הבית.
חשוב לציין שהכלב, סליחה – הבעל, לא מודע כלל לקורס האילוף שהוא עומד לעבור. הגבר הכלבלבי מוסיף להתנהל בתוך חייו עיוור, חירש ומטומטם כביום היוולדו, מבלי שיהיה לו מושג קלוש שמאחורי גבו נרקמות מזימות ונרקחים תככים.

ממשיכים הלאה, ובסצנה הבאה אני מצטרפת אל קורס האילוף הבסיסי שמתקיים בבית הספר לאילוף כלבים שבבעלות המנחה. בעזרת כלבים (אמיתיים, לא גברים מחופשים לכלבים) היא מְתַרְגֶּלֶת עם האישה את מיומנויות השליטה והאילוף. המָנְטרַה שזורה לאורך כל התוכנית ומושמעת פעם אחר פעם כהמנון גן-חיות מעוות (זוכרים? "גברים הם כמו כלבים"), ואני כמעט מתפלצת כשהמורה מזכירה לתלמידתה השקדנית עד כמה חשוב לזכור לתגמל את הבעל בכל פעם שהוא מבצע התנהגות נכונה.
"הרבה חיבוקים ונשיקות!" היא מצרפת הנחיות מפורשות, ואני תוהה האם שירותים מיניים נכללים גם הם בסל התגמולים, ואיפה אפשר למצוא את פירוט התעריפים המדויק (הוצאת את הזבל? מין אוראלי. שטפת כלים אחרי ארוחת הערב? מה דעתך, יקירי, שנגשים לך פנטזיה ונצרף עוד אישה למיטה?) "אל תשכחי להתעלם ממנו לגמרי כשהוא עושה משהו לא בסדר", זוקפת המורה אצבע פדגוגית מול פרצופה המעריץ של התלמידה. "ככה הוא ילמד לא לחזור על ההתנהגות."

כדי לפקח על התקדמות התלמידה ולבחון את בקיאותה בחומר הנלמד, הוצבו ברחבי הבית מצלמות נסתרות, שמתעדות את האינטראקציה בין הבעל לאשתו. אני מזכירה שוב: הבעל אינו יודע שהוא מצולם, אין לו מושג שהחיים שלו מוקלטים ומועברים לצפיית אנשים זרים מצוות התוכנית . כך, בזמן אמת יכולה המורה חדורת המוטיבציה לצפות בבני הזוג, להריע לעבר המוניטור אל מול טקטיקות האילוף שמפעילה התלמידה המצטיינת על בעלה, או לצקצק בלשונה באכזבה נוכח כישלונותיה.

בסוף כל תוכנית, אגב, מגלים לכלב, סליחה – לבעל, מה התרחש בשבועות האחרונים בביתו, וחושפים גם את העובדה שהמטפלת הזוגית שלהם קיבלה את תעודת ההסמכה שלה בבית הספר לאילוף כלבים. הבטתי בגבר ההמום וחשבתי שאם הייתי במקומו, זה ודאי השלב בו הייתי פונה אל רעייתי ובשלווה גמורה מודיעה לה שבזה הרגע, נישואינו הגיעו לקיצם.
אבל אני לא במקומו, אני יושבת במקומה של צוֹפָה מזועזעת אשר מרוצה-באופן-כללי משידורי הטלוויזיה של Yes, ואני שואלת את עצמי איך לכל הרוחות מאפשרים לתוכנית מחפירה כזו להיות משודרת בטלוויזיה, ומה עבר לבכירים ברשת ה- BBC בראש כשאישרו את הפקתה. חשבו לרגע, לו חלוקת התפקידים המגדרית בתוכנית הייתה הפוכה, והיה מדובר על בעל שמבקש לאלף את אשתו, והמנחה היה גורס בטון גברי ונחוש כי - "נשים הן בדיוק כמו כלבות!" האם היה סיכוי קלוש שהתוכנית הייתה שורדת מעבר לפרק הראשון שלה?

דווקא כפמיניסטית רודפת שוויון, התוכנית הזו הרגיזה אותי עד הקרביים. אני יודעת שאין סיכוי שיפסיקו את שידור התוכנית רק משום שאני חושבת שזה עלבון עבור גברים ונשים גם יחד, אבל זה לא ימנע ממני לכתוב למנכ"ל Yes ולספר לו בדיוק מה דעתי על הקונספט שלה.

פאנץ' ליין הכרחי: האיש חזר הביתה בערב, ותיניתי באוזניו את תלונותיי אודות התוכנית המבישה. בתגובה הוא גיחך, הביט בי ואמר: "את צודקת בהחלט שאת כועסת, אבל בינינו שירה – גברים הם באמת כמו כלבים." והלך לחפש אוכל במקרר.

אז איך אמר לוין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֵּלֵוִויזְיָה תִּהְיֶה טֵלֵוִויזְיָה.

פייר, אני מאוכזבת מאוד מלונדון. בפעם הבאה כשאראה אותה אתפוס איתה שיחה בנושא.


אם גם לכם צורם הרעיון, ואם מתחשק לכם לשתף את המנכ"ל בתחושותיכם, זו הכתובת למשלוח הגיגים וטענות:
חברת Yes
מחלקת פניות הציבור
רחוב היוזמה 6, אזור תעשייה כפר-סבא
מיקוד: 44425

מורה טובה,מורה לחיים

ואל תשכחי לתגמל בנדיבות

עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה

אני גולשת מספר שנים אחורנית על ציר הזמן שלנו, אל הימים בהם הִתְעַקַּשְׁתָּ למלא את חובתך המצפונית ולצאת למילואים על אף שזו כבר לא הייתה חובתך האזרחית, לתוך שיחת חולין נשית עם אחת מחברותיי לעבודה דאז.
"למה האף באדמה?" היא תהתה לפשר ארשת פניי המדופרסת ואני קוננתי באוזניה כי באותו הבוקר עזבת לשבעה ימי מילואים ובאופן חסר כל הגיון – כבר מאיימים הגעגועים לְכַלוֹתנִי.
"איך לעזאזל אשרוד את השבוע הזה?" מלמלתי בתערובת של געגוע אליך וכעס על עצמי; נלחמת כתמיד בַּהִזְדַּקְּקוּת שצועדת יד ביד עם האהבה, מתרחקת מכל רמז לחוסר האונים התלותי הנשי הזה, ממנו אני סולדת כל כך.
במקום מלות נחמה ועידוד, מתוך פרצופה הַתָּמֵהַּ ניבטו אלי עיניים מבולבלות: "מה את עושה מזה עניין?" היא שאלה בכנות מוחלטת, אבודה בתוך המלים שלי כתיירת במדינה זרה שמנסה לפענח צלילי שפה לא מוכרת. "יש לך שבוע חופש ממנו, מה יכול להיות טוב יותר?"
ואם להודות על האמת, מבלי לאמץ את מוחי יתר על המידה (בלונדינית, בכל זאת), אני יכולה לחשוב בקלילות על תריסר דברים טובים יותר, ומרביתם כוללים בתוכם אותך.

תגידי, למה אַתְּ בוחרת להישאר איתו? שאלה אותי אישה מקסימה בטלפון לפני כמה שבועות, בשיחה ספוגת דמעות. נקודות החיבור של שתינו נוגעות בנימים העדינים של מערכת היחסים הזוגית של כל אחת מאיתנו; סיפורי חיים שונים וקשרים רומנטיים מעולמות אחרים, ובכל זאת אנחנו מרגישות בנוח לחשוף זו מול זו את הפצעים, מבלי לחשוש מהתגובה נוכח הדם והכתמים הסגולים.
"אני אוהבת אותו מאוד." אני משיבה, ויודעת שזו ודאי התשובה הצפויה והמשעממת מכולן אבל באותה מידה, גם האמיתית ביותר. ואחרי שאנחנו מסיימות את השיחה אני חושבת שזה מעניין – וקצת חבל – שאני מאפשרת לה לצפות מבחוץ על הקשר שלנו רק דרך חלונות קודרים. אני כמו במאית של קומדיה, ששולפת החוצה מתוך הסרט את כל שורות המחץ של הבדיחות ומשאירה את הצופים נבוכים ומתוסכלים מול המסך.

למה אני לא משתפת אותה בסצנות הרומנטיות שמעטרות את סיפור האהבה שלנו? למה אני לא מספרת על הערבים שאנחנו מעבירים ביחד על הספה, חבוקים ונינוחים, משוחחים או צופים בטלוויזיה, ולמה אני לא מתארת לה איך הלב שלי עדיין נמס כשאתה עוטף אותי בזרועותיך, מערסל אותי בשקע צווארך, מהדק אל בית החזה, אל המקום בו אני מרגישה הכי בבית? למה אני לא מצטטת את המלים הטובות שמחלחלות אל העורקים כמו דבש מתוק; לא משתפת במחוות הנדיבות, מדוע איני משחזרת באוזניה את הרוך והעדינות שבמגע כפות הידיים האוהבות?
למה אני לא מגלה לה שבכל פעם שאני מתענגת על טעמו של תבשיל במסעדה, או מתרגשת בהֵפִּי-אֶנְד הוליוודי באולם קולנוע, או בולעת בעיניי תמונת נוף עוצר נשימה, בכל פעם שאני במקומות האלה בלעדיך, אני מצטערת על שאינך לידי כדי לחוות ולראות ולטעום ולהתרגש יחד אתי. ואם אני פותחת לחברה שלי צוהר שמשקיף רק על הקושי – מה הפלא שהיא תוהה בקול רם מדוע אני בוחרת להישאר.

האדמונית יְפַת הָעֵינַיִם טוענת שהיא תהרוג אותי אם אניח לבעיות להכחיד לנו את הזוגיות. "יש ביניכם אהבה ענקית!" היא מנופפת באצבעה מולי לאות אזהרה, "היא ממלאת את החדר בכל פעם שאתם יושבים כאן, אסור לכם לשכוח את זה." אני לא רוצה לשכוח את זה; אני לא רוצה לְאַפְשֵׁר לקשיים להציב חומות גבוהות ביני ובינך, שימנעו כל אפשרות למגע, לליטוף, לאינטימיות; לא רוצה להרגיש את האדמה רועדת לנו מתחת הרגליים ומציירת סדקים שיהפכו לתהום פעורה בין שנינו; לא רוצה לזלזל בדרך הארוכה והמפותלת שעברנו עד שהגענו עד הנה, לא רוצה להקל ראש בוויתורים ובמחירים ששילם כל אחד משנינו על מנת שנזכה לחיות בהווה.

כי אף אחד לא יודע להצחיק אותי כמוך,
ואף אחד לא מזהה את מצבי הרוח שלי בדייקנות כמוך,
ואיש לא מצליח לְהָמֵס אותי רק במבט מלבדך,
ומי חוץ ממך חשף אותי במערומיי וסרק כל סנטימטר של נשמתי,
ומי יודע לסייר בתוך נפתולי לבי טוב ממך,
ואין בעולם מישהו שמסוגל להרגיז אותי כמוך.
או ללטף,
או לְרַגֵּשׁ,
או לאהוב.

שתים עשרה שעות חלפו מאז נפרדנו הבוקר בשדה התעופה, וקשה להאמין אבל בערבו של יום אתה עדיין תלוי בין שמיים וארץ. עבור פחדנית-טיסות כמוני, מדובר במידע קשה לעיכול. לא יודעת איך לעזאזל אשרוד את עשרת הימים האלה, שכבר זכו ממני לכינוי ההולם: עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. עשרה ימים בנפרד הם זמן ארוך דיו כדי להתחבט במציאת תשובות להרבה שאלות, ולחפש מענה למגוון תהיות.
ורק שאלה אחת סגורה מבחינתי, היא מונחת בצד חתומה ושקטה, נִבְדֶּלֶת מהאחרות בתשובה ההחלטית והנחרצת שהיא מקפלת בתוכה.
למה אני בוחרת להישאר איתך?
כי אני פשוט
מאוד מאוד אוהבת אותך.

נו, מתי נגמר?

מַעֲבִירָה עוֹנָה

אתמול בדרכי אל המכונית שהמתינה בקצה השביל, נפל מבטי על העץ העירום שבחצר. משך חודשים הוא ניצב שם, נשען על קיר בית השכנים, סָפֵק נח סָפֵק מחביא את מערומיו המביכים מעיני הציבור. משך חודשים הצניע את ענפיו האפורים והדקים, עד שהפציע יומו הגדול. מבולבלת, נעצתי עיניים בנקודה בה בדרך כלל עמד העץ הנכלם, ואילו כעת התמקמה בה יצירת אמנות ססגונית, מעשה ידי אמא-טבע להתפאר. כמו נגע בו מטה קסם, התעטף העץ במלבושים ורודים מפוארים, פרחים זעירים כיסו את ענפיו, וסביבתו הָמְתָה זמזום דבורים פעלתניות במרדפן התמידי אחר צוף.

האביב כבר כאן, חסר סבלנות כתמיד ודוחק בזריזות את החורף שהספיק אך-בקושי להרשים אותנו בכמה מופעי ראווה בעלי אפקטים מיוחדים. האביב כבר כאן, האנשים מתקלפים מבגדיהם והזרועות הלבנבנות מבליחות מהשרוולים הקצרים, מזמינות את השמש לצבוע אותן בגוון הברונזה הקיצי. האביב כבר כאן, הריח של טרום-פסח נישא באוויר ומחזיר אלי תמונות ילדות נושנות, שירי גן ילדים ואת טעם המצה המטוגנת הלוהטת על הלשון.
האביב כבר כאן, העצים חושפים בגאווה את התחפושות שלהם לקראת פורים, השתילים זוקפים ראש עטור פרחים צבעוניים והחתולים שבחצר מבלים את שעות הבוקר באמבטיית שמש מתפנקת; אני מביטה בהם מבעד החלון רובצים על הדשא בחזית הבית, מתגלגלים על הגב באיטיות אֵרוֹטִית, מתענגים על כל שניית-חיים ומעניקים לשמש הזדמנות לחמם באופן שווה כל איבר בגופם הגמיש.

האביב כבר כאן, ומכל עבר ניבטים אלי עיניים דומעות ואדומות, וקולות ההתעטשות הרועמים וקינוח האף המוסיקלי הופכים למנגינה הקבועה המלווה את התקופה המלבלבת הזו של השנה – עוֹנַת הַמַּעֲבָר.
האיש שאתי מְתַחְזֵק אלרגיות שהקיצו מתרדמת החורף, אני נלחמת בחירוף נפש במיגרנות שמתעקשות לקחת חלק יומיומי בחגיגת האביב, ונדמה שהשנה עונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש.

כמו זחל הבוקע מהגולם אני משילה את הפקעת המשיית שמסוככת עליי ומציצה החוצה, מעזה בחשש לשלוח אצבעות רועדות אל אוויר העולם, לאמוד את הטמפרטורה ולוודא שאשרוד באקלים הלא-מוכר.
לראשונה, אני מעזה להציע את פְּרִי עֵטִי לפרסום באינטרנט. פירות קטנים, מהססים, בחצי הדרך בין בּוֹסֵר לבשלות, אבל מסתבר שמישהו סבור שהם ראויים דיים לקשט את מסכי המחשב ולהיקרא, ואף מוכן לשלם לי תמורתם. תגמול זעום אך מחמיא; כֶּסֶף כִּיס שמלטף את כּיסַיי ומחמם את האגו של בעלת הכיסים.

אני מגיעה לראיון עבודה במערכת העיתון הגדול במדינה, עומדת בפתח האולם הארוך ומתבלבלת מהמימדים המפלצתיים. מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, ומנסה להיזכר מתי לגמתי שיקוי שהפך אותי לגמדה. כל אנשי המערכת יושבים זה מול זה, זה בצד זה, כמעט זה על גבי זה, כל אחד מכונס בתוך הקובייה הממוזערת שלו, נועץ מבט במסך המחשב שלפניו והאוויר רוחש מלמולים וצלילים רכים של מפגש כריות האצבעות עם מקשי המקלדת.
הַצִּילוּ.
במשך שעה אני עֲמֵלָה על המבחן שמאיים עלי מעל צג המחשב. אני מתבקשת לערוך מספר ידיעות בנושא כלכלה, והראש שלי סחרחר מהלקסיקון הסיני שמתעתע בי: המניות פורצות בסערה דרך שערי הבורסה, סטנלי פישר מחייך בערמומיות בסיום כל פסקה ואני נזכרת במשפט של רבֵּנוּ דני סנדרסון , אשר פסק נחרצות שיש עליות בירידה, ותוהה האם אפשר לקשור את דבריו למדד המחירים לצרכן.

"מצטערת" אני מתנצלת בפני הממונה על המדור, ומסבירה מדוע בחרתי לבצע רק שלוש מתוך חמש המטלות שנכללו במבחן, "אבל כלכלה זה פשוט לא אני. לא רק שמדובר בשפה זרה עבורי, אני פשוט לא מוצאת בזה שום עניין." שווקים אני דווקא מאד מחבבת, בעיקר במדינות זרות (ביקרתם כבר בשוק הגדול בּאִיסְטָנבּוּל?) אבל האמת חייבת להיאמר: ביקור בשוק ההון הוא חוויה שאשמח לוותר עליה, ולהשאירה בידי המומחים המוכשרים לכך.
"את יודעת, בחרתי ללמוד ספרות באוניברסיטה," היא מגלה לי בחיוך, "הייתי בטוחה שזה הכיוון שלי בחיים. התגלגלתי לתחום הכלכלה בטעות והתאהבתי."
"איזה כיף לראות מישהו שעובד במשהו שמרגש אותו כל כך," אני אומרת במלוא הכוונה ובלי טיפת ציניות, ובתגובה היא נאנחת קלות ומצרפת הרהור כלכלי הולם לרוח השיחה והמקום: "בספרות אין כסף. בינינו, מה כבר יכולתי לעשות עם תואר בספרות?"

אני לוקחת את המלים שלה אתי והן צפות לי במחשבה בימים שאחרי כן, בעודי ממשיכה בעיסוקי המרכזי בחודש האחרון: שליחה (עקרה) של קורות חיים. מֵחֶבְרַת כוח-אדם מתקשרת איזו כרמית חייכנית ומזכירה לי שאני מזכירה, מציינת בהתלהבות השמורה לפקידות כוח-אדם בלבד, כי יש משרה מצוינת שעשויה "להתאים לך בּוּל!"
אל תציעי לי משרות של מזכירה - אני מבקשת באסרטיביות מתחננת (צירוף נדיר שפיתחתי ורשמתי עליו פטנט), והיא מזייפת טון נעלב ומדגישה: "מה פתאום מַזְכִּירוּת? אָדְמִינִיסְטרָצְיַה בכירה!"
אכן, שמיים וארץ.
המשכורת מפתה,
דּוֹמָה להפליא לסכום שהיה מאפשר לי לעמוד ברשות עצמי ואפילו להפריש כמה שקלים לבאר החיסכון שיבשה מזמן.
אבל האביב כבר כאן,
ועונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש. הגיע הזמן להתקלף ולצמוח, להשיל ולהתכסות, לפסוע קדימה ולא לברוח אחורנית.

אחות לִבִּי לוקחת אותי לביקור בפינת- חי ואני מביטה בחלחלה בנשל נחש הפרוש לאורך החדר, משתרע על פני מטרים ספורים. כמו תמיד, אני מתקשה לחבר בין סלידתי לזוחל הדוחה מחד, ובין המשיכה שלי לתופעת ההִתְנשׁלוּת מאידך. לאמא-טבע הגיון משלה, והיא אינה מקפחת אפילו בעל חיים אחד מברואיה. כל אחד ומתנתו הייחודית, כל יצור והיכולות הקסומות הבלעדיות לו.
כמה פעמים השיל הנחש הענקי הזה את עורו - אני תוהה ובוחנת בשקט את הטבעות המעטרות את הָעֵדוּת המקומטת שלפניי. כמה פעמים נולד שוב, בצבעים בוהקים, בעור חלק וטרי ושמחת חיים חדשים שֶׁמְּפַכִּים בו?

עֲנִי וְרָשׁ וּמְרוּשְׁרַשׁ
מַבִּיט בּנֵשֶׁל הַנָּחָשׁ
לוּ רַק יָכולְתִּי גַּם אֲנִי כָּךְ לְהֵגִיחַ
בּהשִׁילִי בְּלִי כֹּל חֲשָׁשׁ
תַּרְבּוּת שֶׁל עוֹר אֲשֶׁר יַבָשׁ
וּכְמוֹ חָדָשׁ לִמְחוֹז חֵפְצִי אַגִּיעַ

אחות קופת-החולים מחדירה בזריזות את המחט אל תוך הווריד בזרועי ושלא כהרגלי, אני מביטה ישירות בנוזל הגודש את המבחנה בְּשֶׁטֶף. בימים כתיקונם, די במחזה הזה כדי להצניח אותי אל הרצפה, פניי חיוורים כסיד. אבל האביב כבר כאן, ועיניי נמשכות בסקרנות אל הדם הכהה הזורם ממני והלאה.
"תמיד זה מתמלא בקצב מהיר כל-כך?" אני חוקרת אותה, בעודה מחליפה מבחנות כלוליינית בקרקס. "לא", מגיעה התשובה, "יש לך זרימת דם טובה. לֵב חָזָק!" עיניה מחייכות בתשישות, ואני מחזירה חיוך – "נו, את בטח אומרת את זה לכולם..."
ואולי היא צודקת, אני חושבת בדרך הביתה. בעלת ניסיון שכמותה ודאי יודעת לזהות לבבות ולאמוד את חוזקם.

בימים הקרובים אתחיל לעבוד במקום חדש, עיניי העייפות יתרגלו שוב לפרצופים זרים, אוזניי ילמדו לזהות קולות לא-מוכרים ומוחי יאפסן בתוך מגירותיו מידע טרי ומיומנויות בלתי-ידועות. המשכורת תאלץ אותי להישאר רעבה ואולי סוף סוף, בדרך עקיפה, אמצא גם את הפתרון האולטימטיבי לדיאטה. כולי תקווה שאהיה ענייה, אך מסופקת ומאושרת (וכאמור – אולי גם רזה וחטובה כדי להשלים את תמונת הפנטזיה).
התפקיד: עוֹרֶכֶת לָשׁוֹן (כולם להוציא לשון ולהגיד: אָההההה), אז בפעם הבאה כשתוכנית הטלוויזיה החביבה עליכם תגיע לסיומה, ובסוף הכתוביות שרצות על המסך יופיעו המלים: "הכינה לשידור", חפשו את טביעות כפות הרגליים של חתולה אחת בעלת סנדלים ותדעו – זו אני.

נשל הנחש/מאיר אריאל

עליסה בדרך החוצה

פֹּה קבור הַכֶּלֶב

גלית נהגה את רכבה במסלול הרגיל, עושה את דרכה הביתה בעודה מהרהרת בטיסה לניו-יורק שהמתינה לה ביום המחרת, חלק שגרתי מעבודתה כדיילת. מחשבותיה נקטעו בחדות כאשר הרכב שלפניה בלם בפתאומיות, ומבעד לחלון המכונית נשמע היטב קול החבטה. גלית הבחינה בכלב המפרפר על האספלט, וברכב הפוגע הממהר לדרכו, מותיר את בעל החיים להילחם על חייו לבדו.
היא עצרה את המכונית, אספה את הכלב הפצוע והבהילה אותו למרפאת הווטרינר, שנאלץ להרדימו. עוד באותו הערב הגיעה אל אלי קולודנר, ובקשה שיקבור את הכלב בבית הקברות לחיות מחמד שבבעלותו.
"כמובן שחשבתי שמדובר בכלב שלה" מספר אלי "ורק אז הסתבר לי שאין לה מושג אפילו איך קוראים לו, והתבררו כל פרטי הסיפור. היא פשוט לא הבינה איך אפשר לפגוע בכלב ולהמשיך לנסוע, ולא היתה מוכנה שהכלב יסיים את חייו בצדי הכביש. לדעתה כל אחד זכאי לקבורה, ולכן התעקשה שגם הכלב האלמוני הזה יזכה למקום קבורה ראוי. בו במקום היא החליטה על שם עבורו, ואת השם שבחרה כתבנו על המצבה."

במרחבים הירוקים שבשטחי מושב פדיה, בין חלקת הכרוב לעצי האפרסק, נמצא גן העדן של חיות המחמד. בחמש השנים שחלפו מאז הוקם בית הקברות, נטמנו באדמת המקום 350 בעלי חיים: חתולים, כלבים ותוכים. אלי, במאי סרטי תדמית במקצועו ומדריך טיולים בזמנו הפנוי, מסביר כי כל העניין החל לגמרי במקרה: "הכלבה שלי נפטרה וחיפשתי מקום לקבור אותה. שטח האדמה היה שייך לאבא שלי, והיה טבעי שאשתמש בו למטרה הזו. רציתי שטח אדמה שאוכל להיות בטוח שלא יסללו עליו כביש או יבנו עליו בית בעוד מספר שנים, ולתת לכלבה מקום קבורה שיכבד את חייה ואת זכרה." הפתרון הפך אטרקטיבי גם עבור חברים ומכרים, שעשו שימוש בקרקע כדי לקבור את חיות המחמד שלהם והשמועה עברה מפה לאוזן.

את שיחת הטלפון הראשונה לאלי ביצעתי כשטֵדִי שכב למרגלותיי על השטיח. הוא נשם בכבדות, ומעל לראשינו ריחפה כל העת העננה הכבדה של הידיעה העגומה: הזמן קצוב, והגיעה השעה לטפל בסידורים האחרונים.
לשיחה עם אלי קדמו שתי שיחות טלפון לבתי קברות אחרים. הראשון תִּמְחֵר כל פריט בנפרד: פינוי הגופה וההובלה, רכישת חלקת קבר, קניית המצבה, הזמנת הפרחים – לכל דבר צורפה תגית מחיר, והכל היה אפשרי כל עוד הארנק פתוח והיד רושמת. השני הסביר לי בסבלנות כי ברשותו חלקות קבר בגדלים שונים, ולכן עליו לדעת מראש את המידות המבוקשות. "מדובר בכלב בוגר מסוג לברדור", מלמלתי בשקט, מנמיכה מבלי משים את הקול ופוזלת לכיוון טדי, בחשש חסר-הגיון שישמע, שיבין. "טוב" הגיעה התשובה בטון עסקי, "אבל בכל זאת יעזור לי אם תוכלי למדוד את הכלב ולהגיד לי בדיוק את המספרים."
כן, בטח חבר, זה בדיוק מה שאעשה.

ואז הגעתי לאלי.

אלי: "אנשים שמגדלים חיית מחמד במשך שנים, נקשרים אל בעל החיים ואוהבים אותו כאילו היה בן משפחה לכל דבר. המוות של בעל החיים הוא מכה קשה וכואבת, ובנוסף לצער על האובדן, מתעוררת גם הבעיה ה'טכנית' של הקבורה. כשגרים בעיר בבניין דירות אי אפשר לקבור את בעל החיים בחצר המשותפת לכל הדיירים, אבל גם אלה הגרים בבית-קרקע לא תמיד מעוניינים להשתמש בחצר הפרטית שלהם כבית קברות. בפרט כאשר מדובר בכלבים גדולים, התהליך מייגע ומצריך חפירה מאומצת של קבר עמוק מאד, כדי למנוע מחיות משוטטות לחפור ולהוציא את הגופה החוצה. בעיקר מהסיבות הללו, אנשים רבים מעדיפים להיעזר בשרותיי ולהשאיר בידיי את הטיפול בנושא הקבורה."
בעסקת החבילה שמציע אלי, נלקחים בחשבון כל הפרטים הקטנים והחיוניים, החל מפינוי והובלת בעל החיים אל בית הקברות, וכלה בפעולת הקבורה עצמה, הנחת מצבה מותאמת אישית לפי רצונם של הבעלים, שתילת פרחים על הקבר הטרי והתחייבות לדאוג לטיפוח החֶלְקָה גם בעתיד.

"הלקוחות הראשונים שהשתמשו בשירותי בית הקברות היו בעיקר עולים מחבר העמים ומאירופה", מספר אלי. "בארץ רק מתחילים להפנים את רעיון הקבורה לחיות מחמד, אבל באירופה זה מקובל מזה שנים רבות. אני זוכר שבמסגרת טיול בר-המצווה שלי, טיילנו בסביבת טירה עתיקה בסקוטלנד והגענו לבית קברות שהיה מיועד כולו ל....פרות. שלא כמו בארץ, במדינות אירופה רגילים להתייחס אחרת אל בעלי החיים שמלווים את האדם, וזה בא לידי ביטוי גם במנהגי הקבורה."

כאשר מתבקש אלי לאפיין את קהל לקוחותיו ולמצוא מכנה משותף הקושר ביניהם, הוא מתקשה להשיב. האנשים מייצגים קשת רחבה של האוכלוסייה, הוא טוען, ואינם זהים ברקע הכלכלי, ארץ המוצא או שכבת הגיל. דתיים וחילוניים, רווקים ובעלי משפחות, דוברי שפות שונות - "למעשה," הוא אומר "האהבה היא החוט המקשר היחיד בין כולם. בעבודה הזו אני זוכה להכיר את הצד הנעים בטבע האדם, אני רואה את הלב של האנשים ומתוודע אל הפן היפה שלהם. אנשים שמוכנים להשקיע כדי שבעל החיים שליווה אותם משך שנים יזכה לכבוד אחרון ומנוחה נכונה."

בתוך כל קבר טמון סיפור מרגש, מאחורי כל שם הנכתב על מצבה מסתתר עוד זיכרון חי. אלי זוכר היטב כל אחד ואחת ממאות האנשים שהזילו דמעות על אדמת בית הקברות, וחלק מהסיפורים ריתק אותו במידה כזו שהחליט לתעד אותם בתוך ספר פרי עטו. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר שיאגד בתוכו צרור סיפורים מבית הקברות, שהם תערובת מציאות מתובלת במנה גדושה של דמיון.

"באחד הימים", הוא נזכר "הגיע אל בית הקברות איש בשנות הארבעים לחייו, והתנהגותו הלחוצה הסגירה לחץ נפשי רב. הוא ביקש שאקבור את הכלב שלו, שהיה עטוף היטב בתוך שק אטום, ועמד על כך שמעל הקבר תונח מצבה כבדת-משקל וצמחייה בכמות גדולה. הוא שילם עבור הקבורה, סיכמנו שנוסיף להיות בקשר לגבי המצבה והצמחייה אבל האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר זמן מה הוא התקשר, הדגיש את הצורך במצבה וכמעט-התחנן שאטפל בעניין. שיחות הטלפון ממנו הוסיפו להגיע, ואחרי חצי שנה התברר שהאיש עצור בכלא באר-שבע בעוון קשר לפשעים שהתבצעו בחו"ל. הוא הקפיד להתקשר מהכלא כדי לוודא שהמצבה אכן הונחה כנדרש על הקבר, ובינתיים הדמיון שלי עבד שעות נוספות בניסיון להבין מדוע היה הכרחי להניח מצבה כבדה כל-כך על הקבר, ומה הכיל השק האטום שקברנו בתוך האדמה...."

העיסוק הצדדי תפס עם השנים נתח נכבד מחייו של אלי, חלקת האדמה התמלאה בקברים עד אפס מקום ובקרוב הוא יעבור אל חלקת האדמה הסמוכה, כדי להרחיב את שטח בית הקברות ולאפשר לחיות מחמד נוספות לסיים את חייהן על הגבעה המוריקה המשקיפה על המושב. שניים מהכלבים הפרטיים שלו כבר קבורים באדמת המקום, ובעתיד הקרוב צפוי להצטרף אליהם השלישי במספר: כלב דלמטי קשיש שמכלה את שעותיו האחרונות בבית המשפחה בימים אלה, לצד אלי וזוגתו, ארבעת ילדיהם וחיות המחמד שלהם.
"נכון שזה מקור פרנסה" מבהיר אלי "אבל לפני כל דבר אחר, אני עושה את זה מאהבה גדולה לבעלי חיים. אני יודע על בשרי עד כמה עמוק הקשר לחיית מחמד, כל חיי גידלתי כלבים וחתולים ואני מכיר היטב את הצער והכאב על לכתו של בעל חיים אהוב. אני רואה את האנשים בזמן הפרידה מהחבר הטוב שלהם, בוכים, נושאים מלים אחרונות או מקריאים שירים לזכרו; אני פוגש אנשים שמגיעים מדי שבוע לפקוד את הקבר של בעל החיים, לא מפספסים אף ביקור. זה מרגש ומחמם את הלב להיות עֵד לצורת ביטוי כזו של אהבה."


"גן עדן לחיות" נמצא במושב פדיה, במרחק נסיעה קצרה מת"א או מירושלים. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הבית: http://www.petganeden.co.il/

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם

ישראל, יום האישה 2008

בדרכנו לבילוי נָשִׁי בערב חורף חמים כמו שרק ארץ ישראל מסוגלת לייצר, היא מספרת לי על בני זוג יקרים ללבה, וקולה נשבר בכאב. כבר שנים שאין ביניהם אהבה, זוגיות או שיתוף; הם מנהלים חיים נפרדים זה לצד זו, מגדלים את ילדיהם, מקיימים מערכות רומנטיות עם שותפים אחרים שמחוץ לבועה המשפחתית והעיקר- מקפידים לצבוע בכל בוקר מחדש את הגוונים הססגוניים על המסכות המאושרות שמכסות את פניהם; שאיש מבחוץ לא יבחין בסדקים, שאף אחד לא יזהה את התרמית הגדולה.
עד שהמפץ הגדול התרגש ובא עליהם, פורר את המסכות לאבק וחשף את הקרביים המדממים שלהם קבל עם ועדה. לא ניתן עוד להסתיר, אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות, עכשיו הַפְּנִים תלוי כלפי חוץ, כמו תמונת דיוקן מצמררת בּחדוּתָהּ.
האישה מבקשת את חֵרוּתהּ, מתחננת שיתיר את כבלי הנישואים ויניח לה ללכת. הבעל מצידו, מתעקש להחזיק בקניינו ומסרב להעניק לה את הגט המיוחל. "יש לנו ילדים משותפים" הוא שב ומנופף בחרב מעל לראשה, "אני לא ארשה שתפרקי את המשפחה."
היסודות רקובים מהשורש,
הטחב מכרסם בקירות הרעועים של תבנית המשפחה וְאֵדֵי הצחנה בוקעים ועולים מבין החרכים ברצפה, מחלחלים מבין הכתלים, מגביהים עד התקרה, אבל מעל לכל אלה מתנוססות המלים שהפכו זה מכבר למַנְטרָה שחוקה ולעוסה עד זרא: משפחה לא מפרקים, ויהי מה.
ובשם הערך העליון של שמירת המשפחה – מותר לרמוס את זכויות האדם של האישה. למען אחדות המשפחה זה בסדר לגזול את בעלותה הבסיסית של האישה על חייה. טובת הילדים ניצבת גבוהה-גבוהה מעל רצונה הפשוט של אישה אחת קטנה, להיות אחראית לבחירותיה, להיות בשליטה על עולמה –
להיות מאושרת.

"אני לא מבינה" הקול שלי עולה לטונים צורמים ואני משליכה אל חלל המכונית תסכול ומרירות: "מדוע שמישהו ירצה להחזיק בכוח בבת זוג שלא מעוניינת בו יותר? למה שמישהו יתעקש להכריח אישה להיות קשורה אליו בכבלי נישואים, אם היא לא רוצה בו עוד? הלא זה כל-כך משפיל עבורו."

וזה בדיוק העניין עם המלה הקטנה-גדולה הזו: כוח; זוהי חֶרֶב הַפִּיפִיּוֹת ההפכפכה שמאפשרת לכוח להזיז הרים, לצלוח אוקיינוסים ולהפר סדרי עולם בכדי להיטיב, לשנות ולהשפיע, והיא גם זו המאפשרת לכוח להפוך לאגרוף קפוץ, רעש צליפת שׁוֹט, מגע המתכת הקר של סורגי הכלוב ממנו אין דרך מילוט.
מבין כל הסמים המסוכנים הקיימים בעולמנו, אין משכר, מטָמטֵם וּמְמַּכֵּר יותר מהכוח; ולמרבה הצער, זכה הגבר היהודי לבדו בבלעדיות על המשאב החיוני הזה.

זכר ונקבה ברא אותנו אלוהים, אבל אל תשכחי לרגע, אישה, שהוא נברא לפנייך וזכות הראשונים שמורה לו. מתוך גופו נבראת, עצם מעצמותיו, בשר מבשרו ואלמלא היה הוא – לא היית את. עובדה הסטורית זו מקנה לו את הזכויות על גופך, על הווייתך, על קיומך כיצור חי בעולם הזה, ומהיום בו הוא נושא אותך לאישה וקונה בעלות על חייך – את שלו בכל רמ"ח איברייך ושס"ה גידייך, ובעסקת החבילה כלולים גם חלומותייך, שאיפותייך ותקוותייך.
שלו הם,
כי שלו את.

הוא מפליא בך מכותיו? משפיל אותך בלשונו המבזה? לא שומר לך אמונים? מתעלל בילדיכם? אכן מצער, יסכימו איתך גם הגדולים בתורה בבית הדין הרבני, אבל כל אלה אינם מספיקים כדי לשמש עילה ראויה לדרוש את סיומם של הנישואים האומללים. את יכולה לדרוש, לבקש, להתחנן על נפשך כדי שיניח לך ללכת, אבל כל עוד הוא עומד איתן בסירובו, קולך נחבט לשווא בין כתלי בית הדין ולא יזכה לטפס למעלה ולהישמע בחוץ.

גם אם בחלוף השנים תתאהבי בגבר אחר שיעטוף אותך ברוך, יחבוש את פצעי הלב השרוט וימלא לך את הנשמה בתקווה מחודשת, לא תוכלי להקים בית או לייצר תא משפחתי משלכם, כי על קרסולך נגררת כל העת השרשרת הכבדה שהניח בּוֹעֵלךְ, ופרקי ידייך אזוקים בשלשלאות הברזל שענד לך בעלך.

רוצה להתחיל פרק חדש בחייך? מייחלת לאחוז בכנפיו החמקמקות של האושר ולאמץ אותו אל חיקך? כמהה לחוש את החיים החדשים נוצרים ברחמך ודוהרים בתוכך בפעימות לב קטנות ומהירות של אופטימיות? כל עוד לא יינתן לך הגט, התינוק התמים שגדל בך יוגדר כ'תועבה' בפי בעלי הסמכות של דָּתֶךָ, וכל שם שתעניקי לו יהיה מיותר כי הכינוי היחידי שידבק בו על פי ההלכה הוא אחד – מַמְזֵר.

אני משחזרת בראשי את טקס הגירושים שלי, מסריטה במהירות סצנה אחרי סצנה; מלים מתערבבות בתמונות: שלושת המזוקנים הקודרים שישבו גבוה מעל ראשי, נישאים ורמים על כסאות הכבוד; מבטיהם החודרים והבוחנים, השאלות הקצרות שמוטחות מתוך פיהם לכיווני וחוקרות לשמי, שם אבי, משלוח ידו ועוד פרטים שוליים ולגמרי לא רלוונטיים לעניין שלשמו התכנסנו. כמו בריקוד פולחני משונה התבקשנו לעמוד זה מול זו, מטפחת נתחבה לכף ידי ומילאתי במבוכה אחר ההוראות הקצרות שנזרקו לעברי מכיוון הכיסאות הגבוהים: הרימי את המטפחת, החזיקי אותה מעל לראשך, הורידי את המטפחת, התקרבי אל בעלך ותני לו אותה.
לא הבנתי מה אני עושה שם,
לא היה לי מושג מה תפקידה של המטפחת המטופשת שהתביישה בכף ידי הלחה מִזֵּיעָה, לא ידעתי אם לצחוק מההומור הגְרוֹטֵסקִי שהתפשט בחדר או שמא לבכות מהעליבות אליה התדרדרו נישואינו שהיו יקרים כל-כך ללבי והונמכו לדרגת ריקוד-לשניים-עם-מטפחת.

ובשום שלב בטקס הארוך והמייגע, לא נשאלתי לשלומי, לדעתי או לרצוני.
הוא דווקא התבקש להביע את הסכמתו לגרש אותי, הוא נשאל לרצונו והמזוקנים הקפידו לוודא שוב האם מדובר ברצון שלם, מלא וחופשי, יכולת הבחירה שלו נשמרה היטב בתוך כתלי החדר האפור ביום ההוא, ורק אני הייתי שקופה ונטולת כל עמדה או דעה. כי במשולש הזה של אלוהים-אדם-אישה, לא כל הצלעות שוות.
העובדה כי אני היא זו שהגשתי את הבקשה להתגרש לא שינתה כהוא-זה את כללי הטקס הרגילים:
הוא התיר אותי לכל אדם,
הוא פרם את החבל שכרך אותי אליו,
הוא שחרר את הקשרים שחיברו בינינו במשך עשור והפך אותי לאישה חופשייה, חופשייה ככל שיכולה אישה להיות חופשייה בעולם הגברי הזה, במדינה היהודית הזו בה האישה היא רק צלע קטנה ושברירית מגופו החסון של אדם.

בין דת למדינה

The Lovers / Renee Magritte

שלושים

פעם בשנה הייתי מצטרפת לאמא בביקור המשפחתי אצל הוריה, במשכנם השקט בצפון העיר. בין שבילים צרים וחוליים פסענו בצעדים זהירים, מוקפות בעצי אורן צפופי מחטים, רחש צעדינו נבלע בציוצים מוסיקליים שהתעופפו מעל ראשינו, הרוח מדגדגת את העורף והלב הומה בציפייה, עד שניצבנו פנים אל פנים מול סבא וסבתא – שני גושי אבן מזדקרים בגאווה מתוך האדמה, דוממים וקרים.
אמא נהגה לברך את הוריה לשלום בהנחת כף היד על האבן וליטוף האותיות החצובות בה, בפעולה שנראתה לעיניי הילדותיות כטקס קדמוני ומסתורי. נקודת המפגש של מגע העור החם בקרירות האבן סימלה את בוא החורף אל לבה של אמא, וכמו על פי אות קבוע מראש – היו מתחילות הדמעות לחרוש תלמים צבעוניים של צלליות-לעיניים במורד לחייה. בפעמים הראשונות שראיתי את אמא בוכה, לַפְתָּה הבהלה את לבי והרעידה אותו עד שגם עיניי מלאו דמעות ובכיתי ביחד איתה. היא ביכתה את געגועיה, אני את הפחד נוכח כּאבַהּ.

עם השנים, הפכו הידיים מתורגלות ברוטינה הקבועה: מילוי הבקבוק במים מהברז שהמתין בסבלנות בקצה השביל, ניקוי צמד המצבות מהחול והאבק שדבקו בהן, הנחת עציץ חדש שהגביה עלעליו בסקרנות כדי להציץ בקודמיו שכבר קנו לעצמם זכויות וָתִיקִים במקום. הפעולות בוצעו בדממה, בתבונה של ילדה הבנתי כי זהו הזמן השקט של אמא, וְלַמִּלִּים הפשוטות של המציאות אין כאן מקום.
"על מה את חושבת כשאנחנו שם?" דרשתי לדעת כשהשארנו את השער החורק מאחורינו, ידי מחליקה אל תוך שלה, ובכל צעד נוסף אנחנו מתחברות מחדש לחיים.
"אני מדברת אליהם" היא השיבה "אני מספרת להם על כל מה שקרה בשנה האחרונה, את כל מה שהם פספסו ולא הספיקו לראות, כל מי שלא היה להם הזמן להכיר."
"אבל הם לא באמת שם" הקשיתי עליה, בלתי מתפשרת כדרכי "את מדברת אל העצים ואל האבנים, סבא וסבתא לא שומעים אותך. "
מתוך האנחה היא הפליטה חיוך עצוב- "את צודקת, אני מדברת אל עצים ואל אבנים, ובכל זאת אני מרגישה ששם, יותר מכל מקום אחר, אני יכולה לדבר אליהם והם ישמעו."

משסיימה אמא לעדכן את סבא וסבתא בקורותינו בשנה החולפת, המשכנו לבקר קרובים אחרים, שגם הם הפכו לתושבי קבע בִּפְרוֹיֶקְט הדיור הכי מוגן בעולם. הנה הדודה האהובה על אמא ולצדה בעלה המסור, שוכבים במרחק מעוף-ציפור מהדוד מוֹישֵׁה שהיה שרירי וחסון ומספרים שאת הד צחוקו המתגלגל אפשר היה לשמוע מהעיר הסמוכה; צעדים ספורים ממנו גרה הדודה עליזה, שכלל לא היתה עליזה כי אם מרירה וחמוצה כלימון, היא העבירה את ימיה במריבות עם כל בני המשפחה וכעת היא נחה לצדם לעולמי עד, הכעס טמון עמוק באדמה וכולם מדגימים דו קיום מופתי. ההורים של אבא ממתינים בקצה השני של בית הקברות; אמא לא שוכחת לכבד גם אותם בביקור, כשם שאינה שוכחת להוסיף בכל פעם את ההערה הדוקרנית: "אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם."
שנות נישואים ארוכות ושלושה ילדים לא הספיקו בעבורם כדי לראות בה את האישה הראויה לכהן בתפקיד כלתם, והעלבון נותר צרוב בבשרה גם אחרי לכתם.
אם אנחנו כבר כאן, אז ניגש גם אליהם.

"תסתכלי, תסתכלי איזו בּוּשָׁה" קולה נישא אלי כמו על גלים גבוהים של זעזוע "תראי איך אנשים מזניחים את הקברים של היקרים להם." מצבה מזוהמת כורעת תחת משקל הבוץ שנערם עליה משך שנים; שתילים יבשים, פורשים ענפים אפורים ופריכים שהחיים נטשו אותם; זר פרחים בנייר צלופן מרשרש, מונח על האבן כשריד קדום מתקופה פרה-היסטורית. "נכון שאת לא תניחי לזה לקרות?" התחננה אלי מדי שנה – "נכון שאת תזכרי את היוֹרצְהָייט שלי ותקפידי לבוא מדי פעם כדי לנקות, להשקות, לטפל?"
כן, אמא, אני מבטיחה.
למרות שזה לא משנה לי כהוא-זה,
למרות שאני לא מאמינה שיש משהו מלבד האבנים והעצים,
למרות שאני לא מאמינה שמישהו שומע מלבד הציפורים והברז המטפטף,
למרות שאני מניחה שמי שגר שם כבר לא נהנה מססגוניותם של הפרחים או ריח פריחת היסמין,
אני מבטיחה.

נסעתי לבקר אוֹתְךָ היום, ביום השלושים לְמוֹתְךָ.
אני, שבועטת בכללי היהדות לכל הרוחות ולא מפספסת אף הזדמנות להתרחק מדיני הדת ולהפר את כל מנהגיה. הצבתי את נר הַזִּכָּרוֹן על שולחן הסלון, ונסעתי אל הקבר שלך כדי ללטף בכפות ידיי את המצבה שלך, לבדוק האם החרציות ששתלתי שרדו את אקלים פברואר המתעתע, ולספר לך על כל מה שקרה בחודש האחרון מאז שנעלמת לי. חלק ממני אבד ביחד אִיתְּךָ לפני שלושים יום, ונדמה שֶׁמּוֹתְךָ היה רק השינוי הראשון בשרשרת תהפוכות שמאיימות להפוך את חיי על פיהם. הלכתי לי לאיבוד, ויותר מכל אני זקוקה עכשיו לכלב נחייה, כמוך, שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה הביתה, אליי.

אני חוששת שאם עוד חסר-מזל אחד יאמר לי: "אולי תקחי כלב חדש?" יהיו אלה מִלּוֹתָיו האחרונות, בטרם יונחו כפות ידיי בלפיתת חנק על צווארו. למה אף אחד לא מבין שאני לא רוצה כלב חדש. היה לי כלב שהייתי מאד מרוצה ממנו, ואני לא זקוקה לנצל את זכותי להחלפה: אני רוצה אותך.

קָטְפוּ כבר את הכרוב- אני חושבת תוך כדי הנסיעה, כשהשטחים החקלאיים נפרשים מאופק עד אופק מול עיניי. הנה גם הגפן גבהה, ענפיה דקיקים וחזקים והיא מתכוננת ומתרגשת לקראת הַמַּלְבּוּשִׁים העסיסיים הקרבים; פועלים תאילנדים עמלים בחריצות על קטיף הקולרבי, ובעיקול המוביל אל בית הקברות אני עוצרת את הרכב בנשימה עצורה, נפעמת מהוורוד-הסגלגל ששוטף לי את העיניים במחזה המרהיב של פריחת עצי האפרסק.
קִיבִּינִימַט, אני מהרהרת בעגמומיות, אם הייתי מכירה את המושב הזה לפני כמה שנים, איזה טיולים נהדרים היינו יכולים לעשות כאן, אתה ואני.

שלושים וארבע שנים לא הבנתי מדוע אנשים הולכים לבתי קברות כדי לפקוד את קברי יקיריהם. זה נראה לי מיותר, חסר טעם ונטול כל תכלית. ופתאום אני נמשכת אל הקבר שלך במין דחף פנימי חזק, ובבטן מזמזם רעש גדול שגואה וגובר ומחריש אוזניים – ונרגע רק כשאני פותחת את השער, ופוסעת בשביל החולי בין המצבות.

שלום, חבר אהוב שלי.
באתי לבקר כדי לספר לך עד כמה עמוק העצב,
עד כמה גדול הגעגוע.

כל כלבה בא יוֹמָהּ

"שירה, איזו הפתעה - יוֹבְלוֹת לא התְראֵינוּ!" היא זינקה לעברי וכרכה זרועותיה סביבי לחיבוק חזק, כזה מלב-אל-לב, של שתי נשים שחולקות זכרונות מרירים-מתוקים והחיים מזמנים להן מפגשים נדירים, מופרדים בדילוגים גדולים על פני חוט הזמן.
ישבנו זו מול זו בחדר ההמתנה של הווטרינר, לצדי חתול מצונף בכלוב, מתאושש מדו-קרב מתיש נגד כפות ידיה של האסיסטנטית; היא אחזה בידה את כף ידו של כַּלְבָּה, שרוע למרגלותיה ושקית אינפוזיה מטפטפת באיטיות נוזל חיים אל עורקיו.

"אז מה את עושה עכשיו?" היא שאלה כבדרך אגב, ובמספר מלים זעום הצליחה לאגד את כל החרדות הקיומיות שלי למשפט אחד. מה באמת אני עושה עכשיו?
"מחפשת עבודה", השבתי בניסיון שגרתי לשוות לקולי את נימת הֲלֹא-אִכְפַּת-לִי השקרית המתבקשת.
"רגע, אז את כבר לא עובדת בְּחֶבְרַת-תְּכָכִים-וּמְזִימּוֹת (שם-בדוי) בע"מ?" היא תהתה ואני הנהנתי לחיוב – "סביבת העבודה הפכה בלתי נסבלת, לא הייתי מסוגלת להישאר שם עוד."
"זה מצחיק" היא שיגרה אלי את אחד החיוכים הרחבים שלה, כזה שמשלב גם את העיניים בתוכו, "אבל איכשהו, תמיד כשאנחנו נפגשות את נמצאת בצומת כלשהוא בחיים, מתחילה עוד פרק חדש, הופכת עוד דף."

חזרנו אחורנית אל הפגישה הקודמת שלנו, בה סיפרתי לה שעברתי לגור עם האיש ופרשתי בפניה את שמיכת הטלאים הסודית שעטפה את יחסינו. המשכתי בגלישה ברוורס והגעתי אל המפגש שלפני כן, בה שיתפתי אותה בפרטי הטקס שהפך אותי ל"גרושה". דילגנו אחורנית בקפיצות של חודשים ושנים, ובאופן מפתיע גילינו שאכן – בכל פעם שדרכינו הצטלבו הייתי אישה קצת-אחרת, בסיומו של משהו ותחילתו של דבר-מה, קוברת את הידוע וממתינה ללא-נודע; משילה את עורי המקומט ומגדלת כְּסוּת חדשה. המפגשים בין שתינו מוגדרים בנקודות הציון של עבודות מתחלפות, יבשות רחוקות ואהבות שגוועו.
חשבתי לעצמי שזה באמת מצחיק, האופן בו אנחנו מוגדרים בעיני האנשים שמסביבנו, ואיך התוכן השונה של כל מערכת יחסים מגדיר את קווי האופי שלנו. אם ישאלו אותה, היא בוודאי תגיד: "שירה? היא אחת הנשים הכי בלתי-שגרתיות שאני מכירה, משתנה כל הזמן ומחליפה צבעים בהתאם לעונות השנה."
אחרים, שלמדו להכיר את הכמיהה שלי ליציבות אולי יבחרו דווקא להצמיד אל שמי את המלה שִׁגְרָה, וכל מי שהתוודע מקרוב לתחושותיי כלפי אלכוהול, סמים או בילויים ליליים במועדונים יטען בלהט שאני אפרורית ומשעממת.
וּבִשְׁבִילָהּ אני זיקית – ממציאה את עצמי מחדש בכל מפגש, ניצבת על ענף שונה על העץ בכל פעם שהיא נושאת עיניים ומבחינה בי.

"נִמְאַס לי כבר להעביר דפים" אני אומרת בשקט, חצי חיוך עייף מרוח לי על השפתיים וכף היד נוברת בתוך פרוות הכלב. יש משהו מנחם כל-כך במגע הפרווה ברגעי עייפות, כשהנפש מרגישה מרוקנת מִכּוֹחַ. נמאס לי להגיע לצמתים חדשים, אני רוצה כביש צדדי ושקט, לא עמוס מדי בסיבובים ועיקולים, לא הומה או צפוף מדי, רצוי עם נוף שעוטף אותו בירוק משני הצדדים.

ובדיוק ברגע הזה נכנסת אל הַסְּצֵנָה דמות גברית אלמונית, והוא מניח בחיקה של זו שמולי חבילה אנושית מתנועעת. מתוך החבילה צצות כפות ידיים זעירות, ואחריהן זוג עיניים גדולות, פעורות בסקרנות תכולה, ושתי גומות חן שאוצרות בתוכן 90 אחוזים מכמות החינניות שירדה אל העולם.
"זה שֶׁלָּךְ?" אני לא מסתירה את פליאתי והיא מהנהנת בהבעה שטרם הכרתי על פניה אבל אני יודעת לזהות: גאווה אִמָּהִית. בפעם האחרונה שפגשתי אותה, היא גרה עם החבר בדירה קטנה בקצה השני של העיר. היום היא עָנוּדַה למישהו אחר (למרות שאני בטוחה שגם הוא חבר), גרה בקצה השני של הארץ ומגדלת גורת-אדם בת חמישה חודשים.

"כיף להסתכל עָלַיִךְ" חייכתי אליה והבטתי כיצד בטבעיות גמורה היא מְעַרסֵלת את הפעוטה בין זרועותיה, מסיטה קמעא את חולצתה הרחבה ומשקיטה את הפְּעִיוֹת על ידי הצמדת השפתיים הקטנות אל שׁדהּ. הפרק החדש שלה הולם אותה להפליא- הרהרתי ביני לביני- מדגיש את יופייה וּמַעֲצִים את החיוניות שמאז ומעולם היתה מנת חלקה.

בדרך הביתה הרכב אמנם שמר על מהירות הַשִּׁיּוּט המותרת אבל המחשבות השתוללו לי בראש בפראות ללא כל התחשבות בחוקי התעבורה. מתי אוכל להפסיק להמציא פרקים חדשים, ולצלול אל תוך העלילה?
המלים של האדמונית יפת-העיניים צלצלו לי בין האוזניים כפעמונים: "כל שבוע אני נפגשת עם אנשים שיושבים ומחכים עשרות שנים בציפייה שיתחילו להם החיים. שירה, אל תחכי שהחיים יתחילו – הם כבר כאן, הם קוֹרִים עכשיו."

כבר למעלה משבועיים אני מרגישה כמו גּוֹלֶם. חבויה בתוך פקעת קורים מנוונת, עוטפת-חונקת-מגוננת, מחלצת שתי ידיים החוצה אל העולם רק כדי לשלוח קורות חיים. עשרות טפסי קורות חיים. שתי שיחות הטלפון היחידות שהביכו את הטלפון שלי בתגובה, הציעו לי משרה כמזכירה או לחילופין – שִׁידּוּךְ (בחיי, אפילו הדמיון המפותח שלי לא מסוגל להמציא דבר כה מוּפְרַךְ).
אני לא רוצה לחזור אחורנית אל הפרקים הקודמים של חיי.
אין לי עניין לעבוד שוב כמזכירה,
אין לי שום רצון בשידוך, תודה.

אני רוצה את הפרק שלי, שיגרום לי סיפוק ויעניק לי הערכה ויתורגם לכסף שיאפשר לי להתפרנס בכבוד, והכי חשוב – שימתח לי את השפתיים בכיוון מעלה; רוצה קמטים של צחוק ולא של דאגה. את הפרקים ההם כבר כתבתי, קראתי, מיציתי.
שָׂבַעְתִּי.
איפה החדש?

הילד בן שלושים,
יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו;
כן, הוא בן שלושים,
יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.
אמא באה ואומרת: "תִּשְׁתֶה משהו חם"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו."
מסתכל על ארון הספרים הישנים,
סיפורים שליוו את חייו.

מַהֲרִי נָא וַהֲנִיחִי עַל לִבִּי תַּחְבּושֶׁת
בְּטֶרֶם תָּשׁכּיבִינִי לִישׁון,
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

הילד בן שלושים,
יש לו חום גבוה,
הוא מובטל מעבודה ואהבה;
כן, הוא בן שלושים
אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כְּשֶׁיִּגְמור את הצבא.
אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו."
מסתכל על מדף התקליטים הישנים,
השירים שליוו את חייו.

מַהֲרִי נָא וַהֲנִיחִי עַל לִבִּי תַּחְבּושֶׁת
בְּטֶרֶם תָּשׁכּיבִינִי לִישׁון,
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

מהרי נא / אהוד בנאי

סבלנות, בסוף תגיע הגלידה

ככה כן בונים שיר

השפן הקטן, שכח לסגור הדלת

הבהרה הכרחית: הפוסט לא מכיל שום משמעויות נסתרות, ומוסר ההשכל הוא פשוט: חייכו, החיים מצחיקים.

כמו כל האגדות האורבאניות, גם סיפורנו מתחיל בנקודת ציון שגרתית ומוכרת: חופשת קיץ.
בני משפחת ישראלי פינקו עצמם בחופשה מרעננת מחוץ לגבולות כנען, ובהיעדרם החליטו השכנים מהבית הסמוך לכבד את יום השבת בָּברבִּיקיוּ ריחני ועליז לכל חבריהם ומכריהם. שטיח ירוק של דשא נפרש כדי לקבל את פני האורחים, ובתוך המולת קולות הצחוק והפטפוט, מבעד לענן העשן הסמיך ורחש פעפוע הבשר הנצלה על האש, הבחינו לפתע השכנים בכלבם מתרוצץ בין הקרואים, שמח וטוב לב, כשגוש פרוותי מבצבץ מתוך מלתעותיו.
בדיקה מדוקדקת העלתה ממצא מעורר חלחלה: בָּאנִי, ארנבון המחמד של בני משפחת ישראלי, נפלט החוצה מתוך פיו של הכלב, לגמרי ולחלוטין ובהחלט- מת. השכנים ניצבו מוכי הלם על המדשאה והתקשו לתמרן בין מבטי הזעם שנעצו בכלב המבוייש ובין מבטי החמלה ששלחו אל עבר הארנבון ז"ל.
תסריטי זוועה התגלגלו במוחם של השכנים ורדפו זה אחר זה באכזריות: דְּמָעוֹת הילדים שבורי הלב על הארנבון שנטרף, הכעס הגואה על השכנים שלא הקפידו לקשור את כלבם, תביעה משפטית אפשרית והוצאות כלכליות נלוות, יחסי השכנות הנעימים שלבלבו במשך שנים ניצבים לפתע על פי תהום - והכל בגלל תאונת צַיִד מצערת. מיד בתום הסעודה, כשאחרון האורחים עזב את המקום, הפשילו השכנים שרוולים בנחישות והסתערו על המשימה החשאית, שֵׁם קוֹד – שָׁפָן.
משפחת ישראלי עתידה היתה לחזור מחופשתה יומיים לאחר מכן, והשכנים גמרו אומר לחפש ולמצוא את אחיו התאום של באני, לרכוש אותו ולהציבו בפינת החצר של משפחת ישראלי, כאילו לא אירע דבר. את פרטי התאונה נשבעו לנצור בלבם ולא לאפשר לאמת לצאת לחופשי לעולם.

חיפושים מאומצים במספר חנויות העלו לבסוף את המועמד המושלם: פרוותו חומה בהירה וכתם לבן מעטר את עינו הימנית, נראה כהעתק מדויק של המכרסם המנוח. בזהירות מרבית הונחה המתנה בפינת החי שבחצר, והשכנים שבו לביתם כשתחושת ההקלה מכפרת על נקיפות המצפון שדגדגו קמעא בקרקעית הלב.

"איך היתה החופשה?" התעניינו השכנים מספר ימים אחרי כן, כשפגשו במקרה את הגברת ישראלי בסניף הדואר של היישוב. "החופשה היתה מצוינת" חייכה הישראלית, "אבל הכל הִתְגַּמֵּד כשחזרנו הביתה וראינו את ההפתעה שחיכתה לנו שם."
השכנים בלעו רוק בדממה ושמרו על ארשת פנים אָגַבִית: "הפתעה? איזו הפתעה?"
ואז הגיעה התשובה שטרפה את כל הקלפים:
"זה לא ייאמן" התרגשה הישראלית בקול רועד "בערב הנסיעה נפטר הארנבון שלנו, באני. ערכנו טקס והילדים נפרדו ממנו, וקברנו אותו ליד עץ הזית, בחצר מאחורי הבית. אין לי מושג איך זה קרה, אבל כשחזרנו הביתה שלשום, מצאנו את באני מדלג בחצר, בריא ושלם; הקבר היה פתוח והאדמה היתה מפוזרת מסביב. כולנו המומים, הילדים מאושרים, זה פשוט נֵס, באני חזר לחיים!" סיכמה את חָזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים שהתרחש בחצרם, ונפרדה בחיוך מהשכנים שהוסיפו לעמוד נְטוּעִים במקומם עוד שעה ארוכה.

וכמו בכל אגדה אורבאנית, גם סיפורנו גדוש במסקנות ותובנות, רק לבחור-לקטוף-ולהשתמש:
לא כל הנוצץ זהב והגונב מִגַּנָּב – ארנב;
לַשֶּׁקֶר אין רגליים אבל לעתים יש לו אוזניים ארוכות וזנב קטן;
העולם מלא בנסים ונפלאות, רק צריך לפקוח את העיניים ולחפש אחריהם;
יש חיים אחרי המוות – בפרט כאשר מדובר בחיים חדשים של יצור אחר;
אין דבר העומד בפני הרצון של שכנים נחושים העומדים בפני סכנת תביעה משפטית;
בתי הקברות מלאים בארנבונים שיש להם תחליף;
יש גורל אכזר יותר לשפן מסכן מאשר סתם להצטנן ולקבל נַזֶּלֶת
וכמובן –

כל כלב בא יומו, ולפעמים כדי להימלט מגורל יומו עליו להימלט בזריזות קלילה כְּשֶׁל ארנבת.

בארץ הפלאות