כל כלבה בא יוֹמָהּ

"שירה, איזו הפתעה - יוֹבְלוֹת לא התְראֵינוּ!" היא זינקה לעברי וכרכה זרועותיה סביבי לחיבוק חזק, כזה מלב-אל-לב, של שתי נשים שחולקות זכרונות מרירים-מתוקים והחיים מזמנים להן מפגשים נדירים, מופרדים בדילוגים גדולים על פני חוט הזמן.
ישבנו זו מול זו בחדר ההמתנה של הווטרינר, לצדי חתול מצונף בכלוב, מתאושש מדו-קרב מתיש נגד כפות ידיה של האסיסטנטית; היא אחזה בידה את כף ידו של כַּלְבָּה, שרוע למרגלותיה ושקית אינפוזיה מטפטפת באיטיות נוזל חיים אל עורקיו.

"אז מה את עושה עכשיו?" היא שאלה כבדרך אגב, ובמספר מלים זעום הצליחה לאגד את כל החרדות הקיומיות שלי למשפט אחד. מה באמת אני עושה עכשיו?
"מחפשת עבודה", השבתי בניסיון שגרתי לשוות לקולי את נימת הֲלֹא-אִכְפַּת-לִי השקרית המתבקשת.
"רגע, אז את כבר לא עובדת בְּחֶבְרַת-תְּכָכִים-וּמְזִימּוֹת (שם-בדוי) בע"מ?" היא תהתה ואני הנהנתי לחיוב – "סביבת העבודה הפכה בלתי נסבלת, לא הייתי מסוגלת להישאר שם עוד."
"זה מצחיק" היא שיגרה אלי את אחד החיוכים הרחבים שלה, כזה שמשלב גם את העיניים בתוכו, "אבל איכשהו, תמיד כשאנחנו נפגשות את נמצאת בצומת כלשהוא בחיים, מתחילה עוד פרק חדש, הופכת עוד דף."

חזרנו אחורנית אל הפגישה הקודמת שלנו, בה סיפרתי לה שעברתי לגור עם האיש ופרשתי בפניה את שמיכת הטלאים הסודית שעטפה את יחסינו. המשכתי בגלישה ברוורס והגעתי אל המפגש שלפני כן, בה שיתפתי אותה בפרטי הטקס שהפך אותי ל"גרושה". דילגנו אחורנית בקפיצות של חודשים ושנים, ובאופן מפתיע גילינו שאכן – בכל פעם שדרכינו הצטלבו הייתי אישה קצת-אחרת, בסיומו של משהו ותחילתו של דבר-מה, קוברת את הידוע וממתינה ללא-נודע; משילה את עורי המקומט ומגדלת כְּסוּת חדשה. המפגשים בין שתינו מוגדרים בנקודות הציון של עבודות מתחלפות, יבשות רחוקות ואהבות שגוועו.
חשבתי לעצמי שזה באמת מצחיק, האופן בו אנחנו מוגדרים בעיני האנשים שמסביבנו, ואיך התוכן השונה של כל מערכת יחסים מגדיר את קווי האופי שלנו. אם ישאלו אותה, היא בוודאי תגיד: "שירה? היא אחת הנשים הכי בלתי-שגרתיות שאני מכירה, משתנה כל הזמן ומחליפה צבעים בהתאם לעונות השנה."
אחרים, שלמדו להכיר את הכמיהה שלי ליציבות אולי יבחרו דווקא להצמיד אל שמי את המלה שִׁגְרָה, וכל מי שהתוודע מקרוב לתחושותיי כלפי אלכוהול, סמים או בילויים ליליים במועדונים יטען בלהט שאני אפרורית ומשעממת.
וּבִשְׁבִילָהּ אני זיקית – ממציאה את עצמי מחדש בכל מפגש, ניצבת על ענף שונה על העץ בכל פעם שהיא נושאת עיניים ומבחינה בי.

"נִמְאַס לי כבר להעביר דפים" אני אומרת בשקט, חצי חיוך עייף מרוח לי על השפתיים וכף היד נוברת בתוך פרוות הכלב. יש משהו מנחם כל-כך במגע הפרווה ברגעי עייפות, כשהנפש מרגישה מרוקנת מִכּוֹחַ. נמאס לי להגיע לצמתים חדשים, אני רוצה כביש צדדי ושקט, לא עמוס מדי בסיבובים ועיקולים, לא הומה או צפוף מדי, רצוי עם נוף שעוטף אותו בירוק משני הצדדים.

ובדיוק ברגע הזה נכנסת אל הַסְּצֵנָה דמות גברית אלמונית, והוא מניח בחיקה של זו שמולי חבילה אנושית מתנועעת. מתוך החבילה צצות כפות ידיים זעירות, ואחריהן זוג עיניים גדולות, פעורות בסקרנות תכולה, ושתי גומות חן שאוצרות בתוכן 90 אחוזים מכמות החינניות שירדה אל העולם.
"זה שֶׁלָּךְ?" אני לא מסתירה את פליאתי והיא מהנהנת בהבעה שטרם הכרתי על פניה אבל אני יודעת לזהות: גאווה אִמָּהִית. בפעם האחרונה שפגשתי אותה, היא גרה עם החבר בדירה קטנה בקצה השני של העיר. היום היא עָנוּדַה למישהו אחר (למרות שאני בטוחה שגם הוא חבר), גרה בקצה השני של הארץ ומגדלת גורת-אדם בת חמישה חודשים.

"כיף להסתכל עָלַיִךְ" חייכתי אליה והבטתי כיצד בטבעיות גמורה היא מְעַרסֵלת את הפעוטה בין זרועותיה, מסיטה קמעא את חולצתה הרחבה ומשקיטה את הפְּעִיוֹת על ידי הצמדת השפתיים הקטנות אל שׁדהּ. הפרק החדש שלה הולם אותה להפליא- הרהרתי ביני לביני- מדגיש את יופייה וּמַעֲצִים את החיוניות שמאז ומעולם היתה מנת חלקה.

בדרך הביתה הרכב אמנם שמר על מהירות הַשִּׁיּוּט המותרת אבל המחשבות השתוללו לי בראש בפראות ללא כל התחשבות בחוקי התעבורה. מתי אוכל להפסיק להמציא פרקים חדשים, ולצלול אל תוך העלילה?
המלים של האדמונית יפת-העיניים צלצלו לי בין האוזניים כפעמונים: "כל שבוע אני נפגשת עם אנשים שיושבים ומחכים עשרות שנים בציפייה שיתחילו להם החיים. שירה, אל תחכי שהחיים יתחילו – הם כבר כאן, הם קוֹרִים עכשיו."

כבר למעלה משבועיים אני מרגישה כמו גּוֹלֶם. חבויה בתוך פקעת קורים מנוונת, עוטפת-חונקת-מגוננת, מחלצת שתי ידיים החוצה אל העולם רק כדי לשלוח קורות חיים. עשרות טפסי קורות חיים. שתי שיחות הטלפון היחידות שהביכו את הטלפון שלי בתגובה, הציעו לי משרה כמזכירה או לחילופין – שִׁידּוּךְ (בחיי, אפילו הדמיון המפותח שלי לא מסוגל להמציא דבר כה מוּפְרַךְ).
אני לא רוצה לחזור אחורנית אל הפרקים הקודמים של חיי.
אין לי עניין לעבוד שוב כמזכירה,
אין לי שום רצון בשידוך, תודה.

אני רוצה את הפרק שלי, שיגרום לי סיפוק ויעניק לי הערכה ויתורגם לכסף שיאפשר לי להתפרנס בכבוד, והכי חשוב – שימתח לי את השפתיים בכיוון מעלה; רוצה קמטים של צחוק ולא של דאגה. את הפרקים ההם כבר כתבתי, קראתי, מיציתי.
שָׂבַעְתִּי.
איפה החדש?

הילד בן שלושים,
יש לו חום גבוה,
הוא שוכב על הספה בבית הוריו;
כן, הוא בן שלושים,
יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.
אמא באה ואומרת: "תִּשְׁתֶה משהו חם"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו."
מסתכל על ארון הספרים הישנים,
סיפורים שליוו את חייו.

מַהֲרִי נָא וַהֲנִיחִי עַל לִבִּי תַּחְבּושֶׁת
בְּטֶרֶם תָּשׁכּיבִינִי לִישׁון,
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

הילד בן שלושים,
יש לו חום גבוה,
הוא מובטל מעבודה ואהבה;
כן, הוא בן שלושים
אבל עדיין לא יודע
מה יעשה כְּשֶׁיִּגְמור את הצבא.
אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"
הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו."
מסתכל על מדף התקליטים הישנים,
השירים שליוו את חייו.

מַהֲרִי נָא וַהֲנִיחִי עַל לִבִּי תַּחְבּושֶׁת
בְּטֶרֶם תָּשׁכּיבִינִי לִישׁון,
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

מהרי נא / אהוד בנאי

סבלנות, בסוף תגיע הגלידה

ככה כן בונים שיר