שי"ן קו"ף רי"ש

"תגידי," שואלת אותי האדמונית יפת העיניים, "את חושבת שהוא מנחש מה את מכינה לו ליום ההולדת?" בהיותה שותפה מלאה למתנה עליה אני עמלה במשך החודשים האחרונים כדי להפתיע בה את האיש ביומו הגדול.
"יכול להיות" אני משיבה מהורהרת. "הוא אמנם טוען שלא, אבל אני גרועה כל כך בהסתרת דברים מפניו ובאופן כללי אני שקרנית איומה." וכמו בכל פעם כשחוצות המילים האלה את שער השפתיים שלי, הפנים שלך צפות ועולות לי בראש, מביטות בי בשתיקה. וכמו בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה מחדש איך ייתכן ששקרנית איומה שכמוני, אישה שאיברי גופה מסרבים לשתף פעולה עם השקר ומתעקשים לחשוף אותו במערומיו-מערומיי, איך יכול להיות ששיקרתי זמן רב כל כך, בהצלחה גדולה כל כך ולאדם יקר כל כך?
הלא אני לא מסוגלת לשקר למישהו ולהביט לו בעיניים. העיניים שלי יושפלו מטה בבושה באופן מידי ובלתי נשלט. כך זה היה תמיד. אני לא יכולה לדבר מילות שקריות בעומדי פנים מול פנים מול אדם, כי בתוך שניות הוא יבחין איך לחיי מתכסות באודם שני שיסגיר בהוכחת צבע את דבר העברה. כך זה היה מאז ומעולם.
ואיך בכל זאת?

זוכרת את החדר הקטן והאפרורי שבו ישבתי אז. העיניים סקרו את הקירות בחשש, כאילו ציפיתי שבכל רגע יפרצו דרכם לוחמי קומנדו חסונים, יסתערו עליי בידיים תאבות קרב לצפירת האזעקה מחרישת האוזניים: ההצגה הסתיימה, שירה. השקר שלך נחשף, את בידינו.
סתם בדיקת פוליגרף שגרתית. הליך סטנדרטי לצורכי עבודה מוערכת יתר על המידה. השאלות מוכרות עד זרא, על כולן כבר השבתי בפגישה המוקדמת ואני יודעת שלא נכון לי דבר שאינו צפוי מראש. אני החתולה המשעממת בעולם, חיי נורמאליים להחריד ואיני מסתירה ולו שלד אחד בארוני הדחוס בבגדים מקומטים.
מלבד שלד אחד.
הגופה הנבגדת של קשר הנישואים. שקר הנישואים.
ועכשיו כל החוטים האלה מחוברים לכפות הידיים שלי, רושמים בקדחתנות את סימפוניית לבי הנסער, עוקבים בדריכות אחרי כל נשימה חרדה וחורטים את התוצאות על גבי דף גזר הדין שמתמלא בכל שנייה בשרבוטים מאיימים.
"האם את נוהגת לשקר?" האיש האפור שואל אותי שוב. זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהוא חוזר דווקא אל השאלה הזו, ובכל פעם נוספת נדמה שהלב שלי נהיה זקן יותר, עייף יותר וחדריו מתכווצים עוד טיפה.
"כולם משקרים לפעמים, לא?" אני נאחזת בגלגל הצלה שהשלכתי בייאושי אל מי הביצה שבה אני מדשדשת. "זו שאלה שקשה להשיב עליה ב-כן או לא".
בסבלנות שנרכשה במהלך שנות עבודתו במחיצת שקרנים מדופלמים הוא מסביר לי באטיות שאני אמנם צודקת, כל אחד משקר פה ושם אבל הוא מתכוון לשקרים גדולים, מהותיים. לא לשקרים לבנים כאלה, מהסוג שאיש לא חסין מפניו.
שקרים גדולים.
שקרים גדולים.
"שקרים גדולים, הוא אמר." לוחש לי הלב שלי ושולח מסר בהול להתייעצות עם המוח.
היי, מוח: להזדיין עם מישהו אחר חוץ מבעלך זה נחשב שקרים גדולים או קטנים? מה דעתך?

רק השד יודע איך צלחתי את סיוט הבדיקה הזו, בסופו של דבר. המתנתי בחוץ לקבלת התוצאות כמו נידונה למוות שמצפה להקראת עונשה. היה לי ברור שהמכונה הארורה קראה את לבי וחשפה את מבושיי בפני האיש הזר ההוא, שברגע אחד קטן נהיה שותף לסוד האחד והיחיד בחיי שאסור לאיש לדעת על אודותיו. הרגשתי את המחט מסתערת על הדף בחדווה של שמחה לאדי ולא היה מפליא אותי אילו יצא הבוחן מהחדר כשהוא אוחז את דף התרשים ועליו כתובה מילה אחת ויחידה, פרי מעשיה של המחט: "בוגדת".
ובכל זאת, לא.
"הכול בסדר" הוא הפליט ביובש כשיצא אל חדר ההמתנה ובידיו הדפים המפלילים. לחץ את ידי, איחל לי בהצלחה והפנה אליי את גבו. שקרנית נוספת נשלחת חזרה אל זרועות העולם הפרושות לקראתה.
פעמים ספורות אחר כך תהיתי מה חשב עליי האיש ההוא.
הוא הלא ידע שאני משקרת.
לא נדרשה לו מכונה לשם כך, די היה להביט בי, להתרשם מתגובותיי שהאשמה צבעה כל אות בהן.
די היה לראות את השפתיים רועדות במאמץ להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מתוך הגרון.
הוא ידע שאני משקרת. השאלה היא רק אם הוא הבין בנוגע למה.

לגמרי במקרה צנחתי אמש על פרק מתוך הסדרה "עד החתונה". מעולם לא צפיתי בה קודם, כך שאיני מכירה את הנפשות הפועלות אבל שלוש מהן דיברו אתמול מאוד אל לבי. זוג צעיר בתחילת דרכו, לכאורה יפים ואוהבים ומוצלחים ומסודרים. היא שוכבת עם אחר, נמשכת אליו בלי יכולת לשלוט בעצמה או לעצור את מסלולו של כדור השלג. היא משקרת לבן זוגה פנים מול פנים בנוגע למעשיה ומבקשת מאהובה למעט בהודעות הטקסט אל הפלפון שלה כי עליהם להיות זהירים. מישהו עוד עלול לראות.

אתה זוכר את היום ההוא? כי אני לעולם לא אשכח.
היום שבו השארתי בטעות את הפלפון בבית ואתה שמעת את ה"ביפ" החלוש הזה. צפצוף אחד קטן שהסתיר אמת אחת גדולה. "אני אוהב אותך." הוא כתב לי, כפי שכתב תריסר פעמים ביום. אבל הפעם לא היו אלה העיניים שלי שליטפו את צג הפלפון ולא היו אלה השפתיים שלי שחייכו למקרא המילים. הפעם לא היה זה הלב שלי שנמס אל מול מילות האהבה המוכרות. הפעם היה זה לבך שקפא אל מול הצהרת האהבה הזרה שמתפרצת כך סתם אל הפלפון של זו שעמדה איתך מתחת לחופה.

ושיקרתי כמו שמעולם לא שיקרתי בחיי. שיקרתי לך במצח נחושה ובכל איבר נחוש ועיקש ונואש אחר. שיקרתי כאילו חיי תלויים בכל מילה, כאילו החרב תלויה מעל לראשי ורק בלשוני היכולת להנחיתה או להשאירה במקומה, מאיימת אך לא מכלה. בדיתי כל כך הרבה שקרים באותו יום שנוא, אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, התגנבו בחשכה אל מוחי, נרקמו ונפלטו מבין שפתיי. כל שאני יודעת הוא שהם נולדו מתוך הנואשות הגדולה ביותר בעולם. בתוך התוהו ובוהו שבו הייתי שרויה באותה עת, בתוך הרעש הנורא וההמולה הבלתי פוסקת שבראשי, דבר אחד ניצב ברור, שקט וחד: אתה לא תדע. אעשה הכול, אשקר את עצמי לדעת ובלבד שאתה לא תדע.

באותו יום כבר ידעתי שאני עוזבת. ידעתי שנישואינו תמו והיה לי ברור שזו רק שאלה של זמן. ובכל זאת, הרצון למנוע ממך את הכאב שבידיעת השקר היה חזק מכול, ודאי חזק יותר מהרצון להתוודות ובכך למרק את לבי מכתמי החטא. מקובל לחשוב שבמסלולי החיים, הכנות היא השביל שעליו מומלץ לפסוע. אם למדתי משהו מהסיפור שלנו, הרי שזו לא בהכרח האמת הבלעדית. האם כנות שעיקרה וידוי מזעזע שיפגע בשומע היא אכן הדרך הנכונה? היא תסייע לאדם שמתוודה להשתחרר מנטל האשמה ותסיר מעליו את כובד משקלם של ייסורי המצפון, אבל מה תרומתה לצד השני, מלבד צער וכאב? ואם אני כבר עוזבת, האם אין די בכאב הסכין שנעצתי ממילא ועליי לסובב אותה עוד כדי לגרום לכאב נוסף?

הסתכלתי אתמול בשחקנית משקרת לבן זוגה והתכווצו לי הקרביים. צפיתי בה מזהירה את אהובה שלא ישאיר את חותמת נשיקת שפתיו על צווארה ונזכרתי בצעיפים שעטיתי על צווארי, בסוודרים בעלי הצווארון הגבוה שבתוכם התחבאתי באותם ימים מרירים-מתוקים. ונצבט לי הלב.

נזכרתי איך באחת מסדנאות הפסיכולוגיה הערתי איזו הערת אגב לגבי שלישיות. דיברתי על המורכבות שבחברות הכוללת שלוש נשים אבל אחד המשתתפים ניצל את ההזדמנות להעיר משהו בנוגע לשלישייה מסוג אחר וגרם ללחיי להאדים במבוכה ולפרץ צחוק בקרב הנוכחים. "אתה ממש לא בכיוון הנכון" השליך מישהו מחבריי ללימודים לחלל האוויר את התובנות שלו לגבי אופיי המוסרי והמקובל. "היא האחרונה שתיקח חלק בדבר כזה..." ואני שתקתי והנחתי לגיחוכים לגווע כשבראשי כל העת התגלגלו המילים שוב ושוב, כגלגלים חורקים שמתעקשים לדבוק במסלולם:
"מה אתם בכלל מבינים. מה אתם בכלל יודעים עליי..."
כי הם, בניגוד למחט במכשיר הפוליגרף, לא ראו דבר מבעד לכסות החיצונית. בעיניהם הייתי שירה, סמל הכנות והיושר, נשואה ותיקה לאהוב נעוריה ומנהלת חיים פשוטים ויש שיאמרו מעוררי קנאה.
מי בכלל יעלה בדעתו שאני מגלמת תפקיד בלתי נסבל במשולש הרומנטי העתיק ביותר בהיסטוריה.
מי בכלל ינחש שאני מעבירה את ימיי ואת לילותיי בתמהיל הזוי של עונג צרוף מחד וייסורי נפש מאידך.

ואף שאיני מצטערת על דבר כי איני יכולה - הלא כל צעד שכזה הוביל אותך אליי, הוביל אותי אליך, הוביל את שנינו למקום שבו אנחנו כיום - התחושה שמקננת בי מאז התחדדה תוך כדי הצפייה בתוכנית אמש: לא אסבול את זה שוב. לא משנה איך ייראו חיינו, לא חשוב מה יהיה טיבה של מערכת היחסים בינינו, אני לא רוצה עוד לעולם לחיות בשקר הזה ולהניח לו לעטוף אותי בקורי העכביש הדביקים של ההונאה.

הפלפון שלי גלוי בפניך תמיד, איש אהוב שלי. מילות האהבה היחידות ששמורות בו הן אלה שהקלידו אצבעותיך. חיי הם ספר פתוח לעיניך בכל זמן שתרצה לעלעל בין דפיי. אין מילים מוצפנות, אין צווארוני גולף גבוהים, אין תירוצים דחוקים שנרקחו במוח חרד. אין סיבה להיות דרוכה לקראת סכנה. ואילו ישבתי היום בחדר האפרורי ההוא, ואילו שאל אותי היום האיש חמור הסבר אם אני נוהגת לשקר לאנשים, בעוד גופי מעוטר בחוטים חכמים שנותנים סימנים בצפונות נפשי, יכולתי להשיב בלי להחסיר ולו פעימה:

לא.

וכך אני רוצה לחיות.

תהיי יפה ותדברי

בחדר השינה של ההורים שלי היו תלויות שתי תמונות גדולות בצבעי שחור ולבן. אני זוכרת ששאלתי פעם את אימא למה הן לא בצבע והיא השיבה שבזמנו לא היו מצלמים בצבעים. המחשבה גרמה לי להלם שהותיר אותי דוממת למשך כמה דקות. הייתכן שכך היה נראה העולם בזמנו? "בזמנו" הייתה נקודה קבועה ועלומה על ציר הזמן בסיפוריהם של אבא ואימא, שכוחה עמד לה בכל נושא.
"בזמנו לא היו לנו ממתקים", סיפרה אימא לי ולאחיי כשמילאה את המגירות בחטיפים "וכדי לקנח במשהו מתוק נהגנו למרוח פרוסת לחם בחמאה ולפזר מעליה סוכר."
"בזמנו בכלל לא נעלנו את דלת הבית" רטן אבא כשקריין החדשות דיווח על עוד מקרה שוד מקומי. "כולם היו הולכים לישון שנת צהריים בדלת פתוחה, שייכנס קצת אוויר ויצנן את הבית." בנקודה זו הייתה אימא מוסיפה בדרך כלל את ההסבר המתבקש -"את יודעת שבזמנו לא היו לנו מזגנים..."

בזמנו, מסתבר, העולם היה צנוע ויפה יותר, או לפחות ארצנו הייתה נאה בהרבה, אכלה את יושביה פחות, או לכל הפחות לעסה אותם בפה סגור ובצורה מתורבתת.
בזמנו ההורים שלי היו מאוהבים זה בזו, כפי שמעידים התצלומים המתפוררים באלבום התמונות הישן, שחושפים זוג שזוף ורזה, שולחים עיניים עורגות זה לזו ומניחים זה על זו כפות ידיים רעבות. גם מבעד לקמטים שצרב הזמן על גבי התמונות ניבטת האהבה ופורצת החוצה. בזמנו אימא שלי הייתה האישה היפה ביותר בעיר, אולי בארץ ואולי בכלל בעולם כולו, מי יודע מה היה מצב אוכלוסיית הנשים אז, בזמנו.

שתי התמונות הגדולות בחדר השינה חושפות את דיוקנה של אימא בפנים עירומות מאיפור. נערה בת 17 מחייכת למצלמה בביישנות שנעלמה זה מכבר מן העולם והייתה כה אופיינית אז בקרב בנות ישראל הצנועות, בזמנו.
על מיטתם הרחבה כאונייה, שרק בבגרותי נדהמתי לראות עד כמה צרה וקטנה היא, נהגתי לשכב בשעות אחר הצהריים של בטלה ולשאת עיניים מנומנמות מעלה. מבט ימינה, והנה אימא מחייכת לעברי בשיניים מושלמות.

מבט שמאלה, והנה גם מכאן היא מחייכת בעיניים טובות, אוחזת בידיה סלסילה גדולה גדושה פירות הדר.

"למה את מחזיקה תפוזים?" שאלתי פעם אחר פעם, מתענגת על ההזדמנות לשמוע שוב את התשובה, מאפשרת לה את התענוג הכרוך בפסיעה מחודשת בשבילי זיכרונותיה.
בחנויות הצילום בארץ ("בזמנו, שירה, קראו להן 'צלמניות'") נערכה תחרות, כך היא הייתה מספרת.
כל צלם נדרש להציב בחלון הראווה שלו צילום אחד ויחיד פרי עבודתו, ומבין כולם ייבחר הצלם המוכשר שיפיק את הצילום האיכותי והנאה ביותר.
אחד הצלמים בעיר הבחין בעלמה יפהפייה חולפת מחוץ לחנותו וכאילו היה זה פרק בדרמה יומית בטלוויזיה בכבלים, חש במהירות אחריה כדי להציע לה להתנוסס בחזית חנותו. היא הייתה אז רק בת 17, אימא שלי. בקושי הספיקה לגבש שאיפות ותקוות לעתיד ומעולם לא עלה בדעתה לדגמן ("בזמנו כלל לא היו דוגמניות, את יודעת") אבל הוא שלח אליה חיוך רחב ואמר לה שהיא הנערה היפה ביותר שראה מימיו, לכן היא הנהנה לחיוב.
בפנים חפות מאיפור, בשיער שסורק באותו בוקר במברשת ביתית קטנה מול מראת האמבטיה המוכתמת, היא התייצבה אל מול המצלמה ומצמצה בעיניים מסונוורות אל מול האורות הבוהקים.
"חכי!" הוא הכריז, יצא מן החדר וחזר כעבור כמה רגעים כשהוא אוחז סלסילת קש גדושת פירות הדר טריים, על פניו חיוך שבע רצון מההברקה שהבליחה אל מוחו וקישרה בין הנערה היפה ובין סמל העיר.
בשעה שאימא מספרת לי את הסיפור בפעם המיליון ואחת, עיניי סוקרות שוב את התמונה, את החיוך, את מבט העיניים התמים ואת פירות ההדר החבוקים בין זרועותיה.
"באיזה צבע הייתה השמלה שלבשת?" אני שואלת למרות שאני יודעת בעל פה את התשובה. "שמלה ירוקה." משיבה אימא, נאמנה לתסריט הקבוע שלנו. "ירוקה כמו העלים של התפוזים כאן, את רואה?"
ובין השחור והלבן שעל הקיר נדמה לי שלשנייה אחת אני מצליחה לזהות כתמים קטנים של צבע.
הנה העיניים הירקרקות אפורות של אימא נוצצות מתוך פניה וגון שמלתה הירוקה משתלב בצהוב הגולש על כתפיה ובצבעי העלים הירוקים של הטנא, ומעל כולם זוהר הצבע הכתום והעסיסי של התפוזים שנחים בשלווה בתוך חיבוקה.

תמונתו של הצלם זכתה במקום הראשון בתחרות ובמשך שנים ארוכות מאז נודעה אימא שלי בעיר כ"מלכת ההדרים". כדרכו של סיפור, גם בסיפור הזה נטו הפרטים להשתנות במקצת כשעברו מפה לאוזן. לפעמים הייתה אימא שלי הזוכה בתחרות מלכת היופי הארצית ובפעמים אחרות קטפה את הפרס הראשון בתחרות חקלאית כלשהי. במציאות של אז, בצבעי השחור והלבן, היה זה פשוט צלם אחד בעל עין טובה לזיהוי יופי ונערה אחת, שבזמנו לא ידעה עד כמה היא יפה.

בשידה הקטנה שליד המיטה אימא שמרה קופסת פח עגולה ומעוטרת בציורי פרחים קטנים. בתוך הקופסה נחו מכתבים מתקופת היותה נערה. מכתבים, כן. צורת ההתקשרות העתיקה הזו שהייתה נהוגה בזמנו, טרם המצאת הדואר האלקטרוני. מכתבים מחברותיה ללימודים שהצמידו לה כינויי חיבה משעשעים, מכתבים שכתבה אימא לבני משפחתה כשנסעה עם בני כיתתה לקיבוץ "דפנה" למשך חודשיים ולבה התפקע מרוב געגועים הביתה, מכתבים מחבריה לעט שאותם מעולם לא פגשה פנים אל פנים, וכמובן – מכתבי אהבה.
או אולי מוטב לומר, מכתבי הערצה, שכן "אהבה" של ממש לא הייתה שם. אי אפשר לאהוב מישהו שאינך מכיר כלל, אתה יכול רק להתפעל מיפי מראהו.
פעם אחר פעם התקבלו בתיבת הדואר הקטנה בבית הוריה מכתבי התפעלות שכאלה. עוברי אורח שסונוורו מהאור שקרן מפניה ונכוו בלהט רגשותיהם. מבטם היה חולף על פני חלון הראווה בחנות שבה עבדה, וכשנחו עליה עיניהם הם נעצרו כמוכי הלם, פסקו מלכת ופשוט ניצבו שם, מול החנות, דוממים כפסלים.

"עוד אחד נפל ברשת" נהגה בעלת המקום להתבדח כשזיהתה את המבט המבולבל בחזית החנות. "צאי אליו", סנטה בחיבה באמי, "תעשי לו את היום..."

מכתב אחד נחרט בזיכרוני באופן מיוחד.

"ליפה בנשים" התפייט הנער האלמוני. "ללבנה במילואה, לשמש במלוא הדרה..." (מה זה מי-לו-אה? שאלתי בסקרנות את אימא בפעם הראשונה שקראנו יחד את המכתב) "מעולם לא הבנתי איך עבד יעקב את רחל במשך שבע שנים אבל אחרי שראיתי אותך הכול התבהר. הייתי מוכן לעבוד למענך אפילו 70 שנה, אם רק תתני לי..." כך היו מדברים אז, בזמנו. ולא, איש לא חשב שזה נלעג או מצחיק.

רציתי כל כך לדמות לאימא שלי אז,
רציתי כל כך להיות יפה כמוה.
המחמאה הגדולה ביותר שמישהו יכול היה לחלוק לי הייתה לומר שהוא מזהה דמיון חיצוני בין שתינו אבל כמובן שכאילו כדי להכעיס, המשפט הקבוע שהושמע באוזניי פעם אחר פעם מכל עבר, כתקליט שמשעמם אפילו את עצמו היה: "הילדה קופי אבא שלה!"
כן, גם הוא היה גבר נאה ביותר אבל הוא לא היה אימא.
ואני רציתי להיות אימא.
רציתי להיות יפה.
כי להיות יפה היה כל מה שאישה יכלה לשאוף אליו, כפי שהעידו מסלולי החיים של הנשים במשפחתי.

סבתא ברכה הייתה יוצאת דופן ביופייה האירופי המעודן שבלט כשושן בין חוחי נשות כנען הגסות והפשוטות. בימי הקיץ הלוהטים נהגה להתהלך ברחוב כשידיה אוחזות בשמשייה קטנה ומטפחת אוורירית מכסה את עור פניה הצחות כשלג, פן יפגעו בהן קרני השמש ויציירו עליהן כתמים ובהרות.
היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה ואם.
והיא הייתה יפהפייה.

"חלב ודבש" מלמלה סבתא שרה בעודה מצביעה באצבע גרומה על תמונת שחור-לבן המציגה את דמותה כנערה צעירה בראשית המאה הקודמת. חלב ודבש, חזרה בעקשנות שוב ושוב על המושג ביידיש וצררה אותו במוחי עם תריסר מילים בודדות בשפה הזרה שמשמעותן ברורה לי. היא התכוונה לומר שעורה היה לבן כחלב וחזותה מתוקה מדבש, והמסר הועבר היטב. גם היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה (איומה) ואם (טעונה שיפור).
והיא הייתה יפהפייה.

מישהו אמר פעם שאם רצונך להחמיא לאישה חכמה אך פשוטת מראה, אמור לה שהיא יפהפייה. אם רצונך לפלס דרך אל לבה של אישה חכמה, חלוק לה מחמאה הנוגעת למראה החיצוני. אני משערת שהמשפט הזה מתבסס על ההנחה שהנשים החכמות יודעות זה מכבר שהן חכמות אך משתוקקות שיכירו גם ביופיין. מנגד, הנשים היפות מודעות ליופיין אבל כמהות להתייחסות הנוגעת למה שנמצא בתוך ראשן היפה פנימה.

במדיה התקשורתית שסובבת אותנו, נדמה תכופות שבפני הנשים עומדות שתי בררות בלבד לבחור מתוכן:
או להיות יפות, או להיות חריפות שכל. שתי התכונות לא יתקיימו לעולם זו בצד זו באישה אחת. ומשהו בתיאוריה השוביניסטית המחליאה הזו מכווץ לי את הבטן לאגרוף עצבני של פחד.

כששכבתי על המיטה הגדולה בחדר השינה של הוריי ייחלתי לכך שמישהו יגיד לי שאני נראית כמו אימא. שנים מאוחר יותר, כשהחלו להגיע התגובות הרצויות והמשתאות נוכח הדמיון החיצוני ביני ובין אמי בצעירותה, גיליתי שיותר מכול – הן מעוררות בי חלחלה.
"כמה שאימא שלך הייתה יפה פעם..." היה מגיח שוב ושוב המשפט, נוקב כסכין והאנחה הבלתי נמנעת חותמת אותו כצליל החבטה של ארון קבורה שסוגר על הנפטר.
כי אימא שלי לא יפה עוד.
היא זקנה ומוזנחת, בגופה אך בעיקר בנשמתה.
הקמטים שעל התמונות באלבום הרחיקו לכת אל מעבר לדפוס ועשו שמות בפניה המציאותיות. כובד משקלה רובץ לא רק על גופה אלא בעיקר על נפשה. "לא יצאתי מהבית חודשיים וחצי." היא סיפרה לי לפני כמה שבועות, והתדהמה חנקה את המילים בגרוני ומנעה ממני כל אפשרות להגיב.

אימא שלי לא יפה עוד.
היא הייתה יפה פעם,
היא הייתה יפה בצעירותה.
וכאישה ששאבה את כל מהותה ממעין יופייה, מה נותר לה עוד מעצמה עכשיו, אחרי שהשנים גזלו אותו ממנה?

מי היא בעצם, בלי היופי הזה שנישא בפי כולם בעיר? מה היא משאירה מאחוריה בעולם הזה, פרט לשלושה ילדים שמנסים להתיר את סבך הקשרים של חייהם, זיכרונות מעור פנים ללא רבב ושלל הזדמנויות שהוחמצו?

לא רוצה להיות מעודנת ומהממת כמו סבתא ברכה.
לא רוצה להיות חלב ודבש כמו סבתא שרה.
לא רוצה להיראות כמו אימא שלי בצעירותה.

לא מוכנה אף פעם להיות יפה ולשתוק.

מילים עד כאן

בבוקר יום שישי פקח המחשב שלי את עיניו המנומנמות וכמעט נחנק. על המסך, במקום אוסף המילים השגרתי הגודש תיאורי מקומות עבודה וסוגי משרות, במקום מצגות פאואר פוינט הכוללות צילומי טבע ממקומות שונים בעולם שבהם לעולם לא אזכה לבקר, במקום בדיחות השרשרת שהועברו אליי בחולייה אינסופית של אנשים שלא הכרתי בחיי, במקום כל אלה הופיעו על צג המחשב כמה מילים קטנות ואישיות מאישה אחת קטנה ואישית, שאף אינה יודעת את שמי או איך נראות פניי.

היא קוראת אותי בקביעות, ובשבוע האחרון מצאה עצמה מבקרת שוב את רשומותיי הישנות, כמו חוזרת אל ידידים ותיקים שמזמן לא פגשה. היא דואגת לשלומי כיוון שזמן רב חלף ולא פרסמתי רשומה חדשה, ורוצה רק לוודא שאני בריאה ושלמה.

המחשב שלי, כאמור, כמעט שנחנק ובעליו ישבה למולו בעיניים לחות וחשבה עד כמה גדולה השאלה הזו, שאלה שהיא לכאורה קטנה אבל למעשה טומנת בחובה עולם ומלואו. האם אני בסדר? האם אני באמת-באמת בסדר? מובן שעניתי לה את התשובה המתחייבת בצירוף רגשי תודתי העמוקים והסברתי שהתקופה האחרונה הייתה עמוסה ולא הזדמן לי לכתוב כפי שרציתי. קראתי את המייל אחרי ששוגר לדרכו הווירטואלית, ובסך הכול הוא נראה הגיוני וסביר למדי, אבל את עצמי לא הצלחתי לשכנע ולו במעט.

אולי את כל העולם אני יכולה להטעות בעזרת החזות המוקפדת שאין בה רבב, בעזרת החיוך ונימת הקול והשגרה ששומרת על סדרה, את כל העולם מלבד את עצמי. כי עצמי ואני יודעות שאני לא בסדר, ושלא במקרה חלפו למעלה מחודשיים מאז כתבתי מהלב ותליתי לייבוש את הכביסה של הנשמה.
נושאים לכתיבה לא חסרו, ובתוך הראש התערבבו המילים אלה באלה ויצרו פסקאות ראשונות לרשומות, שלדי פוסטים שאין בהם בשר ולא קרמו עור וגידים בתוך המחשב.

אני נוסעת במכונית הקטנה ובמושב האחורי על סדין לבן מונח שיח חרציות ענקי בגודלו. במאמץ כביר עקרתי את השתיל מעל קברו של טדי בכוונה לשתול אותו בחצר הבית. "מעולם לא ראיתי שיח חרציות גדל ככה", אומר לי בעל בית הקברות, ספק מתפעל ספק מתחלחל. "תראי איזה גובה" הוא מצביע על הכתמים הצהובים שנדמה שמתחו גבעוליהם עד קצה גבול היכולת הטבעית. צהובות וגאות הן עומדות זקופות ומנסות לגעת בצהוב הגדול שבשמיים. "אולי הן שואפות להיות חמניות" אני מתבדחת ודוחקת חזרה את הדמעות אל תוך בורות העיניים. כי אני יודעת מה הסיבה לכך שדווקא החרציות שעל קברו של טדי צומחות כמו בשום מקום אחר. כשם שברור לי שלאחר שאשתול אותן בחצר ביתי, הן ייבלו תוך זמן קצר וימצאו עצמן דחוקות בפח אשפה אפלולי, צמודות לשאריות קוטג' במכלי פלסטיק מבוישים.
הרכב גדוש בריח חרציות חמצמץ, מהול בניחוח האדמה הכבד שנודף מרגבי העפר התלויים בשורשי השתיל. אני מציצה בכל דקה במראה הקטנה שמעל לראשי והעיניים שלי מתמלאות צהוב. צהוב צהוב צהוב חודר לנקבוביות הגוף שלי וזורם לי בתוך הנשמה. שדות החרציות של ילדותי, תמונות הזיכרון צפות ועולות בראשי ומעקלות את שפתיי לחיוך מבעד לדמעות.
הנה אני בת 9, מישירה מבט אל המצלמה ופניי רציניות כתמיד, רציניות מדי לילדה קטנה, כפי שאומרים לי לא אחת. הצמות הדקיקות נחות על הכתפיים וידה של שלומית חובקת את זרועי. בחצר ביתם אנחנו עומדות, רגלינו נסתרות מפני הצלם וטובעות בתוך ים של חרציות צהובות שמגביהות עצמן עד לגובה מותניי.
טדי הצהוב נוסע איתי כל הדרך הביתה, מלווה אותי כשאני טומנת אצבעותיי באדמה הנוקשה בחצר הבית, נאבקת להכניעה ופוערת בה בור עמוק, עמוק כמעט כמו החלל שנפער בי עם לכתו ושעדיין לא נסגר. שתיל החרציות הענקי נטמן משמאל לדלת הכניסה וכצפוי, מקץ שבועיים מצא עצמו דחוק באפלולית בין שאריות קוטג' ומכלי פלסטיק מבוישים.

חודשיים לאחר מכן אני פוקדת שוב את בית הקברות. בביקור הקודם, לאחר שפינה את מקומו שתיל החרציות והותיר חלל אדמתי גדול, שתלתי מספר שתילים תינוקיים על חלקת הקבר היתומה מחרציות. בפעם ההיא הקפדתי לבחור שתילים מאותגרי סנטימטרים, שכל רצונם הוא להתפרש לרוחב האדמה ואין בלבם או בגבעולם אף לא שאיפה נסתרת לנסוק לגבהים.
חודשיים לא ביקרתי במקום. בעל בית הקברות טרח להנמיך מראש את ציפיותיי ולהכין אותי לקראת האכזבה שבמראה שתילים עייפים ומותשים מחום יולי-אוגוסט.
פסעתי בין חלקות הקבר וחיפשתי בעיניי את החלקה הקטנה והמיוחדת שלו. נדרשו לי מספר דקות עד שאיתרתי את המקום הנכון והחיוך הבלתי נמנע נמתח על פניי מאוזן לאוזן. יריעה ירוקה ועבה כיסתה כליל את האדמה וכתמים צבעוניים בצהוב, ורוד, כתום, אדמדם וסגול קישטו את הירוק בהמוניהם. השתילים התינוקיים נהיו לשמיכת צבע מרהיבה שצמחה וכיסתה את פני המצבה, את הכיתוב ואת התמונה.
דרישת שלום ססגונית מהמתוק שלי. ומה בכלל הפלא שהפרחים גדלים על קברו באופן בלתי ייאמן שכזה. אני חושדת שגם אם אשתול כיסא על חלקת הקבר, אשוב אחרי חודשיים ואחזה בו מלבלב ופורח כבוסתן. מה בכלל הפלא.

שיחת הטלפון ההיא עם אימא שלי הותירה אותי מבולבלת ונבוכה על הספה, בוהה במכשיר הפלפון ששכב המום בתוך כף ידי ומזפזפת במחשבות במהירות בזו אחר זו. "רגע, את בטוחה שלא סיפרתי לך על זה?" היא תוהה שוב ושוב עד שאני מתקשה לרסן את הרצון לחנוק אותה. "כן" אני אומרת בקול שקט וקר, "אני די בטוחה שאם היית מספרת לי שהוא נשוי, הייתי זוכרת את זה."
וכך אני מגלה שאתה בזוגיות כבר כמה שנים ונשוי זה למעלה משנה. כך אני מגלה שאינכם גרים בארץ ושאולי אתם כבר הורים טריים, מי יודע. כך אני מגלה שסגרת סופית את הפרק שלנו, השארת את שנינו מקופלים בין דפי ההיסטוריה הפרטית שלנו והמשכת הלאה, אל הפרק החדש והנוכחי של חייך.
הלב שלי כמעט מתפקע מגודש הרגשות שמבעבעים בתוכו, צפים וגואים ומאיימים למוטט את הקירות העדינים-ממילא שלו.
אני סוגרת את מכשיר הפלפון ומנתקת במקביל גם את ערוץ ההיגיון והשכל הישר המוביל אל ראשי. מאפשרת לרגש להשתלט לכמה רגעים, טהור ומזוקק ובלתי הגיוני לחלוטין הוא פותח את ארובות העיניים ואני בוכה בכי גדול, קולני ומשחרר. ההתייפחויות בוקעות ממני כמו רעם, מתגלגלות כמו כוח טבע שאין סיכוי לעצור או למתן אותו, כל שנותר לעשות הוא פשוט לאפשר לו להיות ולחלוף. לחלקיק שנייה אני מביטה סביב בחשש, שמא יבהיל קול בכיי את הכלב ויגרום לו לגשת אלי בדאגה כלבית כה אהובה ומוכרת. אין כלב, אני נזכרת. אני לבד ואין מי שייבהל. אפשר להוסיף לבכות באין מפריע.

לא מסוגלת להסביר לעצמי את פשר הדמעות ועל שום מה מתחוללת בסלון הקטן שלי סערת רגשות גדולה כל כך. הלא חלפו 5 שנים ומותר לך להיות מאוהב באחרת, אני התאהבתי באחר עוד בטרם העלה מישהו משנינו את האפשרות שיבוא לנו סוף. אני שרקמתי זוגיות שנייה בעיצומה של הראשונה, איבדתי את הזכות לבכות, להתעצב או לקנא נוכח הזוגיות המוסרית והמתוזמנת היטב שלך, שלא פגעה בשלנו בשום צורה ואופן.
ואף על פי כן.
לפני חמש שנים נפרדנו בחיבוק ספוג דמעות בפתח בית הוריך, וכשניסית להודות לי על האהבה שלנו ולחתום את הגט במילות פרידה מסכמות הגרון שלך נשנק מדמעות והמילים בקעו ממנו שבורות לרסיסים, מבולבלות מגודל המעמד.
אהבת אותי כמו שאיש מעולם לא אהב אותי. אהבה ראשונית ותמימה ומלאה בדאגה ובאכפתיות של ממש. בעיניך הייתי הכי יפה, הכי זכה וטהורה, הכי אמינה וכנה וחכמה וטובה. לא היה לי הלב לגלות לך שאני לא כל אלה, ואולי גם לבי התאווה באנוכיות לשמר לעצמו את הזכות הזו, את הידיעה שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותי כך, שאוהב אותי כך. ואם הייתי מקלקלת לך הרי שהייתי בו זמנית מקלקלת גם לי. לא היה לי הלב לנפץ לעצמי את האשליה.
ועכשיו מישהי אחרת אוחזת בנתח הזה בלבך במקומי. מישהי אחרת היא החתולה בסנדלים שלך.

"היא נראית שונה מאוד ממך" אימא מנמיכה את קולה כממתיקה סוד ומנדבת את פיסת הרכילות העסיסית המתבקשת. קרוב משפחתי פגש בהם בחטף לפני כשנתיים והספיק לבחון את הרכש החדש תוך כדי ברכת השלום הזריזה.
"היא נמוכה וכהה מאוד" מפרטת אימא, מתעכבת על כל מילה, מתענגת על הנחמה הזעירה שמספקות לה המילים הללו. הוא אולי מצא מישהי אחרת, לוחש לבה של אימא אל הפלפון שלי בשקט, אבל היא לא את. היא ההפך הגמור ממך, וללבה של אימא ברור מאליו שנמוכה וכהה היא מוצלחת פחות מגבוהה ובהירה.
ואני תוהה האם יד המקרה הייתה זו שהובילה אותך למצוא ניחומים דווקא בין זרועותיה של הגרסה ההפוכה לי, אישה שחזותה כה שונה משלי. האם נמלט לבך בכוונה אל הגבול המרוחק במחוזות האהבה? האם צרבתי את נשמתך עד כדי כך שלא רצית עוד בשום תזכורת חזותית לאישה שפצעה אותך והותירה אותך מדמם? ואולי כלל לא דיממת כמו שהייתי סבורה, אני תוהה ביני לביני בדרך למקלחת. אולי היה לי נוח לחשוב שכן, הלא בצד הכאב שבידיעה ששברתי את לבו של מישהו, מקופלת גם המחמאה הגדולה מכך שאני בכלל מסוגלת לזאת; שיש לי השפעה כה גדולה על לבו של מישהו עד שבכוחי לגרום לו כאב.
כן, התייסרתי מכך שהכאבתי לך, כמובן, אבל הייתי מתייסרת לא פחות אילו ידעתי שהתגברת על הכאב בתוך שתי שניות וחצי.

ודווקא במקלחת מתפקסת לי המחשבה ומתבייתת על העיקר, במקום להתרכז בתפאורה שמסביב.
דווקא כשהעיניים עיוורות מהשמפו מתחדדת הראייה הפנימית ופתאום אני מבינה שקיבלתי את החדשות הטובות ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, זכיתי במתנה הגדולה מכול: חופש.
אני חופשייה מרגשות האשמה,
חופשייה מההלקאה העצמית הבלתי פוסקת,
חופשייה מייסורי המצפון שצובטים את הבטן כסכינים קטנות וחדות.
אני רשאית לשחרר את משא האשמה הכבד ואת נטל החטא. במשך 5 שנים, אלפי דמעות ועשרות שיחות טיפוליות, ניסיתי להתגבר על נקיפות המצפון המיוסר שלי וללמוד לחיות עם העובדה שפשעתי נגדך והרסתי את חייך.
לא עוד.
תקופת עונשי הסתיימה ביום שבו התאהבת מחדש ועמדת בפעם השנייה מתחת לחופה. 5 שנים ריציתי את עונשי וכעת הגיע הזמן לצאת לחופשי כאישה מתוקנת שכיפרה על עוונה. המשכת בחייך וסדרי העולם העניקו לי מחילה.

כבר חצי שנה שהבית ריק מהכלב שהיה שלנו, שלך ושלי.
תהליך האבל מגיע לקצו ובעומק הלב שלי מתחילים לדגדג ההתרגשות והרצון להתמלא באהבה חדשה.
כבר חמש שנים שקשר הנישואים שלנו אינו בין החיים.
תהליך האבל הגיע לקצו ובעומק הנשמה שלי מדגדגת ההקלה ומשחררת אל האוויר הפתוח את שיירי הכעס וההלקאה העצמיים.

חיי הקודמים הסתיימו.
אפשר להמשיך הלאה.