מַעֲבִירָה עוֹנָה

אתמול בדרכי אל המכונית שהמתינה בקצה השביל, נפל מבטי על העץ העירום שבחצר. משך חודשים הוא ניצב שם, נשען על קיר בית השכנים, סָפֵק נח סָפֵק מחביא את מערומיו המביכים מעיני הציבור. משך חודשים הצניע את ענפיו האפורים והדקים, עד שהפציע יומו הגדול. מבולבלת, נעצתי עיניים בנקודה בה בדרך כלל עמד העץ הנכלם, ואילו כעת התמקמה בה יצירת אמנות ססגונית, מעשה ידי אמא-טבע להתפאר. כמו נגע בו מטה קסם, התעטף העץ במלבושים ורודים מפוארים, פרחים זעירים כיסו את ענפיו, וסביבתו הָמְתָה זמזום דבורים פעלתניות במרדפן התמידי אחר צוף.

האביב כבר כאן, חסר סבלנות כתמיד ודוחק בזריזות את החורף שהספיק אך-בקושי להרשים אותנו בכמה מופעי ראווה בעלי אפקטים מיוחדים. האביב כבר כאן, האנשים מתקלפים מבגדיהם והזרועות הלבנבנות מבליחות מהשרוולים הקצרים, מזמינות את השמש לצבוע אותן בגוון הברונזה הקיצי. האביב כבר כאן, הריח של טרום-פסח נישא באוויר ומחזיר אלי תמונות ילדות נושנות, שירי גן ילדים ואת טעם המצה המטוגנת הלוהטת על הלשון.
האביב כבר כאן, העצים חושפים בגאווה את התחפושות שלהם לקראת פורים, השתילים זוקפים ראש עטור פרחים צבעוניים והחתולים שבחצר מבלים את שעות הבוקר באמבטיית שמש מתפנקת; אני מביטה בהם מבעד החלון רובצים על הדשא בחזית הבית, מתגלגלים על הגב באיטיות אֵרוֹטִית, מתענגים על כל שניית-חיים ומעניקים לשמש הזדמנות לחמם באופן שווה כל איבר בגופם הגמיש.

האביב כבר כאן, ומכל עבר ניבטים אלי עיניים דומעות ואדומות, וקולות ההתעטשות הרועמים וקינוח האף המוסיקלי הופכים למנגינה הקבועה המלווה את התקופה המלבלבת הזו של השנה – עוֹנַת הַמַּעֲבָר.
האיש שאתי מְתַחְזֵק אלרגיות שהקיצו מתרדמת החורף, אני נלחמת בחירוף נפש במיגרנות שמתעקשות לקחת חלק יומיומי בחגיגת האביב, ונדמה שהשנה עונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש.

כמו זחל הבוקע מהגולם אני משילה את הפקעת המשיית שמסוככת עליי ומציצה החוצה, מעזה בחשש לשלוח אצבעות רועדות אל אוויר העולם, לאמוד את הטמפרטורה ולוודא שאשרוד באקלים הלא-מוכר.
לראשונה, אני מעזה להציע את פְּרִי עֵטִי לפרסום באינטרנט. פירות קטנים, מהססים, בחצי הדרך בין בּוֹסֵר לבשלות, אבל מסתבר שמישהו סבור שהם ראויים דיים לקשט את מסכי המחשב ולהיקרא, ואף מוכן לשלם לי תמורתם. תגמול זעום אך מחמיא; כֶּסֶף כִּיס שמלטף את כּיסַיי ומחמם את האגו של בעלת הכיסים.

אני מגיעה לראיון עבודה במערכת העיתון הגדול במדינה, עומדת בפתח האולם הארוך ומתבלבלת מהמימדים המפלצתיים. מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, ומנסה להיזכר מתי לגמתי שיקוי שהפך אותי לגמדה. כל אנשי המערכת יושבים זה מול זה, זה בצד זה, כמעט זה על גבי זה, כל אחד מכונס בתוך הקובייה הממוזערת שלו, נועץ מבט במסך המחשב שלפניו והאוויר רוחש מלמולים וצלילים רכים של מפגש כריות האצבעות עם מקשי המקלדת.
הַצִּילוּ.
במשך שעה אני עֲמֵלָה על המבחן שמאיים עלי מעל צג המחשב. אני מתבקשת לערוך מספר ידיעות בנושא כלכלה, והראש שלי סחרחר מהלקסיקון הסיני שמתעתע בי: המניות פורצות בסערה דרך שערי הבורסה, סטנלי פישר מחייך בערמומיות בסיום כל פסקה ואני נזכרת במשפט של רבֵּנוּ דני סנדרסון , אשר פסק נחרצות שיש עליות בירידה, ותוהה האם אפשר לקשור את דבריו למדד המחירים לצרכן.

"מצטערת" אני מתנצלת בפני הממונה על המדור, ומסבירה מדוע בחרתי לבצע רק שלוש מתוך חמש המטלות שנכללו במבחן, "אבל כלכלה זה פשוט לא אני. לא רק שמדובר בשפה זרה עבורי, אני פשוט לא מוצאת בזה שום עניין." שווקים אני דווקא מאד מחבבת, בעיקר במדינות זרות (ביקרתם כבר בשוק הגדול בּאִיסְטָנבּוּל?) אבל האמת חייבת להיאמר: ביקור בשוק ההון הוא חוויה שאשמח לוותר עליה, ולהשאירה בידי המומחים המוכשרים לכך.
"את יודעת, בחרתי ללמוד ספרות באוניברסיטה," היא מגלה לי בחיוך, "הייתי בטוחה שזה הכיוון שלי בחיים. התגלגלתי לתחום הכלכלה בטעות והתאהבתי."
"איזה כיף לראות מישהו שעובד במשהו שמרגש אותו כל כך," אני אומרת במלוא הכוונה ובלי טיפת ציניות, ובתגובה היא נאנחת קלות ומצרפת הרהור כלכלי הולם לרוח השיחה והמקום: "בספרות אין כסף. בינינו, מה כבר יכולתי לעשות עם תואר בספרות?"

אני לוקחת את המלים שלה אתי והן צפות לי במחשבה בימים שאחרי כן, בעודי ממשיכה בעיסוקי המרכזי בחודש האחרון: שליחה (עקרה) של קורות חיים. מֵחֶבְרַת כוח-אדם מתקשרת איזו כרמית חייכנית ומזכירה לי שאני מזכירה, מציינת בהתלהבות השמורה לפקידות כוח-אדם בלבד, כי יש משרה מצוינת שעשויה "להתאים לך בּוּל!"
אל תציעי לי משרות של מזכירה - אני מבקשת באסרטיביות מתחננת (צירוף נדיר שפיתחתי ורשמתי עליו פטנט), והיא מזייפת טון נעלב ומדגישה: "מה פתאום מַזְכִּירוּת? אָדְמִינִיסְטרָצְיַה בכירה!"
אכן, שמיים וארץ.
המשכורת מפתה,
דּוֹמָה להפליא לסכום שהיה מאפשר לי לעמוד ברשות עצמי ואפילו להפריש כמה שקלים לבאר החיסכון שיבשה מזמן.
אבל האביב כבר כאן,
ועונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש. הגיע הזמן להתקלף ולצמוח, להשיל ולהתכסות, לפסוע קדימה ולא לברוח אחורנית.

אחות לִבִּי לוקחת אותי לביקור בפינת- חי ואני מביטה בחלחלה בנשל נחש הפרוש לאורך החדר, משתרע על פני מטרים ספורים. כמו תמיד, אני מתקשה לחבר בין סלידתי לזוחל הדוחה מחד, ובין המשיכה שלי לתופעת ההִתְנשׁלוּת מאידך. לאמא-טבע הגיון משלה, והיא אינה מקפחת אפילו בעל חיים אחד מברואיה. כל אחד ומתנתו הייחודית, כל יצור והיכולות הקסומות הבלעדיות לו.
כמה פעמים השיל הנחש הענקי הזה את עורו - אני תוהה ובוחנת בשקט את הטבעות המעטרות את הָעֵדוּת המקומטת שלפניי. כמה פעמים נולד שוב, בצבעים בוהקים, בעור חלק וטרי ושמחת חיים חדשים שֶׁמְּפַכִּים בו?

עֲנִי וְרָשׁ וּמְרוּשְׁרַשׁ
מַבִּיט בּנֵשֶׁל הַנָּחָשׁ
לוּ רַק יָכולְתִּי גַּם אֲנִי כָּךְ לְהֵגִיחַ
בּהשִׁילִי בְּלִי כֹּל חֲשָׁשׁ
תַּרְבּוּת שֶׁל עוֹר אֲשֶׁר יַבָשׁ
וּכְמוֹ חָדָשׁ לִמְחוֹז חֵפְצִי אַגִּיעַ

אחות קופת-החולים מחדירה בזריזות את המחט אל תוך הווריד בזרועי ושלא כהרגלי, אני מביטה ישירות בנוזל הגודש את המבחנה בְּשֶׁטֶף. בימים כתיקונם, די במחזה הזה כדי להצניח אותי אל הרצפה, פניי חיוורים כסיד. אבל האביב כבר כאן, ועיניי נמשכות בסקרנות אל הדם הכהה הזורם ממני והלאה.
"תמיד זה מתמלא בקצב מהיר כל-כך?" אני חוקרת אותה, בעודה מחליפה מבחנות כלוליינית בקרקס. "לא", מגיעה התשובה, "יש לך זרימת דם טובה. לֵב חָזָק!" עיניה מחייכות בתשישות, ואני מחזירה חיוך – "נו, את בטח אומרת את זה לכולם..."
ואולי היא צודקת, אני חושבת בדרך הביתה. בעלת ניסיון שכמותה ודאי יודעת לזהות לבבות ולאמוד את חוזקם.

בימים הקרובים אתחיל לעבוד במקום חדש, עיניי העייפות יתרגלו שוב לפרצופים זרים, אוזניי ילמדו לזהות קולות לא-מוכרים ומוחי יאפסן בתוך מגירותיו מידע טרי ומיומנויות בלתי-ידועות. המשכורת תאלץ אותי להישאר רעבה ואולי סוף סוף, בדרך עקיפה, אמצא גם את הפתרון האולטימטיבי לדיאטה. כולי תקווה שאהיה ענייה, אך מסופקת ומאושרת (וכאמור – אולי גם רזה וחטובה כדי להשלים את תמונת הפנטזיה).
התפקיד: עוֹרֶכֶת לָשׁוֹן (כולם להוציא לשון ולהגיד: אָההההה), אז בפעם הבאה כשתוכנית הטלוויזיה החביבה עליכם תגיע לסיומה, ובסוף הכתוביות שרצות על המסך יופיעו המלים: "הכינה לשידור", חפשו את טביעות כפות הרגליים של חתולה אחת בעלת סנדלים ותדעו – זו אני.

נשל הנחש/מאיר אריאל

עליסה בדרך החוצה