יום שבת, 23 בפברואר 2008

אשליה אופטית

"למה את נותנת לאנשים חסרי חשיבות עֲבוּרֵךְ להשפיע עליך כל-כך?" היא מקשה עלי בפגישתנו השבועית, ואני מגלגלת את המלים שמטיילות על לשוני, טועמת את המרירות בכל אות ומהרהרת בתשובה אפשרית.
למה, באמת?
למה אכפת לי מה אנשים זרים חושבים עלי?
למה נחמץ לי הלב נוכח הידיעה שמוציאים את דִּיבָּתִי בפני בני אדם שמעולם לא פגשו בי, אינם מכירים אותי וקרוב לוודאי שגם לא יזדמן להם לעולם? למה אני ממשיכה בעקשנות ללקק את פצעי העלבון, לְקַלֵּף את הגְלָדִים ולהקיז דם טרי מתוך השריטות?

"תַּרְגִּיעִי שירה," עצמי נוזפת בי; מושיטה כף יד דמיונית אל ראשי ומחליקה על השיער ברוגע. "הלא מי שבאמת מכיר אותך – יודע את האמת, וכל השאר יכולים ללכת ממילא לעזאזל."
"נכון," עצמי עונה לי בזריזות, "הם יכולים ובוודאי גם ילכו, ויגלו שהמקום עמוס לעייפה בקהל גדול של מחרחרי מלחמות, חובבי ריב וּמָדוֹן, אנשים כעורי נפש וממורמרי לב. אבל עד שיגיעו לשם, הם מאכלסים גם את עולמי, ואני חייבת למצוא את הכביש המהיר להתעלמות. מוכרחה לאלף את נפשי הסוררת, ולא להניח להם לכרסם לי פיסות מהנשמה כמו עכברושים רעבים המסתערים על הפתעת מזון לא צפויה."

תָּשִׂים אֶת הַשִּׁרְיוֹן בְּתוֹךְ תֵּיבָה
כְּבָר לֹא מֵתִים יוֹתֵר מֵאַהֲבָה,
לדּוּלְצִינֵאַה יֵשׁ שֵׂעָר שֵׂיבָה
וְכָל הַגִּיבּוֹרִים הָלְכוּ אֶל הַצָּבָא.

"אני לא יכולה לשתוק כשאני רואה חוסר צֶדֶק" אני מכריזה, ספק מתנצלת אל מול עיניה. "מאז ומעולם זה היה ככה." הראש שלה מהנהן למולי והיא מחייכת "אני כמעט יכולה לדמיין אותך בסיטואציה היפותטית, בה את ואחייך מזמנים את הוריכם לשיחה, וברור מאליו שאת לוקחת על עצמך את תפקיד הדוברת, למרות שאת הצעירה מביניכם."
ברור- אני מסכימה. זה מתבקש שאני אהיה זו שאדבר, שאציג את הטענות, שאלחם בחירוף נפש עד איבוד נפש. אני שָׁאהִידִית של עיוות צדק, של חוסר הגינות. ופעם אחר פעם נִדְרֶשֶׁת לשלם את מחיר שפתיי המדברות, שמצטרף בעצב אל מס שתיקתם של הסובבים אותי, אלה המביעים הסכמה דוממת, אך נאלמים ונעלמים למשמע הרחש הראשון המבשר את בואה של המחלוקת; מתרווחים אחורנית, ממתינים לתוצאות ומקריבים את ראשי על מזבח עַכּוּזָם.

דּוֹן קִישׁוֹט,
אַתָּה יָכוֹל לָנוּחַ,
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טַחֲנוֹת רוּחַ
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק,
דּוֹן קִישׁוֹט.

"אולי הפגיעה לא היתה קשה כל כך," אני מודה בשפל קול, "אם לא היה אכפת לי מי המוח המתכנן מאחוריה." המלים עושות את דרכן במורד הלשון במאמץ. אני משפילה עיניים ולוחשת את הכאב החוצה, פורמת את פְּקַעַת העלבון הסבוכה, חוט ארוך ומסורבל של עצב שמסתלסל ומסרב להגיע לסיומו. כי כף היד האוחזת במאכלת אינה זרה לי, התליינית שכרכה את החבל סביב צווארי אינה כה חסרת חשיבות עבורי כפי שהייתי רוצה,
או לפחות עדיין לא.
אני מַלְקָה את עצמי שוב ושוב על חטא התמימות.
סוטרת ללחיי פעם נוספת בעוון העיוורון.
כשהרצון לאהבה הופך לכמיהה, כשהכמיהה גדלה לכדי צורך, וכשהצורך בוער מבפנים ושורף את הקרביים - מספיק שמישהו יסנוור אותי בחיוך צחור שיניים ויבלבל לי את האוזניים במתק שפתיים, וכבר אני בִּפְנִים, בתוך קורי העכביש.
הֵיי, רוֹצָה לָצוּד אותי? המתכון פשוט להפליא, התקרבי ואלחש אותו בּאוֹזנֵךְ. השליכי לעברי כמה חיבוקים דביקים, פזרי מעל ראשי כאבקת קסמים את שלוש המלים שחוברות להצהרת אהבה, והקפידי לקנח בגולת הכותרת: קחי אותי אל ביתך, אל הורייך, אל משפחתך. הכניסי אותי אל קודש הקודשים שלך, אַמְּצִי אותי, גרמי לי להאמין שאני חלק מתמונת האידיליה המשפחתית, זו שמעולם לא היתה לי; זו שאני ממשיכה לחפש בקדחתנות נואשת.

איך לא ראיתי דַּרְכֵּךְ? איך הרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד בתוך עינייך, בתוך חיבוקייך, בתוך המחמאות שהרעפת על האגו השברירי שלי, שכמו ספוג צמא בלע את כולן לרוויה והתנפח מאושר. איך טבעתי בתוך המלים השקריות שלך, שבשנייה וחצי הפכו אותי לחברת נפש, לבת-משפחה.

תִּשְׁתּוֹל כַּמָּה חָבַצלוֹת בַּגַּן
וּתְשַׁלֵּם אֶת הַמִּסִּים בַּזְּמַן,
הַמֶּלֶךְ מֵת וְעַל כִּיתְרוֹ נָפַל
וְכָל הַמִּלְחָמוֹת עַכְשָׁיו
זֶה עַל חַשְׁמַל.
סָנְשׁוֹ פָּנְשׁוֹ לְדַרְכּוֹ הָלַךְ
וְכָל הָאַבִּירִים קָנוּ אֶקְדָּח,
תִּהְיֶה רָגִיל וְאַל תִּהְיֶה גִּיבּוֹר
כִּי אִם תַּתְחִיל לִשְׁבּוֹר,
לֹא תּוּכַל לִגְמוֹר.

אני יודעת שחמשת החושים הם הכָּזְבַנִים הגדולים של הטבע. אדם יכול לעמוד פנים מול פנים עם האמת ולא לִרְאוֹתָהּ, או לברור מתוך משפט שלם רק את המלים שהאוזניים שלו מחבבות. הַכֵּלִים היעילים ביותר שמספק לנו הגוף שלנו, הם גם אלה שאסור לנו להסתמך עליהם באופן מוחלט ולהניח שהם משקפים תמונת מציאות וודאית.
פעמים אינספור השתעשעתי באשליות האופטיות החביבות עלי, ובכל פעם התענגתי על הפתעת הגילוי שֶׁבַּטָּעוּת כילדה קטנה אל מול קוסם השולף שָׁפָן מתוך כובע. על העיניים אני יודעת שאסור לסמוך, אבל הנשמה מתרסקת נוכח הפתעת הגילוי כי אסור לסמוך גם על הלב.

ובדומה לציור המוכר המציג את דמותה של אישה זקנה, המתערבבת במצמוץ עין מבולבלת עם דמותה של נערה צעירה, כך הפכת גם אַתְּ לאשליה אופטית עבורי.
פעם הבטתי בך וראיתי כל כך הרבה יופי, חיוניות וְכֵנוּת.
היום אני מסתכלת על תווי פנייך, על שפתייך המתעקלות לחיוך, על עינייך הגדולות, על הילוכך הגאה וקומתך הזקופה; היום אני בוחנת את המלים העגלגלות והרהוטות שלך, המלים שגרמו לי מלכתחילה להתאהב בך –
ורואה איך מכל פינה, מכל עיקול, מכל זווית,
מתפרץ וגולש הכיעור.


דון קישוט/יהונתן גפן
השפן הקטן



יום רביעי, 20 בפברואר 2008

דירה להשכיר


בישראל של שנות השבעים-שמונים, כשכל משפחה מנתה ארבע נפשות וחצי והטְרֵנְד הרווח היה לסגור מרפסת, נדמה שמשפט אחד ריחף כענן צמרירי מעל קוביות הבתים המשותפים האפורים:
טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק.

רחש הפסיעות נשמע היטב מבעד מסך התקרה, ואפשר היה בקלות לזהות את תיפוף נעלי העקב של השכנה מהקומה העליונה ולהפרידו מצליל גרירת הסנדלים העייף של בעלה. בימים ההם הוא עוד כונה "בעלה", בטרם הביטוי "בן זוג" הפך שגור על שפתי הנשים הממאנות לְהִיבּעֵל.

ניגונים מוסיקליים התגנבו בזהירות דרך חור המנעול בדלת השכנים ממול, גלשו אל הדירות הסמוכות והזכירו למאזינים בעל-כורחם שבדירה מס' 5 מיודדים עם שׁוֹפֵּן. לעתים, כשהיה הַפָּטֵפוֹן שוקע בהתרגשות המוסיקה ושוכח מקיומה של מנוחת הצהריים המקודשת, היתה מופרעת הנגינה על ידי מספר נקישות כעוסות. תזכורת זריזה מכף יד שכנה ומיד גווע קולם של קלידי הפסנתר והפך ללחישה רכה.
חוק הוא חוק,
ובישראל של הבתים המשותפים של שנות השבעים-שמונים ידעו כולם כי אין להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, וגם המלחינים האירופאים הקלאסיים מחויבים בחוק להגנת מנוחת הדייר.

הקירות הדקים העבירו אל האוזניים האקראיות שברי מלים, רסיסי סודות כמוסים, ולפעמים הד קולה של אנחה כבושה הנפלטת מגרון חנוק מבכי. טונים צורמים, עולים ויורדים ומשתלבים אלה באלה בסימפוניה מוכרת של מריבה משפחתית; קולות פיוס מהוססים, הברות קצרות מחוברות בשתיקות ארוכות, ולפעמים הד קולה של אנחה כבושה הנפלטת מגרון חנוק מעונג.

דרך חלון המטבח הפתוח, גִלְגלה הרוח בכנפיה את צליל מיתרי הקול של שושנה, השכנה מן הבית הסמוך. חלון מִטְבָּחָהּ ניצב בדיוק מול חלון המטבח בביתנו, הממלכה הבלתי מעורערת של אמא. בשעות הצהריים המוקדמות הן היו מתייצבות ראש-מול-ראש, למופע ראווה וגאווה מיוחד. כל אחת משפילה עיניה מעל הכיור, ידיהן קולפות בזריזות תפוחי אדמה, מפשיטות שוקי עוף מוּבָסוֹת, רוקחות תערובות ומסמיכות רטבים; וכל העת היתה שושנה מסלסלת קולה בשירים נוגים בשפה הערבית, ומנגד היתה אמא פוצחת את פיה ומתבלת את ארוחת הצהריים המתהווה בפזמונים עבריים. יהודית רביץ יצאה במחול עם אום כולתום, יהורם גאון פלרטט עם זוהר ארגוב, ומספר שעות אחר כך זכו הילדים בשתי הדירות לנעוץ שיניים בתבשילים שיש בהם לא רק טעם וריח, אלא גם צליל.

החברות הכי טובות שלי העבירו את ימיהן ולילותיהן מעבר לקירות ביתי, מעל לתקרה או מתחת לרצפה. התאגדנו לקבוצה קטנה, מגובשת ומלאת תככים בו זמנית. נחלקנו לזוגות, ניהלנו מריבות חורמה בין הצמדים ולפרקים הסכמנו לחבור לשלישייה חד פעמית כדי לגבור בכוח המספר על החברות-האויבות. המרחק בין אהבה לשנאה מעולם לא היה קצר כמו אז, בימי הילדות של חֲבֵרוּת-שכנים.

לקראת חג הסוכות, החצר מאחורי הבית היתה נגדשת פעילות, והאוויר הפך רווי טסטוסטרון כשכל האבות החסונים עמלו על מלאכת הבנייה. בעוד הגופיות הלבנות פרושות על גופם (צו האופנה לסתיו 1979), הם היו מצרפים קורה לקרש, גוררים ענפי סכך, מותחים יריעות סדין צבעוני ומחלקים הוראות האחד לשני בקול באס נחוש.
למשך כל ימי החג, הפכה הסוכה לביתם הרשמי של ילדי הבניין, ובין הכתלים המתנפנפים ברוח העברנו את שעות היום והבוגרים שבינינו – גם את שעות הלילה. אני זוכרת את הערב הראשון בו הסכימו "הגדולים" לשתף אותי במשחק הרֶמִי שהתנהל בשעות הלילה המאוחרות. אחי הגדול רמז לי בתנועת יד קטנה, ופינה לי מקום לצדו על הספסל. גאה כטווס פסעתי לקראתו, מותחת את בית החזה ומרגישה גבוהה בעשרה סנטימטרים, והרגשתי כאילו זכיתי בהזמנה אישית אל ארמונו של מלך-העולם.

בבנין התאום לשלנו התגוררה החברה הכי טובה של אמא. קטנת קומה, בעלת צחוק מתגלגל וחיבוק שגורם לנשימתך לעצור ולריאותיך להתחנן לרחמים. כזנב עיקש נגררתי אחרי אמא בביקוריה התכופים אצל השכנה. הן לגמו נוזל מר מספלים גבוהים ופטפטו על נושאים משעממים של מבוגרים, צרבו את השפתיים בעשן סיגריות ומדי פעם עברו לדבר בשפה משונה, כדי שלא אבין את פשר הצחקוקים הנבוכים והעיניים הנוצצות. אני חקרתי את כל פינות הבית בסקרנות ושבתי פה ושם אל בסיס האם כדי לתדלק את המנוע בחיבוקים ונשיקות.
"למה אַתְּ לא אמא?" שאלתי אותה פעם, קולי מגיח מעומעם ממעמקי החיבוק העצום. "איך זה שאין לך ילדים?" היא נרעדה קלות, הגבירה את אחיזתה בגופי והשיבה- "אני לא יכולה להיכנס להריון וללדת. אני לא מצליחה להיות אמא." בתבונה בסיסית של גיל 6 הבנתי מיד שעכשיו תורי להגיד משהו, ורצוי דבר מה שיציע נחמה ומרגוע לכאב. "אז את יכולה להיות גם קצת אמא שלי, לא? רוצה להיות קְצָת-אמא שלי?" הגבהתי אליה מבט, ודרך גבעות השדיים שהגבילו את שדה הראייה, פגשתי בעיניה הרטובות מְשַׁקְּפוֹת תודה, והבנתי שהצלחתי.
מִקֵּץ מספר שנים, כשהיא ובעלה עברו דירה לעיר אחרת, התייחסתי לחדשות בקדרות כאסיר המקבל את גזר דינו העגום. לא יכולתי להבין איך קצת-אמא נוטשת אותי, עוזבת אותי ואת הרבה-אמא לבדנו, ואיזה צבע יהיה לימות השבוע נטולי הביקורים עם הקפה והסיגריות וְהַתַּקְלִיטִים.


בעמק יפה בין כרמים ושדות,
עומד מגדל בן חמש קומות.
ומי גר במגדל?

בקומה הראשונה תרנגולת שמנה.
כל היום בביתה על משכבה מִתְהַפֶּכֶת.
היא כל כך שמנה, שקשה לה ללכת.

בקומה השנייה גרה קוקייה,
כל היום מהלכת, עושה ביקורים,
כי בניה גרים בבתים אחרים.

בקומה השלישית – חתולה כּוּשִׁית,
נקייה, מגונדרת, על צוואר יש לה סרט.

בקומה הרביעית גרה סְנָאִית.
בשמחה ונחת אגוזים מפצחת.

בקומה החמישית גר מר עכבר,
אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע,
איש אינו יודע לאן ומדוע.

כתבו דיירי המגדל שֶׁלֶט
תקעו מסמר מעל הדלת,
וקבעו שלט בקיר:
דִּירָה לְהַשְׂכִּיר.

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים –
אל הבית באים דיירים חדשים.

ראשונה באה הנמלה,
לקומה חמישית עולה,
קוראת את השלט, פותחת הדלת ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה.
אם כן, שבי איתנו, נמלה!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אגור אני, נמלה, בבית אחד עם תרנגולת עצלה? כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב שומן קשה לה ללכת!

הלכה הנמלה, באה הארנבת.
חיש מהר עולה לקומה אחרונה, קוראה את השלט, פותחת הדלת,
עומדת בפנים ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים
הנאה המטבח בעיניך?
נאה
אם כן, שבי איתנו, ארנבת!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אשב פה, אם לעשרים ארנבות, עם קוקייה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקנים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו מכך ילדיי?
נעלבה הקוקייה, והארנבת הלכה לה.

הלכה הארנבת, בא החזיר.
קרא את השלט "דירה להשכיר"
ואחרי שקרא את השלט, התגלגל ועלה ופתח את הדלת.
עומד ומביט בעיניו הקטנות בכתלים, בתקרה ובחלונות.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
הנאה הדירה בעיניך?
נאה.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה המטבח, אף כי איננו מלוכלך!
הנאה המסדרון בעיניך?
נאה
אם כן, שב איתנו!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אשב אני, חזיר, לבן בן-לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית!? לא נאה לי ולא יאה לי.
קראו השכנים:
לך, לך לך חזיר!
גם לנו לא נאה ולא יאה!

הלך החזיר ובא הזמיר.
שר הזמיר בקול רינה,
עולה הזמיר לקומה אחרונה,
קורא את השלט, פותח הדלת, מסתכל בדירה, בכתלים, בתקרה.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה.
אם כן, שב איתנו.
לא, לא אשב.
השכנים אינם טובים בעיניי.
כי איך אשב בשלווה ונחת, וסנאית כל היום אגוזים מפצחת.
עולה קול פיצוחה עד לב השמיים, איום ונורא – מחריש אוזניים.
ואוזניי רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים.
נעלבה הסנאית והזמיר הלך לו.

הלך הזמיר, באה יונה.
חיש קל עלתה לקומה אחרונה.
קוראה את השלט, פותחת הדלת,
עומדת בפנים ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
החדרים צרים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה המטבח, אך אינו מרווח.
הנאה המסדרון בעיניך?
מרובה בו הצל, המסדרון אפל.
ובכן, לא תשבי איתנו?
אשב ואשב, בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיניי.

שכרה היונה את הדירה,
יום יום הומה היא בחדרה.
וכָּךְ
בעמק יפה, בין כרמים ושדות
עומד מגדל בין חמש קומות,
ובמגדל גרים עד היום,
שכנים טובים חיי שלום.


ההורים שלי עברו לבית חדש לפני שנה וחצי. הותירו מאחור שק עמוס בזיכרונות בני 35 שנים, ופתחו דף חדש בפנטהאוז מצוחצח שאין לו ולא כלום עם בית ילדותי. בפעמים הבודדות שהגעתי לבקרם, אפפה אותי תחושת מוזיאון חריפה, ומצאתי את עצמי נזהרת לא לנשום בקול רם מדי, פן אחריד את שלוות הקירות המעוצבים.
לא מזמן שאלתי את אמא שלי "תגידי, איך השכנים?"
והיא משכה בכתפיה וענתה קצרות: "לא מכירה אותם בכלל".
יכול להיות שזה העולם שהשתנה סביבנו,
אולי זה אנחנו שהתבגרנו, התקשחנו, התעטפנו בשכבת בידוד;
אבל לאחרונה גם אני מרגישה שטוב לי להיות במקום בו החדרים נאים, המטבח סביר, הסלון חמים,
והשכנים?
השכנים נשארים בחוץ.

דירה להשכיר/לאה גולדברג
ברוכה הבאה ליער הקסום

יום שני, 18 בפברואר 2008

שביל קליפות התפוזים

פורסם לראשונה ב-16 בפברואר, 2008

חלק מבני האנוש מאמינים שבראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, ובשישה ימים קצרים אכלס את האדמה הזו במגוון אינסופי של יצורים – הולכים על שתיים, מקפצים על ארבע, זוחלים על גחונם או מסתבכים עם עשרות רגליים קטנטנות, מרפרפים בזוג כנפיים, מתחזקים זימים... אחרים סבורים שהגיוני יותר להניח שעושר רבגוני שכזה לא יכול היה להיווצר יש מאין בפחות משבוע, וכך ביום בהיר אחד, לאחר שבהה זמן ממושך מדי בצב גדול-מימדים באיי גלפאגוס, החליט בחור צעיר להגות את תורת האבולוציה ולהכריז מלחמת חורמה על בני דודנו הקופים, שמאז פשוט לא מסוגלים לסלוח לו על הפגיעה בשמם הטוב.

עולם החי מרתק אותי, פלאי הטבע מותירים אותי פעורת פה ומשתוממת. אני מביטה בעיניים קרועות לרווחה על מסך הטלוויזיה שמציג בפניי את התוכניות האהובות עלי:
מסתנוורת מצבעיו המרהיבים של תוכי ססגוני ביערות הגשם; עוקבת בהשתאות אחרי יחסי המשפחה המורכבים בלהקת למורים שעירים ביבשת אפריקה הקסומה; דומעת בהתרגשות מול אמא קופה המחבקת בשתי ידיים נחושות את תינוקה ומאמצת אותה אל לבה, חושפת שיניים זועמות ומבהירה לקוף החדש בשכונה שבכדי להגיע אל
הזאטוט – ייאלץ קודם לכן לעבור דרכה.

מעולם לא אימצתי את האמונה באלוהים, והאהבה העצומה שאני רוחשת לבעלי החיים חיזקה פעם אחר פעם את חוסר יכולתי לראות בו את האחראי הבלעדי למגוון החייתי שקיים בעולמנו. כשלוקחים בחשבון את כל העושר המופלא של היצורים שחיים בינינו, המחשבה שמישהו התחיל וסיים את היצירה בשבוע-עבודה ארוך בן 6 ימים נראית מגוחכת להפליא, עם כל הכבוד לאלוהים. הלא אפילו רומא לא נבנתה ביום, אז איך אנחנו אמורים להאמין שבהישמע צמד המלים: "ויהי צפרדע", הגיח קרמיט אל העולם תוך שתי שניות וחצי?

מלבד זאת,
האבולוציה הופכת הגיונית יותר ויותר עבור האדם המתבונן, זה שפוקח את עיניו ומשקיע זמנו בבחינת עולם החי מקרוב. מי שעושה כן, לא יוכל להימנע מהמסקנה המתבקשת מאליה: ברור שהתפתחנו מהחיות, אחרת איך נסביר את העובדה שרבים מאיתנו עדיין נושאים קווי דמיון מרשימים לזנים כאלה ואחרים בממלכת החי?

אני אבנה חומה של עציצים
ואת - הגיפי את התריסים
היטב היטב,
צריך לשמור על הילדים

בחוץ משוטטים
כלבים משוגעים.

זוכר את ההוא שעבד אתך פעם במשרד בחברה, שנהג לחייך אל כולם במתק שפתיים ולטפוח להם על השכם במחוות קרבה ידידותית? "בוקר טוב, אחי – מה המצב?" ברך את יהודה מהנהלת חשבונות, ומאחורי גבו המתרחק הפליט באוזניך בקול נמוך ונוטף ארס: "לא סובל את האיש הזה. הרגשת? הרגשת איך מסריח לו מהפה?"
שועל.

זוכרת את החברה הטובה שלך, זאת שמלווה אותך מארגז החול בגן הילדים, מתעקשת לעמוד לצדך בכל אתגר שהחיים מציבים לפתחך; תמיד תשלוף מלה טובה ממאגר הנחמה העצום שהיא אוצרת בתוכה; כפות ידיה חמות, רכות ומוכנות תדיר לליטוף של עידוד או אהבה, ובתוך החיבוק שלה את מרגישה את האיברים שלך נמסים, נכנעים לתמהיל המושלם של נאמנות וחוזק?
כלבה.

פגשתם פעם את האדם שהצליח בו-זמנית גם להרגיז אתכם וגם לגרום לכם להתאהב בו עד כלות? הוא גדוש באהבה עצמית ומשקיע זמן ניכר בטיפוח והאדרת שמו; לא יוותר על שנת הצהריים שלו עבורכם גם אם תבקשו, מקדש נפשו עבור הדברים הטובים והמפנקים בחיים, ומעניק לכם את התחושה שמזל גדול נפל בחלקכם להכירו. הוא אינטליגנטי ומבריק, מחושב ומדויק, מאתגר אתכם למחשבה, חזותו המרהיבה מעוררת בכם הערצה ופשוט אי אפשר שלא לאהוב אותו.
חתול.

יש גם את ההם שמעבירים את ימיהם ברקיחת מזימות ויצירת תככים, והכל רוחש מתחת לפני השטח, מפעפע במחשכי הקרקעית האפלוליים. בלחישות קטנות, כשהם מצוידים בלשונות רעות וזריזות, עיניהם הזעירות מתרוצצות בחוריהן בחיפוש תמידי אחר תחבולה חדשה שיוכלו להנדס כדי לגרום למפלתו של האחר. בשפתיים חורשות רע הם נוגסים, לועסים, טוחנים עד דק את היסודות מכיוון מטה, עד להתפוררות הבלתי נמנעת. כך סתם, בלי סיבה מיוחדת, פשוט כי הם יכולים.
תולעים.

נתקי את הטלפון,
נציע את המיטה,
נצלול לחלומות, לאהבה
מתחת לשמיכה ייעלמו כל הפחדים,
בחוץ משוטטים
כלבים משוגעים.

והם נובחים,
שנאת חינם,
הם לא רוצים להיות בני אדם
כן, הם נושכים, טירוף ודם

כלבים משוגעים
מסתובבים חופשי
בעולם

בימי שבת שטופי שמש, אבא היה לוקח אותנו לטיולים ארוכים בפרדסים הפרושים על פני העיר, שבימים הרחוקים ההם הדיפה ניחוחות תמימים של כפר. רגלינו הקצרות ניסו כמיטב יכולתן לעמוד בקצב המהיר של צעדיו הרחבים של אבא, ששעט בין השבילים כאיילה זריזה. במארג הצפוף של זיכרונות הילדות שלי מאבא, זרועים ימי השבת הללו כמו אבני חן טובות, נדירות, משובצות בתוך שלל פיסות הפאזל הקודרות והדוקרות. אלה היו הרגעים הספורים בהם נעלם הפחד, השתתקו קולות הכעס הרועמים, ומתוך השקט הפציעה רכות שגרמה לנו לגלם בהצלחה את דמויות האב ובתו, במשחק לא מוכר בעל כללים לא ידועים.

"תראה אבא, הנה צב!" צייצתי בחדווה כשזיהיתי את שריון הקוביות מתקדם באיטיות ליד כפות רגליי, חילצתי את כף ידי מתוך שלו וביחד כרענו על האדמה הלחה, נעצנו עיניים סקרניות ביצור שהחזיר אלינו מבט שואל מתוך פנים חרושות קמטים. עד היום, מפגש עם צב נכלל ברשימת הדברים שתמיד מצליחים להעלות חיוך על שפתיי. לפעמים אני תוהה לאן נעלמו הצבים ההם, בתהליך הפיכתו של הכפר לעיר מתועשת ואפורה. דבר אחד בטוח:
יתכן שהם עברו דירה,
אבל הם לא עזבו את הבית.

טיולי השבת שלנו נצרבו על לוח הזיכרון שלי, ובמנוע החיפוש הפנימי של נפשי הם נקשרו אל מלים כמו שמש, חיוכים, צבים, חתולים, אבא, כיף ומעל לכל – תפוזים.
לקראת סוף המסע הרגשנו תמיד את דקירות היובש בגרון, טיפות הזיעה הרטיבו את השערות הקטנות על העורף וזה היה האות המוסכם על כולם לשאת עיניים בכיוון מעלה, לשלוח זרוע ולקטוף תשורה קטנה מאחד העצים הפזורים מסביב. להבדיל מאורחים אחרים שפגשנו בין שבילי הפרדס, אבא סירב להצטייד בשקיות ניילון, והקפיד להפריח אל הרוכשים בסופרמרקט של הטבע נזיפה חינוכית בעודם עוסקים בקטיף מאומץ, גודשים את השקיות שהתמלאו במהירות בצבעי כתום וצהוב.
"שניים-שלושה תפוזים, פעם בכמה שבועות; לא יותר מזה" הרגיע את עינינו השואלות וביחד שלחנו מבטים כעוסים אל עבר הגזלנים שבינתיים שלפו עוד שקית ניילון מהכיס, למען יוכלו לצ`פר גם את החברים שיקפצו בערב להתארח במנה של הכתום-הכתום הזה.

מאבא למדתי איך אוכלים תפוז בלי לקלף, ומתענגים בדרך על כל המתנות שהוא טומן בחובו.
קודם כל, מקפידים לקרב את התפוז אל הנחיריים ולשאוף מלוא הריאות את הריח הטרי הזה, עם השילוב המושלם של מתיקות דבשית וחמיצות עוקצנית. אחר-כך מערסלים את התפוז בתוך כפות הידיים ומעניקים מסאז` עדין לעורו המחוספס. לשים אותו, מלטפים אותו ומרככים את בשרו, מאלצים אותו להתמלא בנוזל.
משקיעים את האצבע ב"ראש" התפוז, ובזהירות חוצבים בו חור. הנה האצבע מחליקה פנימה, נעלמת בקרביו של התפוז; מספר סיבובים להרחבת החור וכעת אפשר להוציאה, להצמיד את השפתיים אל הנקב ולינוק בתאווה את הנוזל העסיסי ישר מתוך הפרי.
רק כאשר כלה כל העסיס והלשון לא מזהה אף טיפת נוזל נוספת, מחדירים אצבעות נחושות אל תוך החור שפערנו וקורעים את התפוז לשני חלקים, חושפים את ההפתעה הבשרית הכתומה אל אור השמש.

פעם כשפרשתי את תוך התפוז על כפות ידיי, רגע לפני שהסתערתי עליו בלשוני ושפתיי, איתרתי תזוזה זעירה בתוך העיסה המנצנצת. קירבתי את פרצופי, מיקדתי את המבט וזיהיתי כמה תולעים, צהבהבות- שקופות ושמנמנות, נעות בחוסר נוחות תחת עיניי הכועסות.
"התפוז הרוס!" הכרזתי בצער מהול בעלבון, נפגעת עד עמקי נשמתי ממעשה החבלה של התולעים בעונג השבת שלי. "אין סיבה לכעוס, שירה" הסביר אבא בסבלנות לא-אופיינית שנשמרה למצבים אלה בלבד "הן תולעים, מה רצית שייעשו?... אי אפשר לכעוס על תולעים רק משום שהן תולעים. ככה זה בטבע." סיכם, נטל את התפוז מידיי, סילק את הדיירות מביתן והגיש לי תפוז נקי ומוכן לאכילה.

והמלים של אבא ממשיכות להדהד לי בראש מאז, במצבים שונים ובאינספור מפגשים מזדמנים שהעניקו לי חיי:
אי אפשר לכעוס על התולעים על כך שהן מתנהגות כמו תולעים.
מה יעשו? הלא הן לא יכולות אחרת: הן תולעים,
וככה זה בטבע.


זהו את עצמכם
מכירים את
הספר הנפלא הזה? עוד לא מאוחר להתוודע לספרי ילדים!
כלבים משוגעים/ אהוד בנאי

בכל מקום

פורסם לראשונה ב- 8 בפברואר, 2008

קערת האוכל הריקה על הרצפה;
שמיכת הפליז התכולה שכיסתה אותך ואותי בלילה האחרון, כששכבתי לצדך על המזרן;
קבוצת שערות זהובות שדבקו בעקשנות לריפוד הכורסא;
משככי הכאבים מפוזרים בצלוחית על השיש במטבח;
קופסת החטיפים הפתוחה מונחת מיותמת על המדף;
נתחי עוף מעורבבים באורז לבן ממתינים בתוך הסיר שבמקרר;
עשרה קילוגרם של מזון יבש לכלבים מצפים למפגש עם שפתיים רעבות;
הרצועה הצבעונית תלויה כמצבה על הגדר שבחצר;
קירות הבית ספוגים בריח כלבי קלוש;
הלילות דוממים מקולך;
הדשא עירום ממגע כפות רגליך;
השטיח שלך זועק בצבע אדום את בדידותו
(ורק עכשיו אני חושבת כמה מתאים שפרשנו עבורך שטיח אדום, כיאה לך);
העולם כולו גדוש בך עד להתפקע,
והריקנות שמנגד מפוררת את הלב.

כי אתה בכל מקום, בכל פינה, בכל מבט;
ואתה כל כך אינך.

הספירה לאחור

פורסם לראשונה ב- 4 בפברואר, 2008

הלב שלי פועם בקצב דהירת סוסים, מנסה להימלט מִשָּׁאוֹן תקתוק השעון ההיסטרי שנשמע כל העת באוזניי. תיק- תק, תיק- תק, המחוגים האכזריים של הזמן שועטים בתוך ראשי, מזכירים שהשניות רצות ומצטרפות לדקות, והשעות גולשות זו על גבי זו והנה עוד יום עבר. גם אם אתעקש להשאיר את העיניים פקוחות לרווחה כדי להיאחז בשאריות היממה; גם אם אשאר ערה ואסרב ללכת לישון, בכל זאת אגלה את השמש הבוגדנית מפציעה דרך החלון בכתום ששורף לי את הנשמה ומכריז:
עוד יום עבר.
ואנחנו חיים על זמן שאול.

כמה חיבוקים אפשר להספיק לדחוס לתוך חמישה ימים בסך הכל?
כמה נשיקות אפשר להדביק על פני הבובה הפרוותיים במשך שבוע פחות יומיים?
כמה רגשות אפשר עוד לתמלל וללחוש אל תוך אוזני הקטיפה שלך,
כמה דמעות עוד ירטיבו את פלומתך הזהובה?
כמה סליחות אפשר עוד לבקש, על רגעי כעס וסבלנות קצרה; על כל הרמת קול ועיניים נוזפות, ועל המבט המבועת שלך בכל פעם כשהמזוודה שנואת נפשך ירדה מהבוידעם והבנת –
אוף, אמא שוב יוצאת לחופשה. בלעדיי.
בכמה אהבה אפשר עוד להציף אותך מבלי שתטבע?

ואיך מסכמים 14 שנים בחמישה ימים קצרים?
איך ממזערים תקופת חיים שלמה אל תוך שנייה קטנטונת, שתכף מתאיידת ונעלמת?
הייתי בת 20 כשנכנסת אל חיי. ילדה בת 20, עוזבת לראשונה את בית ההורים ופורשת כנפיים שבריריות אל עבר רקיע זר ומסקרן. לא מצליחה לעוף, בקושי מסתדרת עם צעדים מהוססים על פני האדמה. גידלת אותי כשם שגידלתי אותך מתוק, גדלנו ביחד, בשותפות חיים, אבל הקצב שלך זריז משלי פי שבעה.
כבר לא ילדה היום,
הצעדים הפכו יציבים יותר ואפילו הכנפיים צימחו נוצות צבעוניות שמאפשרות לי לעוף פה ושם למחוזות חפצי.
גידלת אותי היטב, מתוק שלי. העברת אותי שיעורים באהבה ונתינה מהסוג הטהור והנקי ביותר: לתת שלא על מנת לקבל תמורה. החדרת בי רגש אחריות ולימדת אותי על טיפול, הקרבה ומסירות. קווי האופי הבוגרים שלי נרכשו, בין היתר, בזכותך.

אז כמה פעמים `תודה` אפשר להספיק להגיד בחמישה ימים?

אני חושבת על יום שישי והבטן מתכווצת לי כאילו אגרוף ברזל בלתי-נראה נהדף בגסות אל תוך הקרביים.
לא יודעת איך אוכל להיפרד ממך, יקר שלי. לא יודעת איך להגיד לך שלום.
כשהייתי נוסעת לחופשות, הקפדתי לא להיפרד ממך ליד הדלת, ובעיקר לא להעיף מבט אחורנית, כדי לא לראות אותך ניצב שם בפתח, מביט בי בעיניים מופתעות ונעלבות. ידעתי שאם אסתכל אל תוך עיניך – לא אהיה מסוגלת לנסוע והלכה החופשה קיבינימט.
"אל תסתכלי, אל תסתכלי" מלמלתי לעצמי בעודי גוררת את המזוודה וסוגרת אחרי את הדלת "זה בסך הכל כמה ימים, אין סיבה להיפרד בדרמטיות ולעשות מזה עניין גדול."
אבל עכשיו זה כן עניין גדול, ואין סיבה לגיטימית מזו כדי להיפרד בדרמטיות.
כי ימים רבים,
רבים מאד,
יחלפו מעכשיו ועד בכלל – מבלי שנשוב להתראות;
ולא נזכה עוד לחיבוק הכיפי הזה של המפגש המחודש, עם ריחו המתוק של געגוע שבא אל קיצו.
יישאר רק כאב הגעגוע,
והטעם שלו יהיה מר על הלשון,
ומלוח בעיניים.

הפעם אסור לי לסובב את הראש. הפעם אני חייבת להישיר מבט ולהסתכל לך אל תוך העיניים, כדי שהדבר האחרון שתראה בעולם הזה יהיו העיניים של האישה שאוהבת אותך בכל תא בגופה. וכשהמחט תזרים אל עורקיך העייפים את סם המוות, אדאג שתרגיש את ליטוף כפות הידיים של הילדה שגידלת באהבה, האישה שגידלה אותך במסירות, ותוכל לעצום את העיניים הבלונדיניות והטובות שלך בשלווה,
בפעם האחרונה.


אתה הרבה יותר יפה

עוף טוב הכל טוב

פורסם לראשונה ב- 29 בינואר, 2008

הברווזון המכוער הוא לא רק שם של אגדת ילדים עתיקה. היצור הכָּעוּר הפך עם השנים לסמל, מטבע לשון המוכרת בכל שפה וכמעט בכל תרבות, ומבעד לעיניים ילדותיות שיקף את תחלואי החברה האנושית בכל חבל ארץ בעולם.
מספרים כי הנס כריסטיאן אנדרסן הסופר הדני שאחראי על היצירה העגומה, הכניס אל תוך פלומתו של האפרוח את סיפור חייו האישיים, שכלל מסכת קשה של נידוי חברתי, חיצי לעג ומטחי זלזול, עד אשר גידל לבסוף נוצת סופרים ארוכה וזכה בצוואר הברבור ובתהילה.

למי שאינו בקיא בעלילת הסיפור, נתמצת בקצרה: גיבור סיפורנו הוא למעשה אנטי-גיבור, ברווזון שנבדל מיתר אחיו בצורתו החיצונית. הוא שונה מהם במימדים ובצבעים, ועל כן זוכה מיד לכינויי חיבה (מכוער, דוחה, מגעיל) ואחיו אף מאחלים ומייחלים שייטרף על ידי חתול, יטבע במים במהלך שחיית הבוקר או לחילופין – ילד לאיבוד ויפטור את כולם מהצורך לסבול את נוכחותו. למעשה, כל הברווזים באזור מביעים בגלוי את סלידתם ומגרשים אותו בגסות מה`שכונה`, ולהוציא תקרית אחת בה יוצאת אמו להגנתו באופן מינימאלי ביותר – נדמה שגם האמא די אמביוולנטית בנוגע לרגשותיה כלפי הצאצא. מצד אחד, הוא אמנם הילד שלה אבל מצד שני, נו בחייכם – ראיתם איך הוא נראה, התפלץ? מה תגיד ציפורה, הברווזה הרכלנית מהשלולית ממול, כשתראה את הטרגדיה הברווזית הזו שוחה ביחד עם כולם? עם כל הכבוד לקשרי משפחה, לכל דבר יש גבול. וכך כיעורנו יוצא לדרכו ומחפש את מזלו בעולם הגדול. בודד, מכוער ועצוב הוא מנסה למצוא מישהו שיאהב אותו על אף מראהו, אבל בכל פינה ממתינות עיניים מופתעות וחיוך לגלגני, מעבר לכל עיקול בדרך מחכה אכזבה מרה ושברון לב.

כמו בכל סיפור שמכבד את עצמו, גם כאן מגיעה התפנית בעלילה כמעט לקראת סופה. בערך באותה השעה בה מרייר הברווז בקנאה על דמותם המושלמת של קומץ ברבורים יפהפיים המענטזים לידו במים; הוא נאנח בצער, ובטעות מגניב הצצה חטופה אל השתקפותו במים. (פאוזה לצורך העצמת האפקט הדרמטי, והתזמורת פוצחת בדואט מרגש של כינורות ופסנתר) הברווזון המכוער, המום ונפעם, מגלה לתדהמתו שהוא נראה בדיוק כמו הברבורים הנאים עליהם השתפך בהערצה שתי שניות קודם. הוא מתקבל אוטומטית כחבר מועדון בלהקת הברבורים בכבוד השמור רק לבני מלוכה, חייו משתנים לבלי הכר וכל העולם מציף אותו באהבה – כראוי לברואי הטבע היפים במיוחד.
הסוף.

אז לילה טוב ילדי הקטן, עצום את עיניך ומלא את ראשך בדמויות של חיות מתוקות, פעוטות תפוחי לחיים ונשים בורקות עיניים בשיער גולש. העולם הוא מקום נפלא עבור יצורים יפים, זכור זאת והחדר את מוסר ההשכל אל חלומותיך, שיחלחל עמוק אל תת-המודע ויכתיב את צעדיך העתידיים כאדם בוגר.

מכיוון שהנס בעל הנוצה הלך לעולמו אי שם בשנת אלף שמונה מאות ומשהו, השיחות בינינו הלכו ופחתו בשנים האחרונות והתאפיינו בעיקר בשתיקה רועמת מכיוונו. רבות תהיתי מדוע בחר לסיים כך את הסיפור, אבל למרות התעקשותי לקבל את תגובתו – הוא מוסיף להשתמש בתירוץ הכי שחוק שיש (אני מת, עזבי אותי במנוחה) ולא מספק מענה. אילו רק היה משאיר את הברווזון מכוער, אבל מעניק לו אופי נחוש וחוש הומור משובח; אילו היה אמיץ דיו כדי לא ליפול אל מלכודת הברבור המפתה כסיומת לסיפור, ומצייד את הברווזון בשכל חריף, תעוזה וחוש צדק חברתי מפותח – אולי היה מנהיג איזו תנועת מרד ברווזית והופך ללוחם למען זכויות בעלי הכנף הכעורים באירופה הקלאסית? השמיים היו אז הגבול, וגם אותם אפשר היה לחצות, עם קצת תרגולת לכנפיים.

הנס בחר בדרך אחרת, ובבחירתו זו הסיט את הסיפור מנתיב הילדות והשליך אותו אל קטגוריית ספרי המבוגרים. בספרי המבוגרים אפשר לשקף את המציאות המכוערת ולהציג אותה במלוא שטחיותה החד-מימדית. הלא אנחנו כמבוגרים יודעים באיזה עולם אנחנו חיים, זה לא מפתיע אותנו שכולנו פועלים בתוך חברה המקדשת מראה חיצוני, והדרישה המקובלת היא להפגין אחידות עם סביבתנו, לטשטש כל ייחודיות ולהעלים חריגות.
ברור לנו לגמרי שעתידו של הברווזון המכוער נחרץ, אין לו סיכוי להתקדם בחיים עם מקור בולט שכזה, רגליים כה עקומות וכרבולת אפרפרה וקוצנית. כל אחד מאיתנו ימהר להמליץ לו על פלסטיקאי בעל שם, ובאשפוז בן יומיים יעבור האומלל סדרת ניתוחים שבסופם יוולד מחדש כברבור-על, כשכנפיו תפוחות-סיליקון, מקורו דקיק וסולד ורגליו מחוטבות למראה.
אבל למה לעזאזל, לספר את כל זה לילדים קטנים?
ספרות ילדים לא אמורה לשקף מציאות. היא אמורה לנסות לשפר אותה, וכנראה שהנס (מוכשר ככל שהיה) קצת שכח את העובדה הזו. אולי הוא איבד את עצמו בתוך הסיפור, וטבע בתוך התרפיה האישית.
סליחה, אבל ספר ילדים לא אמור להעביר לילדים את המסר שאם אתה מכוער, הדרך היחידה בה יאהבו אותך היא אם תהפוך לפתע באורח נס ליפהפה. מן הראוי שהספרים ילמדו את הילד לחמול על השונה, להביע אמפתיה לחריג, לחבק גם את האחר ואולי דווקא אותו, כי יתכן שעבורו החיבוק הזה הוא כאוויר לנשימה. ספרי המבוגרים אמורים לבדר, וזו מטרה ראויה כשלעצמה; אבל ספרי ילדים חייבים להיות בעלי ערך מוסף כלשהו מעבר לבידור, רצוי ערך חינוכי – אחרת אין בהם טעם, ומעט מאד ריח.

אתמול, בעודי ממתינה לצפות בגידי גוב הולך לאכול באוטו הגדול והירוק שלו, זכיתי לצפות בכמה רגעים אחרונים מתוכניתה של הדצה. בתוכנית "המראה", מופיעה על המרקע מדי שבוע אישה חסרת מזל ובת מזל גם יחד. חסרת מזל, כיוון שאתרע מזלה להיוולד עם פגמים אנושיים (ובתרגום לעברית מדוברת: היא לא דוגמנית-על) ובת מזל – משום שנבחרה מבין מאות (מאות! מאות!) נשים שהתמודדו על הסיכוי לעבור מסכת עינויים גופנית ונפשית, ולבקוע מחדש מהביצה כקרלה ברוני, זוגתו המדוגמנת של נשיא צרפת. כל אישה עוברת שלל ניתוחים פלסטיים בפרק זמן קצר להבהיל, ולאחר תקופת החלמה מדגמית היא מפציעה מחדש אל מול המצלמה ואל מול בני משפחתה ההמומים, צבועה, מאופרת, מלובשת, מנותחת, מחויכת וזוהרת – ברבור ארוך-צוואר ומעוגל ריסים.

מכיוון שהיה זה סוף הפרק, הזדמנה לי הצצה אל הפרק הבא, בה נפגוש את שולה (שם בדוי), ברווזונת רגילה למראה, לא מכוערת ולא יוצאת דופן אלא סתם – פשוט סתם ברווזה שגרתית. שולה חייבת, אבל ממש חייבת לעבור את הניתוחים כדי שבעלה סוף סוף יאהב את צורתה החיצונית.
"כבר קרה ששאלו אותנו אם אני אמא שלו" היא מתוודה בכאב אל מול המצלמה, ואני בוהה מבולבלת במסך, עליו נפרשת דמותו של הבעל – ברווזון די מצוי אף הוא; לא ברבור ואפילו לא אווז. גם במבט שני, שלישי ורביעי אני לא מצליחה להבחין בפערים משמעותיים בין צורתו החיצונית של זה לחזותה של זו. במלים אחרות – לא מדובר כאן בגרסא מודרנית ליפה והחיה.
"הוא רוצה שאני אראה כמו מירי בוהדנה" מכריזה הברווזה בפני המנתח הפלסטי והוא מהנהן בהבנה. הבוהדנה הוא זן נדיר של ברבור, המתאפיין בזוג ריאות מפותחות המאפשרות נשימה ארוכה המסייעת בנסיקה לגבהים מרשימים.
המצלמה מתעדת את הזוג נפרד בנשיקת אוהבים (הברווז עוצם עיניים ומדמיין את מגע שפתיה של הברבורה מזן בוהדנה מרפרף על פיו) וברקע נשמע קולה של הברווזה המצויה: "אם הניתוחים לא יצליחו אני לא יודעת מה יהיה, איך אחזור הביתה, מה אעשה אם בעלי לא יאהב את התוצאה."
איכשהו, אני אהיה חייבת לשרוד את ימי השבוע עד ליום שישי הבא, כדי להרגיע את סקרנותי ולגלות האם הבעל-הברווז אהב את המראה הברבורי החדש של רעייתו, או שמא בחן בעין ציפורית נוקבת את התוצר המוגמר ופסק ש- לא, העוף לא מספיק נאה בעיניו; פרש כנפיו אל השמיים והחל לתור אחר בוהדנות פוטנציאליות אחרות.

בדבר אחד אני בטוחה גם מבלי לשוחח עם שולה, או תרצה, או רוחמה, או גלית, או אורנה, או כל אישה בשרשרת הנשים העצובות שבחרו לחתוך, לנסר, לשאוב ולשייף עצמן אל מול מצלמת הטלוויזיה: לפני שנים רבות כשהיו ילדות, הן שכבו במיטתן בעיניים עצומות והאזינו לקולה של אמא או לצליל קולו של אבא, מקריאים להן את "הברווזון המכוער", וכמו ילדות טובות וצייתניות –
הן הפנימו היטב את הלקח.

עוף טוב הכל טוב

הזקן והים

פורסם לראשונה ב- 28 בינואר, 2008

ומאתמול בערב אני לא מפסיקה לחשוב על מלים. הראש שלי מתפוצץ מרוב מלים שמשייטות בתוכו, חוברות זו לזו לרגע רק כדי להיפרד וליצור הרכבים חדשים, מהתלות ולועגות לי כשהן משנות משמעות בהינף אות.
הנה המילה `גידול`, מונחת על גבי נייר עיתון, מזדחלת אל המשפט "נרשם גידול בהכנסות ממכירת מוצרי קוסמטיקה" ומציירת אופטימיות, רווחיות ואסתטיקה. בחלוף שניה היא נוטשת את חברותיה, מרחפת באוויר וחוברת אל מקבץ מלים אחר: "גידול במפרק הכתף ביד שמאל", והמעיים מתערבלים לי בתוך הבטן.

"הצילום גרוע מאד" נשמעות המלים לידי, ואני חושבת על מספר הפעמים שחמקו המלים הקטנות הללו מתוך אינספור שפתיים ביקורתיות; שרשרת ארוכה של אנשים (ובעיקר נשים), שהביעו מורת רוח מתוצאת תצלום לא מוצלח שלכד את תווי הפנים או קימורי הגוף באורח לא מחמיא.
"הצילום גרוע מאד" אומר הווטרינר שלצדי בפנים חמורות סבר, שנינו נושאים עיניים אל צילום הרנטגן ומביטים בדממה. נאמר כבר בעצם הכל.
כמעט.

"את רואה את זה?" הוא מצביע על כתם לבן גדול סביב מפרק הכתף, ואני בוחנת בריכוז את הציור הבהיר על הרקע השחור, תוהה על מה לכל הרוחות אני מסתכלת ומבינה שאיכשהו, הקשקוש הזה שמרוח מול העיניים שלי לא מבשר טובות. "זה סרטן מסוג אוסטאוסרקומה, סרטן שתוקף את העצמות." הוא מסביר באיטיות, מוודא שהמלים מחלחלות אל האוזניים שלי, ומשם מתעכלות בתוך מערכת ההבנה.

סרטן הוא אמר? סרטן.
סרטן זה כמו לובסטר, לא? המלים קופצות לי אל תוך הראש, ופתאום אני יושבת במסעדה ההיא על חוף הים בצרפת, מסביבי עשרות אנשים מפרקים בידיהם צבתות סרטניות, מלקקים שפתיים ולועסים יצורים ימיים בתיאבון גדול. "תגיד, למה קוראים לזה פירות ים?" אני שואלת את האיש שאתי בסקרנות, "מה זו השטות הזו? ראית פעם תפוח עץ עם מחושים ועיניים?" הוא דווקא מנסה לענות אבל הפה שלו מלא מדי בפירות עם מחושים ועיניים. מלצר, כמה עולה הסרטן בחמאה?
סרטן הוא אמר; ודמותה של ויקה מ"הישרדות" עולה לנגד עיניי, משכשכת רגליה במי הים ומנסה לצוד סרטן לארוחת הערב על אי המתים.
"דוקטור" מתקשר הפציינט לרופא, "תזכיר לי מה אמרת אתמול שיש לי? שרימפס?"
"סרטן, טמבל, אמרתי שיש לך סרטן".
השפתיים של הווטרינר ממשיכות לזוז, כנראה שהוא מדבר.
הדמעות מערפלות לי את העיניים ומבעד למסך הנוזלי אני מגלה שקשה לי לשמוע. מוזר, אבל נדמה שהעיניים חוברות מיידית לאוזניים בקנוניה מתואמת שנועדה לאטום אותי בפני האינפורמציה העגומה.
אני לא רואה,
לא שומעת,
לא קולטת,
לא מפנימה.

והוא חוזר על ההסבר בסבלנות פעם נוספת, משיב על כל שאלותיי, פורש לפניי את תמונת המצב מכל זווית ראייה אפשרית; עד שאפילו האוזניים והעיניים והלב שלי לא מצליחים עוד להגן עלי מפני המציאות, והיא חודרת פנימה בגסות; מכניסה איתה משב רוח קשוח שמקפיא את הנשמה:
לכלב שלי יש סרטן סופני במצב מתקדם,
והאחריות שלי היא להחליט מתי להרדים אותו ולסיים את חייו.

הדרך הביתה היתה שקטה והאוויר היה כבד ממשקל העצב. אחות-לבי ישבה במושב לצדי בעיניים אדומות ורטובות. פתחתי חלון כדי שתיכנס הרוח מבחוץ, אבל אפילו הלילה החורפי לא הצליח לגרש את ריח המוות החריף שהתפשט בתוך המכונית, נספג בתוך הריפוד וחדר אל תוך הנחיריים.

הזקן האהוב שלי צלע הביתה באיטיות בכשכושי זנב מאושרים (הביתה! סופסוף הגענו הביתה!) וכשסגרתי מאחוריו את הדלת לא היה לי צל של מושג איך נצליח לעבור את הימים הבאים.
רק דבר אחד ידעתי בוודאות:
"מעכשיו – אתה אוכל עוף בכל יום!" מלמלתי לעברו כשאני מצמידה את אפו הרטוב אל לחיי, טומנת ראשי בגופו, המלים טובעות בתוך הפרווה.
חסל סדר אוכל דיאטטי, נגמרו ימי ספירת הקלוריות, תם עידן ההקפדה על משקל.
עכשיו מתפנקים כהוגן,
מתענגים על כל ביס וכל נשימה,
עד הסוף.


עצם העניין
החורף האחרון שלי איתו

צלחת פירות