בשלושת השבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לבית של דודתי שמתאבלת על בעלה. איזה שהוא כוח בלתי מוסבר מושך את הרגליים שלי אל הדירה הקטנה והאפלולית הזו ובאופן מוזר דווקא בתוך העצב אני מוצאת סוג של נחמה. ואולי לא העצב הוא שמלטף לי את הלב ברכות כזו, אלא האהבה שמסרבת למות ונאחזת בעקשנות חייתית בקירות הלב של הדודה הצנומה והיפה שלי.
"אני מתגעגעת לגוף שלו" היא לוחשת לעברי בשבוע שעבר כשאנחנו יושבות בסלון. היא מנצלת את העובדה שבתה יצאה לרגע מהחדר והותירה את שתינו לבד. "אני לא אגיד את זה ליד הבת שלנו" היא מסבירה לי בעדינות ובאלגנטיות השמורות לה ולחנה בבלי בלבד, "אבל לך אני יכולה לספר את האמת: אני מתגעגעת לנשיקות שלו, אני מתגעגעת למגע של הגוף שלו לצד שלי, אני לא יודעת איך אחיה בלי זה." הקול שלה מתרסק בצליל חד של כאב ואני מרגישה שהלב שלי עולה עד הגרון והכול מתערבב לי בתוך הבטן בדייסה לא ברורה של צער והתרגשות גם יחד.
"קיבלתם מתנה" אני אומרת לה ומלטפת לה את היד. כל כך קטנה, היד שלה, אני חושבת תוך כדי כך, יד זעירה וחיוורת, ופתאום מרגישה כאילו אני קצת מלטפת את כף ידה של ילדה שברירית שתלויה בי ובחיבוק שלי, נאחזת במילים שלי.
"לא ראיתי מעולם אהבה כמו האהבה שלכם, אתם הדוגמה לזוגיות שלא ידעתי שקיימת" אני אומרת לה ומבקשת ממנה לא להסס אף פעם לספר לי על הגעגועים שלה אליו, אל שפתיו, אל גופו, אל קולו. אחרי 52 שנות נישואים היא עדיין כמהה לטעם שפתיו, אני מהרהרת נפעמת. כמה עצוב, כמה נפלא, כמה נדיר במחוזותינו.
ליד הדלת, רגע לפני שאני מסכמת עוד ביקור ארוך היא שולחת יד ונוגעת בזרועי . "אני חייבת להגיד לך שאני מכירה אותך מאז נולדת" היא אומרת בשקט "אבל בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני מגלה אותך באמת בפעם הראשונה". אני מהנהנת בדממה, לא רוצה להרוס את הרגע הפשוט הזה במילים. ואז היא ממיסה לי את הלב סופית במשפט שגורם לכל שאר המשפטים בשפה העברית להתכווץ בבושה: "אני גאה להיות דודה שלך."
בדרך הביתה אני נותנת לעיניים שלי לשטוף מתוכן את משא הרגש וחושבת שזה אולי המשפט המקסים ביותר שמישהו אמר לי מעולם. האם יש עוד מישהו בעולם הזה שגאה בי על עצם היותי? האם מישהו גאה על כך שחייו נושקים לחיי?
ואני הולכת וחוזרת שוב,
ועוזבת ובאה עוד פעם,
ומאזינה מרותקת לסיפורים שאין להם סוף, הטלאים הססגוניים שמרכיבים את שמיכת המשפחה המשונה הזו שלי.
כל הפנים והשמות מתמזגים אלה באלה ויוצרים מארג מופלא של עלילה מפותלת ופיקנטית, עסיסית יותר מכל רומן שמוחו המבריק של גבריאל גארסיה מרקס יכול היה להנפיק. הדמויות חולפות מול עיניי בתהלוכה בלתי נראית בזו אחר זו. הנה העלם הצעיר צבי, שחיזר בעקשנות אחר אחותה הצעירה של אימא. פעם אחר פעם הוא היה מגיע אל ביתם וממתין לה לשווא. היא מצאה עניין רב יותר באחרים והוא כילה את שעותיו בהמתנה נואשת בסלון ביתם. בסוף התאהב עד כלות באחותה המבוגרת, אותה הכיר במשך השעות הארוכות שנמתחו בזמן שהתייסר בציפייה לאהובתו הסרבנית שנישאה לבסוף לאחר.
מאחוריו מגיח הדוד משה, שהיה חסון ויפה תואר ואהב את הים אהבת נפש, עד שהתאחד סופית עם מושא אהבתו ביום שבת אחד, אחרי ארוחת הצהריים. הטנדר הגדול היה עמוס בקרובי משפחה עולצים, מפטפטים זה עם זה ומתמכרים לתחושת הלאות שפושטת באיברים הנמסים בשמש הקיצית.
עשרה בני משפחה נסעו אל הים באותו יום שבת אחרי ארוחת הצהריים, תשעה בני משפחה חזרו בטנדר הדומם שעות ספורות אחר כך, תוהים איך לכל הרוחות, יבשרו את בשורת האיוב לסבתא לאה שמצפה לשובם של כל ילדיה.
סבא גדליה ממתין לתורו כדי להביט בי אף הוא. פניו עגולות ומאירות וחיוכו התמידי מסתיר לב רגיש ושביר מדי שמתקשה לפתח שכבת מגן בלתי חדירה לפגעי העולם. מחלת הסוכרת שממנה סבל ואותה הוריש כמעט לכל צאצאיו, בנותיהם וילדיהם, זינקה עליו במפתיע יום אחד בלא כל אזהרה מוקדמת.
מריבה סוערת נוספת בסדרת המריבות הקולניות עם אחיו הבכור יוסף קיבלה תפנית אלימה במיוחד כשהדוד יוסף נטל פטיש גדול מן השולחן בבית המלאכה המשפחתי והניף אותו מעל לראשו של סבא. סבא התמוטט ואיבד את הכרתו וכשהתעורר שוב אל המציאות גילה שדמו נעשה מתוק משהיה וחיי המשפחה נותרו דרמתיים כשהיו.
"זוכרת את צילה?" אימא שואלת את דודתי הצנומה והיפה והיא מהנהנת ומגוללת את סיפורה של השכנה מהבית הסמוך, שהתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה לגדל את ילדיה הקטנים. הייתה זו תקופת שהותם של הבריטים בארץ ("קראנו להם 'כלניות'" מסבירה הצנומה והיפה) וצילה נהגה לבקש את קרבתם של החיילים האנגלים בכל הזדמנות. היה לה חלוק מעטפת שאותו נהגה לקשור סביב מותניה – היא נזכרת בקול רם ואני מציירת בעיני רוחי את דמותה של צילה המפתה – דרך החלוק היו מציצות ירכיה, נחשפות בכל פסיעה בעודה מתקדמת כחתולה לעבר פרחי החיילים האדומים. איש לא ידע לבטח מה עשתה צילה בחברת כל אותן כלניות אדמדמות חינניות, אבל בסופו של דבר, שנים מאוחר יותר, היא נהייתה מורה לאנגלית ויודעי דבר-או-שניים מוכנים להישבע שהידע הנרחב שלה בשפה האנגלית שמור לשיעורים הפרטיים-מאוד שקיבלה בזמנו בלובשה את חלוקה המתנפנף.
שמות מתחברים אל פנים אל מול עיניי ואני בולעת אל קרבי כמורעבת עשרות תמונות אפרפרות שפזורות על השולחן. באחת מהן אני מזהה את אימא ואבא לפני כמעט 40 שנה. התמונה ממגנטת אותי אליה באינטימיות המתפרצת ממנה. "שבת בבוקר, בקושי התעוררנו ופתאום הוא הופיע בדלת עם מצלמה", אימא מפרשת את התנוחה ואת המבט המנומנם בעיניים של שניהם. אני בוחנת את המיטה סתורת המצעים, את שיערה הפרוע ואת העיתון הפרוש על בטנו של אבא. תמונה כל כך זוגית, אני חושבת, ותוהה מתי התפרק הצמד והפך לשני מספרים ראשוניים ובודדים להחריד שמונחים זה בצד זה.
בת הדודה של אימא נזכרת פתאום איך הייתה אימא שולחת אותה כבלדרית כדי שתעביר מכתבי פיוס לאבא כשפרצו בין השניים מריבות. היא מספרת איך באחת המריבות עזבה אימא את הבית ורק בזכות התערבותה של חברה בעלת מוח ערמומי במיוחד, נפגשו השניים בצירוף מקרים מתוכנן היטב והותירו את המריבה הרחק מאחור. ואני מאזינה לזיכרונות הרומנטיים הללו ותוהה מה הקשר ביניהם לבין האנשים העייפים שיושבים בכיסאות שמולי. לאן נעלם הלהט, לאן התאיידה האהבה, ובעיקר מה קרה לאישה ההחלטית הזו שקמה ועזבה את הבית בהבעת כוח כל כך לא אופיינית לה? לאן פנתה הדעתנות הזו בשנים שהגיעו מאוחר יותר ואיך ייתכן שלא נשאר ממנה ולו זכר? איך היא לא נעורה בקרבה דווקא כשהיה בה צורך, כשהונפו הזרועות וסטרו כפות הידיים והלמו הצעקות באוזניים?
למה אז היא בחרה להישאר לצדו?
אני מסתכלת עליו כשהוא יושב מולי ומדבר עם הנוכחים, מפנה עיניים תכולות אל האיש שלידי ומפטפט את זיכרונות נעוריו, וחושבת שבעצם אני יודעת עליו כל כך מעט. על האיש הזה שהעביר לי מחצית (לפחות) מהחומר הגנטי שמעורבב בי. זה האיש שאחראי לרווח שבין הבהונות בכפות הרגליים שלי ובין האצבעות הארוכות שמסודרות במרחק-מה מהן. לאף אחד בעולם חוץ משנינו אין כף רגל משונה כזו. נו, גם כן הישג שיש להתפאר זו.
זה האיש שתרם לי את צבע העיניים ואת הגומה בסנטר ואת המזג הפולני-מרוקני המבעבע שמגיע לסף רתיחה בשתי שניות וחצי בדיוק.
זה האיש שתרם לי את האהבה למוזיקה ולסרטים בשחור-לבן ואת האישונים שמתענגים על מראה נוף ירוק ופתוח ואת צורת כפות הידיים מההתחלה ועד הסוף, כולל הציפורניים הכסוסות עד הבשר.
זה האיש שאותו אני מכנה "אבא" אבל רק כי כך מקובל, כי למעשה טרם ירדתי לעומקה של המילה והמשמעות מתבהרת לי עם השנים רק בזכות צפייה באבאים אחרים.
יש ילד שאבא שלו רופא
"אני מתגעגעת לגוף שלו" היא לוחשת לעברי בשבוע שעבר כשאנחנו יושבות בסלון. היא מנצלת את העובדה שבתה יצאה לרגע מהחדר והותירה את שתינו לבד. "אני לא אגיד את זה ליד הבת שלנו" היא מסבירה לי בעדינות ובאלגנטיות השמורות לה ולחנה בבלי בלבד, "אבל לך אני יכולה לספר את האמת: אני מתגעגעת לנשיקות שלו, אני מתגעגעת למגע של הגוף שלו לצד שלי, אני לא יודעת איך אחיה בלי זה." הקול שלה מתרסק בצליל חד של כאב ואני מרגישה שהלב שלי עולה עד הגרון והכול מתערבב לי בתוך הבטן בדייסה לא ברורה של צער והתרגשות גם יחד.
"קיבלתם מתנה" אני אומרת לה ומלטפת לה את היד. כל כך קטנה, היד שלה, אני חושבת תוך כדי כך, יד זעירה וחיוורת, ופתאום מרגישה כאילו אני קצת מלטפת את כף ידה של ילדה שברירית שתלויה בי ובחיבוק שלי, נאחזת במילים שלי.
"לא ראיתי מעולם אהבה כמו האהבה שלכם, אתם הדוגמה לזוגיות שלא ידעתי שקיימת" אני אומרת לה ומבקשת ממנה לא להסס אף פעם לספר לי על הגעגועים שלה אליו, אל שפתיו, אל גופו, אל קולו. אחרי 52 שנות נישואים היא עדיין כמהה לטעם שפתיו, אני מהרהרת נפעמת. כמה עצוב, כמה נפלא, כמה נדיר במחוזותינו.
ליד הדלת, רגע לפני שאני מסכמת עוד ביקור ארוך היא שולחת יד ונוגעת בזרועי . "אני חייבת להגיד לך שאני מכירה אותך מאז נולדת" היא אומרת בשקט "אבל בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני מגלה אותך באמת בפעם הראשונה". אני מהנהנת בדממה, לא רוצה להרוס את הרגע הפשוט הזה במילים. ואז היא ממיסה לי את הלב סופית במשפט שגורם לכל שאר המשפטים בשפה העברית להתכווץ בבושה: "אני גאה להיות דודה שלך."
בדרך הביתה אני נותנת לעיניים שלי לשטוף מתוכן את משא הרגש וחושבת שזה אולי המשפט המקסים ביותר שמישהו אמר לי מעולם. האם יש עוד מישהו בעולם הזה שגאה בי על עצם היותי? האם מישהו גאה על כך שחייו נושקים לחיי?
ואני הולכת וחוזרת שוב,
ועוזבת ובאה עוד פעם,
ומאזינה מרותקת לסיפורים שאין להם סוף, הטלאים הססגוניים שמרכיבים את שמיכת המשפחה המשונה הזו שלי.
כל הפנים והשמות מתמזגים אלה באלה ויוצרים מארג מופלא של עלילה מפותלת ופיקנטית, עסיסית יותר מכל רומן שמוחו המבריק של גבריאל גארסיה מרקס יכול היה להנפיק. הדמויות חולפות מול עיניי בתהלוכה בלתי נראית בזו אחר זו. הנה העלם הצעיר צבי, שחיזר בעקשנות אחר אחותה הצעירה של אימא. פעם אחר פעם הוא היה מגיע אל ביתם וממתין לה לשווא. היא מצאה עניין רב יותר באחרים והוא כילה את שעותיו בהמתנה נואשת בסלון ביתם. בסוף התאהב עד כלות באחותה המבוגרת, אותה הכיר במשך השעות הארוכות שנמתחו בזמן שהתייסר בציפייה לאהובתו הסרבנית שנישאה לבסוף לאחר.
מאחוריו מגיח הדוד משה, שהיה חסון ויפה תואר ואהב את הים אהבת נפש, עד שהתאחד סופית עם מושא אהבתו ביום שבת אחד, אחרי ארוחת הצהריים. הטנדר הגדול היה עמוס בקרובי משפחה עולצים, מפטפטים זה עם זה ומתמכרים לתחושת הלאות שפושטת באיברים הנמסים בשמש הקיצית.
עשרה בני משפחה נסעו אל הים באותו יום שבת אחרי ארוחת הצהריים, תשעה בני משפחה חזרו בטנדר הדומם שעות ספורות אחר כך, תוהים איך לכל הרוחות, יבשרו את בשורת האיוב לסבתא לאה שמצפה לשובם של כל ילדיה.
סבא גדליה ממתין לתורו כדי להביט בי אף הוא. פניו עגולות ומאירות וחיוכו התמידי מסתיר לב רגיש ושביר מדי שמתקשה לפתח שכבת מגן בלתי חדירה לפגעי העולם. מחלת הסוכרת שממנה סבל ואותה הוריש כמעט לכל צאצאיו, בנותיהם וילדיהם, זינקה עליו במפתיע יום אחד בלא כל אזהרה מוקדמת.
מריבה סוערת נוספת בסדרת המריבות הקולניות עם אחיו הבכור יוסף קיבלה תפנית אלימה במיוחד כשהדוד יוסף נטל פטיש גדול מן השולחן בבית המלאכה המשפחתי והניף אותו מעל לראשו של סבא. סבא התמוטט ואיבד את הכרתו וכשהתעורר שוב אל המציאות גילה שדמו נעשה מתוק משהיה וחיי המשפחה נותרו דרמתיים כשהיו.
"זוכרת את צילה?" אימא שואלת את דודתי הצנומה והיפה והיא מהנהנת ומגוללת את סיפורה של השכנה מהבית הסמוך, שהתאלמנה בצעירותה ונותרה לבדה לגדל את ילדיה הקטנים. הייתה זו תקופת שהותם של הבריטים בארץ ("קראנו להם 'כלניות'" מסבירה הצנומה והיפה) וצילה נהגה לבקש את קרבתם של החיילים האנגלים בכל הזדמנות. היה לה חלוק מעטפת שאותו נהגה לקשור סביב מותניה – היא נזכרת בקול רם ואני מציירת בעיני רוחי את דמותה של צילה המפתה – דרך החלוק היו מציצות ירכיה, נחשפות בכל פסיעה בעודה מתקדמת כחתולה לעבר פרחי החיילים האדומים. איש לא ידע לבטח מה עשתה צילה בחברת כל אותן כלניות אדמדמות חינניות, אבל בסופו של דבר, שנים מאוחר יותר, היא נהייתה מורה לאנגלית ויודעי דבר-או-שניים מוכנים להישבע שהידע הנרחב שלה בשפה האנגלית שמור לשיעורים הפרטיים-מאוד שקיבלה בזמנו בלובשה את חלוקה המתנפנף.
שמות מתחברים אל פנים אל מול עיניי ואני בולעת אל קרבי כמורעבת עשרות תמונות אפרפרות שפזורות על השולחן. באחת מהן אני מזהה את אימא ואבא לפני כמעט 40 שנה. התמונה ממגנטת אותי אליה באינטימיות המתפרצת ממנה. "שבת בבוקר, בקושי התעוררנו ופתאום הוא הופיע בדלת עם מצלמה", אימא מפרשת את התנוחה ואת המבט המנומנם בעיניים של שניהם. אני בוחנת את המיטה סתורת המצעים, את שיערה הפרוע ואת העיתון הפרוש על בטנו של אבא. תמונה כל כך זוגית, אני חושבת, ותוהה מתי התפרק הצמד והפך לשני מספרים ראשוניים ובודדים להחריד שמונחים זה בצד זה.
בת הדודה של אימא נזכרת פתאום איך הייתה אימא שולחת אותה כבלדרית כדי שתעביר מכתבי פיוס לאבא כשפרצו בין השניים מריבות. היא מספרת איך באחת המריבות עזבה אימא את הבית ורק בזכות התערבותה של חברה בעלת מוח ערמומי במיוחד, נפגשו השניים בצירוף מקרים מתוכנן היטב והותירו את המריבה הרחק מאחור. ואני מאזינה לזיכרונות הרומנטיים הללו ותוהה מה הקשר ביניהם לבין האנשים העייפים שיושבים בכיסאות שמולי. לאן נעלם הלהט, לאן התאיידה האהבה, ובעיקר מה קרה לאישה ההחלטית הזו שקמה ועזבה את הבית בהבעת כוח כל כך לא אופיינית לה? לאן פנתה הדעתנות הזו בשנים שהגיעו מאוחר יותר ואיך ייתכן שלא נשאר ממנה ולו זכר? איך היא לא נעורה בקרבה דווקא כשהיה בה צורך, כשהונפו הזרועות וסטרו כפות הידיים והלמו הצעקות באוזניים?
למה אז היא בחרה להישאר לצדו?
אני מסתכלת עליו כשהוא יושב מולי ומדבר עם הנוכחים, מפנה עיניים תכולות אל האיש שלידי ומפטפט את זיכרונות נעוריו, וחושבת שבעצם אני יודעת עליו כל כך מעט. על האיש הזה שהעביר לי מחצית (לפחות) מהחומר הגנטי שמעורבב בי. זה האיש שאחראי לרווח שבין הבהונות בכפות הרגליים שלי ובין האצבעות הארוכות שמסודרות במרחק-מה מהן. לאף אחד בעולם חוץ משנינו אין כף רגל משונה כזו. נו, גם כן הישג שיש להתפאר זו.
זה האיש שתרם לי את צבע העיניים ואת הגומה בסנטר ואת המזג הפולני-מרוקני המבעבע שמגיע לסף רתיחה בשתי שניות וחצי בדיוק.
זה האיש שתרם לי את האהבה למוזיקה ולסרטים בשחור-לבן ואת האישונים שמתענגים על מראה נוף ירוק ופתוח ואת צורת כפות הידיים מההתחלה ועד הסוף, כולל הציפורניים הכסוסות עד הבשר.
זה האיש שאותו אני מכנה "אבא" אבל רק כי כך מקובל, כי למעשה טרם ירדתי לעומקה של המילה והמשמעות מתבהרת לי עם השנים רק בזכות צפייה באבאים אחרים.
יש ילד שאבא שלו רופא
ויש ילדים שאבא שלהם חולה.
יש ילדים שאבא שלהם עני
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא.
יש ילד שאבא שלו חייט,
במעיל שלו לא תראו חורים.
ויש ילדים שאבא שלהם ספר
והם תמיד נורא מסופרים.
יש ילדים שאבא שלהם נהג
(על יד הבית עומד להם אוטובוס!)
ויש ילד שאבא שלו ראש העיר
והוא מדבר תמיד בנימוס.
יש ילדים שאבא שלהם חזק
(הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים),
יש ילדים עם אבא חלק
ויש ילדים עם אבאים דוקרים.
יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים,
יש אבאים שבקושי רואים
ואבא שלי יושב וכותב שירים.
(יונתן גפן)
ויש ילדות שגם בגיל 35 עדיין לא יודעות מיהו אבא שלהן. מה מסתתר מאחורי העיניים התכולות ואיזה סיפור חיים מקופל בתוך השפתיים הצרות, שמעולם לא דובר אל אוזניי?
"יש לי מילון אנגלי-עברי משובח של וובסטר להביא לך" הוא אומר לי בעודי מתיישבת במרפסת שגדושה בקרובי משפחתי. "תודה" אני ממלמלת, לא מפענחת עדיין לגמרי את הכיוון שאליו הוא מנווט את השיחה אבל בתוך כמה דקות הוא מפזר את הערפל ומספר שכשהיה נער צעיר, עבד בתרגום סרטים מאנגלית לעברית. הוא מתאר את בית הקולנוע הקטן שהיה בעיר ואת שני המתרגמים היחידים שעבדו באותה עת בארץ. הוא החל דרכו בכתיבת הכתוביות על גבי סליל זעיר שהכיל מקום בקושי לשתי מילים בכל שורה (באותם ימים התרגום הוקרן לאורך, מלמעלה כלפי מטה) והתקדם לתרגום מספר מערבונים וסרטי פעולה. את המילים שלא הכיר נהג לחפש במילון "ואני זוכר את הפירוש שלהן עד היום" הוא מסיים את הטיול הקצר בנתיב הזיכרונות הזה, הזר לי כל כך.
"ידעת שאבא שלך עסק בתרגום?" שואל אותי האיש בדרך הביתה ואני משיבה שלא, לא ידעתי. כשם שאני לא יודעת מה היו התחביבים שלו כשהיה ילד, או מה חלם להיות כשיהיה גדול. אין לי מושג מה המאכל האהוב עליו והאם הייתה לו אהובה של ממש לפני שהכיר את אימא שלי והתפרפר עם כל בנות העיר.
רוב הדברים שאני יודעת עליו קשורים בתחושות כבדות ובזיכרונות צורבים. אני מכירה את דמותו העייפה והנרגנת, דמות מטילה מורא ומחנכת למשמעת, יד קשה וזרוע נטויה ולב שתמיד הצטייר בעיניי כעטוף בשכבת ברזל עבה וקרירה. אבל מי הוא היה לפני 40 שנה, מי הגבר הצעיר הזה ששכב במיטה הזוגית לצד אימא שלי בשבת בבוקר כשהעיתון פרוש על בטנו? את האיש הזה מעולם לא פגשתי.
לצערי.
"הוא אמר את זה בשבילך" אומר האיש שלי לפני שהוא צולל אל תוך השקט האפל של חדר השינה שלנו. "מה זאת אומרת?" אני מבקשת הבהרה אל תוך גבו המנומנם והוא מדגיש למעני את המובן מאליו: "הוא מספר לך על הקשר שעובר בין שניכם. הוא מספר לך שלא רק את עובדת בתרגום, גם הוא עשה את אותו הדבר בדיוק לפני 50 שנה. הוא לא יודע איך להתקרב אלייך וזו הדרך שהוא בוחר בה כדי לנסות."
אני שותקת והופכת קצת במידע הבלתי צפוי הזה שנחת לפתע אל חיקי.
"מאוחר מדי להתקרב" אני אומרת לבסוף וחושבת בעצב על סכר השנים הגבוה שמפריד בינינו ומונע כל אפשרות לחלחול ולמעבר של רגשות.
מאוחר מדי, זה נכון,
אבל עמוק-עמוק בפנים אני מזהה איזו תזוזה קטנה, כמעט לא מורגשת. מעין התרגשות אפרוחית כזו שמפרפרת בבית החזה ומעבירה את המסר המיוחל מהמוח אל הלב:
ואולי בכל זאת כן אכפת לו,
אפילו קצת.
(יונתן גפן)
ויש ילדות שגם בגיל 35 עדיין לא יודעות מיהו אבא שלהן. מה מסתתר מאחורי העיניים התכולות ואיזה סיפור חיים מקופל בתוך השפתיים הצרות, שמעולם לא דובר אל אוזניי?
"יש לי מילון אנגלי-עברי משובח של וובסטר להביא לך" הוא אומר לי בעודי מתיישבת במרפסת שגדושה בקרובי משפחתי. "תודה" אני ממלמלת, לא מפענחת עדיין לגמרי את הכיוון שאליו הוא מנווט את השיחה אבל בתוך כמה דקות הוא מפזר את הערפל ומספר שכשהיה נער צעיר, עבד בתרגום סרטים מאנגלית לעברית. הוא מתאר את בית הקולנוע הקטן שהיה בעיר ואת שני המתרגמים היחידים שעבדו באותה עת בארץ. הוא החל דרכו בכתיבת הכתוביות על גבי סליל זעיר שהכיל מקום בקושי לשתי מילים בכל שורה (באותם ימים התרגום הוקרן לאורך, מלמעלה כלפי מטה) והתקדם לתרגום מספר מערבונים וסרטי פעולה. את המילים שלא הכיר נהג לחפש במילון "ואני זוכר את הפירוש שלהן עד היום" הוא מסיים את הטיול הקצר בנתיב הזיכרונות הזה, הזר לי כל כך.
"ידעת שאבא שלך עסק בתרגום?" שואל אותי האיש בדרך הביתה ואני משיבה שלא, לא ידעתי. כשם שאני לא יודעת מה היו התחביבים שלו כשהיה ילד, או מה חלם להיות כשיהיה גדול. אין לי מושג מה המאכל האהוב עליו והאם הייתה לו אהובה של ממש לפני שהכיר את אימא שלי והתפרפר עם כל בנות העיר.
רוב הדברים שאני יודעת עליו קשורים בתחושות כבדות ובזיכרונות צורבים. אני מכירה את דמותו העייפה והנרגנת, דמות מטילה מורא ומחנכת למשמעת, יד קשה וזרוע נטויה ולב שתמיד הצטייר בעיניי כעטוף בשכבת ברזל עבה וקרירה. אבל מי הוא היה לפני 40 שנה, מי הגבר הצעיר הזה ששכב במיטה הזוגית לצד אימא שלי בשבת בבוקר כשהעיתון פרוש על בטנו? את האיש הזה מעולם לא פגשתי.
לצערי.
"הוא אמר את זה בשבילך" אומר האיש שלי לפני שהוא צולל אל תוך השקט האפל של חדר השינה שלנו. "מה זאת אומרת?" אני מבקשת הבהרה אל תוך גבו המנומנם והוא מדגיש למעני את המובן מאליו: "הוא מספר לך על הקשר שעובר בין שניכם. הוא מספר לך שלא רק את עובדת בתרגום, גם הוא עשה את אותו הדבר בדיוק לפני 50 שנה. הוא לא יודע איך להתקרב אלייך וזו הדרך שהוא בוחר בה כדי לנסות."
אני שותקת והופכת קצת במידע הבלתי צפוי הזה שנחת לפתע אל חיקי.
"מאוחר מדי להתקרב" אני אומרת לבסוף וחושבת בעצב על סכר השנים הגבוה שמפריד בינינו ומונע כל אפשרות לחלחול ולמעבר של רגשות.
מאוחר מדי, זה נכון,
אבל עמוק-עמוק בפנים אני מזהה איזו תזוזה קטנה, כמעט לא מורגשת. מעין התרגשות אפרוחית כזו שמפרפרת בבית החזה ומעבירה את המסר המיוחל מהמוח אל הלב:
ואולי בכל זאת כן אכפת לו,
אפילו קצת.
