פֹּה קבור הַכֶּלֶב

גלית נהגה את רכבה במסלול הרגיל, עושה את דרכה הביתה בעודה מהרהרת בטיסה לניו-יורק שהמתינה לה ביום המחרת, חלק שגרתי מעבודתה כדיילת. מחשבותיה נקטעו בחדות כאשר הרכב שלפניה בלם בפתאומיות, ומבעד לחלון המכונית נשמע היטב קול החבטה. גלית הבחינה בכלב המפרפר על האספלט, וברכב הפוגע הממהר לדרכו, מותיר את בעל החיים להילחם על חייו לבדו.
היא עצרה את המכונית, אספה את הכלב הפצוע והבהילה אותו למרפאת הווטרינר, שנאלץ להרדימו. עוד באותו הערב הגיעה אל אלי קולודנר, ובקשה שיקבור את הכלב בבית הקברות לחיות מחמד שבבעלותו.
"כמובן שחשבתי שמדובר בכלב שלה" מספר אלי "ורק אז הסתבר לי שאין לה מושג אפילו איך קוראים לו, והתבררו כל פרטי הסיפור. היא פשוט לא הבינה איך אפשר לפגוע בכלב ולהמשיך לנסוע, ולא היתה מוכנה שהכלב יסיים את חייו בצדי הכביש. לדעתה כל אחד זכאי לקבורה, ולכן התעקשה שגם הכלב האלמוני הזה יזכה למקום קבורה ראוי. בו במקום היא החליטה על שם עבורו, ואת השם שבחרה כתבנו על המצבה."

במרחבים הירוקים שבשטחי מושב פדיה, בין חלקת הכרוב לעצי האפרסק, נמצא גן העדן של חיות המחמד. בחמש השנים שחלפו מאז הוקם בית הקברות, נטמנו באדמת המקום 350 בעלי חיים: חתולים, כלבים ותוכים. אלי, במאי סרטי תדמית במקצועו ומדריך טיולים בזמנו הפנוי, מסביר כי כל העניין החל לגמרי במקרה: "הכלבה שלי נפטרה וחיפשתי מקום לקבור אותה. שטח האדמה היה שייך לאבא שלי, והיה טבעי שאשתמש בו למטרה הזו. רציתי שטח אדמה שאוכל להיות בטוח שלא יסללו עליו כביש או יבנו עליו בית בעוד מספר שנים, ולתת לכלבה מקום קבורה שיכבד את חייה ואת זכרה." הפתרון הפך אטרקטיבי גם עבור חברים ומכרים, שעשו שימוש בקרקע כדי לקבור את חיות המחמד שלהם והשמועה עברה מפה לאוזן.

את שיחת הטלפון הראשונה לאלי ביצעתי כשטֵדִי שכב למרגלותיי על השטיח. הוא נשם בכבדות, ומעל לראשינו ריחפה כל העת העננה הכבדה של הידיעה העגומה: הזמן קצוב, והגיעה השעה לטפל בסידורים האחרונים.
לשיחה עם אלי קדמו שתי שיחות טלפון לבתי קברות אחרים. הראשון תִּמְחֵר כל פריט בנפרד: פינוי הגופה וההובלה, רכישת חלקת קבר, קניית המצבה, הזמנת הפרחים – לכל דבר צורפה תגית מחיר, והכל היה אפשרי כל עוד הארנק פתוח והיד רושמת. השני הסביר לי בסבלנות כי ברשותו חלקות קבר בגדלים שונים, ולכן עליו לדעת מראש את המידות המבוקשות. "מדובר בכלב בוגר מסוג לברדור", מלמלתי בשקט, מנמיכה מבלי משים את הקול ופוזלת לכיוון טדי, בחשש חסר-הגיון שישמע, שיבין. "טוב" הגיעה התשובה בטון עסקי, "אבל בכל זאת יעזור לי אם תוכלי למדוד את הכלב ולהגיד לי בדיוק את המספרים."
כן, בטח חבר, זה בדיוק מה שאעשה.

ואז הגעתי לאלי.

אלי: "אנשים שמגדלים חיית מחמד במשך שנים, נקשרים אל בעל החיים ואוהבים אותו כאילו היה בן משפחה לכל דבר. המוות של בעל החיים הוא מכה קשה וכואבת, ובנוסף לצער על האובדן, מתעוררת גם הבעיה ה'טכנית' של הקבורה. כשגרים בעיר בבניין דירות אי אפשר לקבור את בעל החיים בחצר המשותפת לכל הדיירים, אבל גם אלה הגרים בבית-קרקע לא תמיד מעוניינים להשתמש בחצר הפרטית שלהם כבית קברות. בפרט כאשר מדובר בכלבים גדולים, התהליך מייגע ומצריך חפירה מאומצת של קבר עמוק מאד, כדי למנוע מחיות משוטטות לחפור ולהוציא את הגופה החוצה. בעיקר מהסיבות הללו, אנשים רבים מעדיפים להיעזר בשרותיי ולהשאיר בידיי את הטיפול בנושא הקבורה."
בעסקת החבילה שמציע אלי, נלקחים בחשבון כל הפרטים הקטנים והחיוניים, החל מפינוי והובלת בעל החיים אל בית הקברות, וכלה בפעולת הקבורה עצמה, הנחת מצבה מותאמת אישית לפי רצונם של הבעלים, שתילת פרחים על הקבר הטרי והתחייבות לדאוג לטיפוח החֶלְקָה גם בעתיד.

"הלקוחות הראשונים שהשתמשו בשירותי בית הקברות היו בעיקר עולים מחבר העמים ומאירופה", מספר אלי. "בארץ רק מתחילים להפנים את רעיון הקבורה לחיות מחמד, אבל באירופה זה מקובל מזה שנים רבות. אני זוכר שבמסגרת טיול בר-המצווה שלי, טיילנו בסביבת טירה עתיקה בסקוטלנד והגענו לבית קברות שהיה מיועד כולו ל....פרות. שלא כמו בארץ, במדינות אירופה רגילים להתייחס אחרת אל בעלי החיים שמלווים את האדם, וזה בא לידי ביטוי גם במנהגי הקבורה."

כאשר מתבקש אלי לאפיין את קהל לקוחותיו ולמצוא מכנה משותף הקושר ביניהם, הוא מתקשה להשיב. האנשים מייצגים קשת רחבה של האוכלוסייה, הוא טוען, ואינם זהים ברקע הכלכלי, ארץ המוצא או שכבת הגיל. דתיים וחילוניים, רווקים ובעלי משפחות, דוברי שפות שונות - "למעשה," הוא אומר "האהבה היא החוט המקשר היחיד בין כולם. בעבודה הזו אני זוכה להכיר את הצד הנעים בטבע האדם, אני רואה את הלב של האנשים ומתוודע אל הפן היפה שלהם. אנשים שמוכנים להשקיע כדי שבעל החיים שליווה אותם משך שנים יזכה לכבוד אחרון ומנוחה נכונה."

בתוך כל קבר טמון סיפור מרגש, מאחורי כל שם הנכתב על מצבה מסתתר עוד זיכרון חי. אלי זוכר היטב כל אחד ואחת ממאות האנשים שהזילו דמעות על אדמת בית הקברות, וחלק מהסיפורים ריתק אותו במידה כזו שהחליט לתעד אותם בתוך ספר פרי עטו. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר שיאגד בתוכו צרור סיפורים מבית הקברות, שהם תערובת מציאות מתובלת במנה גדושה של דמיון.

"באחד הימים", הוא נזכר "הגיע אל בית הקברות איש בשנות הארבעים לחייו, והתנהגותו הלחוצה הסגירה לחץ נפשי רב. הוא ביקש שאקבור את הכלב שלו, שהיה עטוף היטב בתוך שק אטום, ועמד על כך שמעל הקבר תונח מצבה כבדת-משקל וצמחייה בכמות גדולה. הוא שילם עבור הקבורה, סיכמנו שנוסיף להיות בקשר לגבי המצבה והצמחייה אבל האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר זמן מה הוא התקשר, הדגיש את הצורך במצבה וכמעט-התחנן שאטפל בעניין. שיחות הטלפון ממנו הוסיפו להגיע, ואחרי חצי שנה התברר שהאיש עצור בכלא באר-שבע בעוון קשר לפשעים שהתבצעו בחו"ל. הוא הקפיד להתקשר מהכלא כדי לוודא שהמצבה אכן הונחה כנדרש על הקבר, ובינתיים הדמיון שלי עבד שעות נוספות בניסיון להבין מדוע היה הכרחי להניח מצבה כבדה כל-כך על הקבר, ומה הכיל השק האטום שקברנו בתוך האדמה...."

העיסוק הצדדי תפס עם השנים נתח נכבד מחייו של אלי, חלקת האדמה התמלאה בקברים עד אפס מקום ובקרוב הוא יעבור אל חלקת האדמה הסמוכה, כדי להרחיב את שטח בית הקברות ולאפשר לחיות מחמד נוספות לסיים את חייהן על הגבעה המוריקה המשקיפה על המושב. שניים מהכלבים הפרטיים שלו כבר קבורים באדמת המקום, ובעתיד הקרוב צפוי להצטרף אליהם השלישי במספר: כלב דלמטי קשיש שמכלה את שעותיו האחרונות בבית המשפחה בימים אלה, לצד אלי וזוגתו, ארבעת ילדיהם וחיות המחמד שלהם.
"נכון שזה מקור פרנסה" מבהיר אלי "אבל לפני כל דבר אחר, אני עושה את זה מאהבה גדולה לבעלי חיים. אני יודע על בשרי עד כמה עמוק הקשר לחיית מחמד, כל חיי גידלתי כלבים וחתולים ואני מכיר היטב את הצער והכאב על לכתו של בעל חיים אהוב. אני רואה את האנשים בזמן הפרידה מהחבר הטוב שלהם, בוכים, נושאים מלים אחרונות או מקריאים שירים לזכרו; אני פוגש אנשים שמגיעים מדי שבוע לפקוד את הקבר של בעל החיים, לא מפספסים אף ביקור. זה מרגש ומחמם את הלב להיות עֵד לצורת ביטוי כזו של אהבה."


"גן עדן לחיות" נמצא במושב פדיה, במרחק נסיעה קצרה מת"א או מירושלים. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הבית: http://www.petganeden.co.il/