אשליה אופטית

"למה את נותנת לאנשים חסרי חשיבות עֲבוּרֵךְ להשפיע עליך כל-כך?" היא מקשה עלי בפגישתנו השבועית, ואני מגלגלת את המלים שמטיילות על לשוני, טועמת את המרירות בכל אות ומהרהרת בתשובה אפשרית.
למה, באמת?
למה אכפת לי מה אנשים זרים חושבים עלי?
למה נחמץ לי הלב נוכח הידיעה שמוציאים את דִּיבָּתִי בפני בני אדם שמעולם לא פגשו בי, אינם מכירים אותי וקרוב לוודאי שגם לא יזדמן להם לעולם? למה אני ממשיכה בעקשנות ללקק את פצעי העלבון, לְקַלֵּף את הגְלָדִים ולהקיז דם טרי מתוך השריטות?

"תַּרְגִּיעִי שירה," עצמי נוזפת בי; מושיטה כף יד דמיונית אל ראשי ומחליקה על השיער ברוגע. "הלא מי שבאמת מכיר אותך – יודע את האמת, וכל השאר יכולים ללכת ממילא לעזאזל."
"נכון," עצמי עונה לי בזריזות, "הם יכולים ובוודאי גם ילכו, ויגלו שהמקום עמוס לעייפה בקהל גדול של מחרחרי מלחמות, חובבי ריב וּמָדוֹן, אנשים כעורי נפש וממורמרי לב. אבל עד שיגיעו לשם, הם מאכלסים גם את עולמי, ואני חייבת למצוא את הכביש המהיר להתעלמות. מוכרחה לאלף את נפשי הסוררת, ולא להניח להם לכרסם לי פיסות מהנשמה כמו עכברושים רעבים המסתערים על הפתעת מזון לא צפויה."

תָּשִׂים אֶת הַשִּׁרְיוֹן בְּתוֹךְ תֵּיבָה
כְּבָר לֹא מֵתִים יוֹתֵר מֵאַהֲבָה,
לדּוּלְצִינֵאַה יֵשׁ שֵׂעָר שֵׂיבָה
וְכָל הַגִּיבּוֹרִים הָלְכוּ אֶל הַצָּבָא.

"אני לא יכולה לשתוק כשאני רואה חוסר צֶדֶק" אני מכריזה, ספק מתנצלת אל מול עיניה. "מאז ומעולם זה היה ככה." הראש שלה מהנהן למולי והיא מחייכת "אני כמעט יכולה לדמיין אותך בסיטואציה היפותטית, בה את ואחייך מזמנים את הוריכם לשיחה, וברור מאליו שאת לוקחת על עצמך את תפקיד הדוברת, למרות שאת הצעירה מביניכם."
ברור- אני מסכימה. זה מתבקש שאני אהיה זו שאדבר, שאציג את הטענות, שאלחם בחירוף נפש עד איבוד נפש. אני שָׁאהִידִית של עיוות צדק, של חוסר הגינות. ופעם אחר פעם נִדְרֶשֶׁת לשלם את מחיר שפתיי המדברות, שמצטרף בעצב אל מס שתיקתם של הסובבים אותי, אלה המביעים הסכמה דוממת, אך נאלמים ונעלמים למשמע הרחש הראשון המבשר את בואה של המחלוקת; מתרווחים אחורנית, ממתינים לתוצאות ומקריבים את ראשי על מזבח עַכּוּזָם.

דּוֹן קִישׁוֹט,
אַתָּה יָכוֹל לָנוּחַ,
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טַחֲנוֹת רוּחַ
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק
אַתָּה לֹא תַּסְפִּיק, דּוֹן קִישׁוֹט.

"אולי הפגיעה לא היתה קשה כל כך," אני מודה בשפל קול, "אם לא היה אכפת לי מי המוח המתכנן מאחוריה." המלים עושות את דרכן במורד הלשון במאמץ. אני משפילה עיניים ולוחשת את הכאב החוצה, פורמת את פְּקַעַת העלבון הסבוכה, חוט ארוך ומסורבל של עצב שמסתלסל ומסרב להגיע לסיומו. כי כף היד האוחזת במאכלת אינה זרה לי, התליינית שכרכה את החבל סביב צווארי אינה כה חסרת חשיבות עבורי כפי שהייתי רוצה,
או לפחות עדיין לא.
אני מַלְקָה את עצמי שוב ושוב על חטא התמימות.
סוטרת ללחיי פעם נוספת בעוון העיוורון.
כשהרצון לאהבה הופך לכמיהה, כשהכמיהה גדלה לכדי צורך, וכשהצורך בוער מבפנים ושורף את הקרביים - מספיק שמישהו יסנוור אותי בחיוך צחור שיניים ויבלבל לי את האוזניים במתק שפתיים, וכבר אני בִּפְנִים, בתוך קורי העכביש.
הֵיי, רוֹצָה לָצוּד אותי? המתכון פשוט להפליא, התקרבי ואלחש אותו בּאוֹזנֵךְ. השליכי לעברי כמה חיבוקים דביקים, פזרי מעל ראשי כאבקת קסמים את שלוש המלים שחוברות להצהרת אהבה, והקפידי לקנח בגולת הכותרת: קחי אותי אל ביתך, אל הורייך, אל משפחתך. הכניסי אותי אל קודש הקודשים שלך, אַמְּצִי אותי, גרמי לי להאמין שאני חלק מתמונת האידיליה המשפחתית, זו שמעולם לא היתה לי; זו שאני ממשיכה לחפש בקדחתנות נואשת.

איך לא ראיתי דַּרְכֵּךְ? איך הרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד בתוך עינייך, בתוך חיבוקייך, בתוך המחמאות שהרעפת על האגו השברירי שלי, שכמו ספוג צמא בלע את כולן לרוויה והתנפח מאושר. איך טבעתי בתוך המלים השקריות שלך, שבשנייה וחצי הפכו אותי לחברת נפש, לבת-משפחה.

תִּשְׁתּוֹל כַּמָּה חָבַצלוֹת בַּגַּן
וּתְשַׁלֵּם אֶת הַמִּסִּים בַּזְּמַן,
הַמֶּלֶךְ מֵת וְעַל כִּיתְרוֹ נָפַל
וְכָל הַמִּלְחָמוֹת עַכְשָׁיו
זֶה עַל חַשְׁמַל.
סָנְשׁוֹ פָּנְשׁוֹ לְדַרְכּוֹ הָלַךְ
וְכָל הָאַבִּירִים קָנוּ אֶקְדָּח,
תִּהְיֶה רָגִיל וְאַל תִּהְיֶה גִּיבּוֹר
כִּי אִם תַּתְחִיל לִשְׁבּוֹר,
לֹא תּוּכַל לִגְמוֹר.

אני יודעת שחמשת החושים הם הכָּזְבַנִים הגדולים של הטבע. אדם יכול לעמוד פנים מול פנים עם האמת ולא לִרְאוֹתָהּ, או לברור מתוך משפט שלם רק את המלים שהאוזניים שלו מחבבות. הַכֵּלִים היעילים ביותר שמספק לנו הגוף שלנו, הם גם אלה שאסור לנו להסתמך עליהם באופן מוחלט ולהניח שהם משקפים תמונת מציאות וודאית.
פעמים אינספור השתעשעתי באשליות האופטיות החביבות עלי, ובכל פעם התענגתי על הפתעת הגילוי שֶׁבַּטָּעוּת כילדה קטנה אל מול קוסם השולף שָׁפָן מתוך כובע. על העיניים אני יודעת שאסור לסמוך, אבל הנשמה מתרסקת נוכח הפתעת הגילוי כי אסור לסמוך גם על הלב.

ובדומה לציור המוכר המציג את דמותה של אישה זקנה, המתערבבת במצמוץ עין מבולבלת עם דמותה של נערה צעירה, כך הפכת גם אַתְּ לאשליה אופטית עבורי.
פעם הבטתי בך וראיתי כל כך הרבה יופי, חיוניות וְכֵנוּת.
היום אני מסתכלת על תווי פנייך, על שפתייך המתעקלות לחיוך, על עינייך הגדולות, על הילוכך הגאה וקומתך הזקופה; היום אני בוחנת את המלים העגלגלות והרהוטות שלך, המלים שגרמו לי מלכתחילה להתאהב בך –
ורואה איך מכל פינה, מכל עיקול, מכל זווית,
מתפרץ וגולש הכיעור.

דון קישוט/יהונתן גפן
השפן הקטן