פורסם לראשונה ב- 28 בינואר, 2008ומאתמול בערב אני לא מפסיקה לחשוב על מלים. הראש שלי מתפוצץ מרוב מלים שמשייטות בתוכו, חוברות זו לזו לרגע רק כדי להיפרד וליצור הרכבים חדשים, מהתלות ולועגות לי כשהן משנות משמעות בהינף אות.
הנה המילה `גידול`, מונחת על גבי נייר עיתון, מזדחלת אל המשפט "נרשם גידול בהכנסות ממכירת מוצרי קוסמטיקה" ומציירת אופטימיות, רווחיות ואסתטיקה. בחלוף שניה היא נוטשת את חברותיה, מרחפת באוויר וחוברת אל מקבץ מלים אחר: "גידול במפרק הכתף ביד שמאל", והמעיים מתערבלים לי בתוך הבטן.
"הצילום גרוע מאד" נשמעות המלים לידי, ואני חושבת על מספר הפעמים שחמקו המלים הקטנות הללו מתוך אינספור שפתיים ביקורתיות; שרשרת ארוכה של אנשים (ובעיקר נשים), שהביעו מורת רוח מתוצאת תצלום לא מוצלח שלכד את תווי הפנים או קימורי הגוף באורח לא מחמיא.
"הצילום גרוע מאד" אומר הווטרינר שלצדי בפנים חמורות סבר, שנינו נושאים עיניים אל צילום הרנטגן ומביטים בדממה. נאמר כבר בעצם הכל.
כמעט.
"את רואה את זה?" הוא מצביע על כתם לבן גדול סביב מפרק הכתף, ואני בוחנת בריכוז את הציור הבהיר על הרקע השחור, תוהה על מה לכל הרוחות אני מסתכלת ומבינה שאיכשהו, הקשקוש הזה שמרוח מול העיניים שלי לא מבשר טובות. "זה סרטן מסוג אוסטאוסרקומה, סרטן שתוקף את העצמות." הוא מסביר באיטיות, מוודא שהמלים מחלחלות אל האוזניים שלי, ומשם מתעכלות בתוך מערכת ההבנה.
סרטן הוא אמר? סרטן.
סרטן זה כמו לובסטר, לא? המלים קופצות לי אל תוך הראש, ופתאום אני יושבת במסעדה ההיא על חוף הים בצרפת, מסביבי עשרות אנשים מפרקים בידיהם צבתות סרטניות, מלקקים שפתיים ולועסים יצורים ימיים בתיאבון גדול. "תגיד, למה קוראים לזה פירות ים?" אני שואלת את האיש שאתי בסקרנות, "מה זו השטות הזו? ראית פעם תפוח עץ עם מחושים ועיניים?" הוא דווקא מנסה לענות אבל הפה שלו מלא מדי בפירות עם מחושים ועיניים. מלצר, כמה עולה הסרטן בחמאה?
סרטן הוא אמר; ודמותה של ויקה מ"הישרדות" עולה לנגד עיניי, משכשכת רגליה במי הים ומנסה לצוד סרטן לארוחת הערב על אי המתים.
"דוקטור" מתקשר הפציינט לרופא, "תזכיר לי מה אמרת אתמול שיש לי? שרימפס?"
"סרטן, טמבל, אמרתי שיש לך סרטן".
השפתיים של הווטרינר ממשיכות לזוז, כנראה שהוא מדבר.
הדמעות מערפלות לי את העיניים ומבעד למסך הנוזלי אני מגלה שקשה לי לשמוע. מוזר, אבל נדמה שהעיניים חוברות מיידית לאוזניים בקנוניה מתואמת שנועדה לאטום אותי בפני האינפורמציה העגומה.
אני לא רואה,
לא שומעת,
לא קולטת,
לא מפנימה.
והוא חוזר על ההסבר בסבלנות פעם נוספת, משיב על כל שאלותיי, פורש לפניי את תמונת המצב מכל זווית ראייה אפשרית; עד שאפילו האוזניים והעיניים והלב שלי לא מצליחים עוד להגן עלי מפני המציאות, והיא חודרת פנימה בגסות; מכניסה איתה משב רוח קשוח שמקפיא את הנשמה:
לכלב שלי יש סרטן סופני במצב מתקדם,
והאחריות שלי היא להחליט מתי להרדים אותו ולסיים את חייו.
הדרך הביתה היתה שקטה והאוויר היה כבד ממשקל העצב. אחות-לבי ישבה במושב לצדי בעיניים אדומות ורטובות. פתחתי חלון כדי שתיכנס הרוח מבחוץ, אבל אפילו הלילה החורפי לא הצליח לגרש את ריח המוות החריף שהתפשט בתוך המכונית, נספג בתוך הריפוד וחדר אל תוך הנחיריים.
הזקן האהוב שלי צלע הביתה באיטיות בכשכושי זנב מאושרים (הביתה! סופסוף הגענו הביתה!) וכשסגרתי מאחוריו את הדלת לא היה לי צל של מושג איך נצליח לעבור את הימים הבאים.
רק דבר אחד ידעתי בוודאות:
"מעכשיו – אתה אוכל עוף בכל יום!" מלמלתי לעברו כשאני מצמידה את אפו הרטוב אל לחיי, טומנת ראשי בגופו, המלים טובעות בתוך הפרווה.
חסל סדר אוכל דיאטטי, נגמרו ימי ספירת הקלוריות, תם עידן ההקפדה על משקל.
עכשיו מתפנקים כהוגן,
מתענגים על כל ביס וכל נשימה,
עד הסוף.
עצם העניין
החורף האחרון שלי איתו
צלחת פירות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה