דירה להשכיר

בישראל של שנות השבעים-שמונים, כשכל משפחה מנתה ארבע נפשות וחצי והטְרֵנְד הרווח היה לסגור מרפסת, נדמה שמשפט אחד ריחף כענן צמרירי מעל קוביות הבתים המשותפים האפורים:
טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק.

רחש הפסיעות נשמע היטב מבעד מסך התקרה, ואפשר היה בקלות לזהות את תיפוף נעלי העקב של השכנה מהקומה העליונה ולהפרידו מצליל גרירת הסנדלים העייף של בעלה. בימים ההם הוא עוד כונה "בעלה", בטרם הביטוי "בן זוג" הפך שגור על שפתי הנשים הממאנות לְהִיבּעֵל.

ניגונים מוסיקליים התגנבו בזהירות דרך חור המנעול בדלת השכנים ממול, גלשו אל הדירות הסמוכות והזכירו למאזינים בעל-כורחם שבדירה מס' 5 מיודדים עם שׁוֹפֵּן. לעתים, כשהיה הַפָּטֵפוֹן שוקע בהתרגשות המוסיקה ושוכח מקיומה של מנוחת הצהריים המקודשת, היתה מופרעת הנגינה על ידי מספר נקישות כעוסות. תזכורת זריזה מכף יד שכנה ומיד גווע קולם של קלידי הפסנתר והפך ללחישה רכה.
חוק הוא חוק,
ובישראל של הבתים המשותפים של שנות השבעים-שמונים ידעו כולם כי אין להפריע את מנוחת השכנים בין שתיים לארבע, וגם המלחינים האירופאים הקלאסיים מחויבים בחוק להגנת מנוחת הדייר.

הקירות הדקים העבירו אל האוזניים האקראיות שברי מלים, רסיסי סודות כמוסים, ולפעמים הד קולה של אנחה כבושה הנפלטת מגרון חנוק מבכי. טונים צורמים, עולים ויורדים ומשתלבים אלה באלה בסימפוניה מוכרת של מריבה משפחתית; קולות פיוס מהוססים, הברות קצרות מחוברות בשתיקות ארוכות, ולפעמים הד קולה של אנחה כבושה הנפלטת מגרון חנוק מעונג.

דרך חלון המטבח הפתוח, גִלְגלה הרוח בכנפיה את צליל מיתרי הקול של שושנה, השכנה מן הבית הסמוך. חלון מִטְבָּחָהּ ניצב בדיוק מול חלון המטבח בביתנו, הממלכה הבלתי מעורערת של אמא. בשעות הצהריים המוקדמות הן היו מתייצבות ראש-מול-ראש, למופע ראווה וגאווה מיוחד. כל אחת משפילה עיניה מעל הכיור, ידיהן קולפות בזריזות תפוחי אדמה, מפשיטות שוקי עוף מוּבָסוֹת, רוקחות תערובות ומסמיכות רטבים; וכל העת היתה שושנה מסלסלת קולה בשירים נוגים בשפה הערבית, ומנגד היתה אמא פוצחת את פיה ומתבלת את ארוחת הצהריים המתהווה בפזמונים עבריים. יהודית רביץ יצאה במחול עם אום כולתום, יהורם גאון פלרטט עם זוהר ארגוב, ומספר שעות אחר כך זכו הילדים בשתי הדירות לנעוץ שיניים בתבשילים שיש בהם לא רק טעם וריח, אלא גם צליל.

החברות הכי טובות שלי העבירו את ימיהן ולילותיהן מעבר לקירות ביתי, מעל לתקרה או מתחת לרצפה. התאגדנו לקבוצה קטנה, מגובשת ומלאת תככים בו זמנית. נחלקנו לזוגות, ניהלנו מריבות חורמה בין הצמדים ולפרקים הסכמנו לחבור לשלישייה חד פעמית כדי לגבור בכוח המספר על החברות-האויבות. המרחק בין אהבה לשנאה מעולם לא היה קצר כמו אז, בימי הילדות של חֲבֵרוּת-שכנים.

לקראת חג הסוכות, החצר מאחורי הבית היתה נגדשת פעילות, והאוויר הפך רווי טסטוסטרון כשכל האבות החסונים עמלו על מלאכת הבנייה. בעוד הגופיות הלבנות פרושות על גופם (צו האופנה לסתיו 1979), הם היו מצרפים קורה לקרש, גוררים ענפי סכך, מותחים יריעות סדין צבעוני ומחלקים הוראות האחד לשני בקול באס נחוש.
למשך כל ימי החג, הפכה הסוכה לביתם הרשמי של ילדי הבניין, ובין הכתלים המתנפנפים ברוח העברנו את שעות היום והבוגרים שבינינו – גם את שעות הלילה. אני זוכרת את הערב הראשון בו הסכימו "הגדולים" לשתף אותי במשחק הרֶמִי שהתנהל בשעות הלילה המאוחרות. אחי הגדול רמז לי בתנועת יד קטנה, ופינה לי מקום לצדו על הספסל. גאה כטווס פסעתי לקראתו, מותחת את בית החזה ומרגישה גבוהה בעשרה סנטימטרים, והרגשתי כאילו זכיתי בהזמנה אישית אל ארמונו של מלך-העולם.

בבנין התאום לשלנו התגוררה החברה הכי טובה של אמא. קטנת קומה, בעלת צחוק מתגלגל וחיבוק שגורם לנשימתך לעצור ולריאותיך להתחנן לרחמים. כזנב עיקש נגררתי אחרי אמא בביקוריה התכופים אצל השכנה. הן לגמו נוזל מר מספלים גבוהים ופטפטו על נושאים משעממים של מבוגרים, צרבו את השפתיים בעשן סיגריות ומדי פעם עברו לדבר בשפה משונה, כדי שלא אבין את פשר הצחקוקים הנבוכים והעיניים הנוצצות. אני חקרתי את כל פינות הבית בסקרנות ושבתי פה ושם אל בסיס האם כדי לתדלק את המנוע בחיבוקים ונשיקות.
"למה אַתְּ לא אמא?" שאלתי אותה פעם, קולי מגיח מעומעם ממעמקי החיבוק העצום. "איך זה שאין לך ילדים?" היא נרעדה קלות, הגבירה את אחיזתה בגופי והשיבה- "אני לא יכולה להיכנס להריון וללדת. אני לא מצליחה להיות אמא." בתבונה בסיסית של גיל 6 הבנתי מיד שעכשיו תורי להגיד משהו, ורצוי דבר מה שיציע נחמה ומרגוע לכאב. "אז את יכולה להיות גם קצת אמא שלי, לא? רוצה להיות קְצָת-אמא שלי?" הגבהתי אליה מבט, ודרך גבעות השדיים שהגבילו את שדה הראייה, פגשתי בעיניה הרטובות מְשַׁקְּפוֹת תודה, והבנתי שהצלחתי.
מִקֵּץ מספר שנים, כשהיא ובעלה עברו דירה לעיר אחרת, התייחסתי לחדשות בקדרות כאסיר המקבל את גזר דינו העגום. לא יכולתי להבין איך קצת-אמא נוטשת אותי, עוזבת אותי ואת הרבה-אמא לבדנו, ואיזה צבע יהיה לימות השבוע נטולי הביקורים עם הקפה והסיגריות וְהַתַּקְלִיטִים.


בעמק יפה בין כרמים ושדות,
עומד מגדל בן חמש קומות.
ומי גר במגדל?

בקומה הראשונה תרנגולת שמנה.
כל היום בביתה על משכבה מִתְהַפֶּכֶת.
היא כל כך שמנה, שקשה לה ללכת.

בקומה השנייה גרה קוקייה,
כל היום מהלכת, עושה ביקורים,
כי בניה גרים בבתים אחרים.

בקומה השלישית – חתולה כּוּשִׁית,
נקייה, מגונדרת, על צוואר יש לה סרט.

בקומה הרביעית גרה סְנָאִית.
בשמחה ונחת אגוזים מפצחת.

בקומה החמישית גר מר עכבר,
אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע,
איש אינו יודע לאן ומדוע.

כתבו דיירי המגדל שֶׁלֶט
תקעו מסמר מעל הדלת,
וקבעו שלט בקיר:
דִּירָה לְהַשְׂכִּיר.

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים –
אל הבית באים דיירים חדשים.

ראשונה באה הנמלה,
לקומה חמישית עולה,
קוראת את השלט, פותחת הדלת ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה.
אם כן, שבי איתנו, נמלה!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אגור אני, נמלה, בבית אחד עם תרנגולת עצלה? כל היום על משכבה מתהפכת, מרוב שומן קשה לה ללכת!

הלכה הנמלה, באה הארנבת.
חיש מהר עולה לקומה אחרונה, קוראה את השלט, פותחת הדלת,
עומדת בפנים ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים
הנאה המטבח בעיניך?
נאה
אם כן, שבי איתנו, ארנבת!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אשב פה, אם לעשרים ארנבות, עם קוקייה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקנים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו מכך ילדיי?
נעלבה הקוקייה, והארנבת הלכה לה.

הלכה הארנבת, בא החזיר.
קרא את השלט "דירה להשכיר"
ואחרי שקרא את השלט, התגלגל ועלה ופתח את הדלת.
עומד ומביט בעיניו הקטנות בכתלים, בתקרה ובחלונות.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
הנאה הדירה בעיניך?
נאה.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה המטבח, אף כי איננו מלוכלך!
הנאה המסדרון בעיניך?
נאה
אם כן, שב איתנו!
לא, לא אשב.
למה?
השכנים אינם טובים בעיניי.
איך אשב אני, חזיר, לבן בן-לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית!? לא נאה לי ולא יאה לי.
קראו השכנים:
לך, לך לך חזיר!
גם לנו לא נאה ולא יאה!

הלך החזיר ובא הזמיר.
שר הזמיר בקול רינה,
עולה הזמיר לקומה אחרונה,
קורא את השלט, פותח הדלת, מסתכל בדירה, בכתלים, בתקרה.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבו, מסבירים לו פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
נאים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה.
אם כן, שב איתנו.
לא, לא אשב.
השכנים אינם טובים בעיניי.
כי איך אשב בשלווה ונחת, וסנאית כל היום אגוזים מפצחת.
עולה קול פיצוחה עד לב השמיים, איום ונורא – מחריש אוזניים.
ואוזניי רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים.
נעלבה הסנאית והזמיר הלך לו.

הלך הזמיר, באה יונה.
חיש קל עלתה לקומה אחרונה.
קוראה את השלט, פותחת הדלת,
עומדת בפנים ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
הנאים החדרים בעיניך?
החדרים צרים.
הנאה המטבח בעיניך?
נאה המטבח, אך אינו מרווח.
הנאה המסדרון בעיניך?
מרובה בו הצל, המסדרון אפל.
ובכן, לא תשבי איתנו?
אשב ואשב, בחפץ לב, כי השכנים טובים בעיניי.

שכרה היונה את הדירה,
יום יום הומה היא בחדרה.
וכָּךְ
בעמק יפה, בין כרמים ושדות
עומד מגדל בין חמש קומות,
ובמגדל גרים עד היום,
שכנים טובים חיי שלום.

ההורים שלי עברו לבית חדש לפני שנה וחצי. הותירו מאחור שק עמוס בזיכרונות בני 35 שנים, ופתחו דף חדש בפנטהאוז מצוחצח שאין לו ולא כלום עם בית ילדותי. בפעמים הבודדות שהגעתי לבקרם, אפפה אותי תחושת מוזיאון חריפה, ומצאתי את עצמי נזהרת לא לנשום בקול רם מדי, פן אחריד את שלוות הקירות המעוצבים.
לא מזמן שאלתי את אמא שלי "תגידי, איך השכנים?"
והיא משכה בכתפיה וענתה קצרות: "לא מכירה אותם בכלל".
יכול להיות שזה העולם שהשתנה סביבנו,
אולי זה אנחנו שהתבגרנו, התקשחנו, התעטפנו בשכבת בידוד;
אבל לאחרונה גם אני מרגישה שטוב לי להיות במקום בו החדרים נאים, המטבח סביר, הסלון חמים,
והשכנים?
השכנים נשארים בחוץ.

דירה להשכיר/לאה גולדברג
ברוכה הבאה ליער הקסום