פורסם לראשונה ב- 4 בפברואר, 2008 הלב שלי פועם בקצב דהירת סוסים, מנסה להימלט מִשָּׁאוֹן תקתוק השעון ההיסטרי שנשמע כל העת באוזניי. תיק- תק, תיק- תק, המחוגים האכזריים של הזמן שועטים בתוך ראשי, מזכירים שהשניות רצות ומצטרפות לדקות, והשעות גולשות זו על גבי זו והנה עוד יום עבר. גם אם אתעקש להשאיר את העיניים פקוחות לרווחה כדי להיאחז בשאריות היממה; גם אם אשאר ערה ואסרב ללכת לישון, בכל זאת אגלה את השמש הבוגדנית מפציעה דרך החלון בכתום ששורף לי את הנשמה ומכריז:
עוד יום עבר.
ואנחנו חיים על זמן שאול.
כמה חיבוקים אפשר להספיק לדחוס לתוך חמישה ימים בסך הכל?
כמה נשיקות אפשר להדביק על פני הבובה הפרוותיים במשך שבוע פחות יומיים?
כמה רגשות אפשר עוד לתמלל וללחוש אל תוך אוזני הקטיפה שלך,
כמה דמעות עוד ירטיבו את פלומתך הזהובה?
כמה סליחות אפשר עוד לבקש, על רגעי כעס וסבלנות קצרה; על כל הרמת קול ועיניים נוזפות, ועל המבט המבועת שלך בכל פעם כשהמזוודה שנואת נפשך ירדה מהבוידעם והבנת –
אוף, אמא שוב יוצאת לחופשה. בלעדיי.
בכמה אהבה אפשר עוד להציף אותך מבלי שתטבע?
ואיך מסכמים 14 שנים בחמישה ימים קצרים?
איך ממזערים תקופת חיים שלמה אל תוך שנייה קטנטונת, שתכף מתאיידת ונעלמת?
הייתי בת 20 כשנכנסת אל חיי. ילדה בת 20, עוזבת לראשונה את בית ההורים ופורשת כנפיים שבריריות אל עבר רקיע זר ומסקרן. לא מצליחה לעוף, בקושי מסתדרת עם צעדים מהוססים על פני האדמה. גידלת אותי כשם שגידלתי אותך מתוק, גדלנו ביחד, בשותפות חיים, אבל הקצב שלך זריז משלי פי שבעה.
כבר לא ילדה היום,
הצעדים הפכו יציבים יותר ואפילו הכנפיים צימחו נוצות צבעוניות שמאפשרות לי לעוף פה ושם למחוזות חפצי.
גידלת אותי היטב, מתוק שלי. העברת אותי שיעורים באהבה ונתינה מהסוג הטהור והנקי ביותר: לתת שלא על מנת לקבל תמורה. החדרת בי רגש אחריות ולימדת אותי על טיפול, הקרבה ומסירות. קווי האופי הבוגרים שלי נרכשו, בין היתר, בזכותך.
אז כמה פעמים `תודה` אפשר להספיק להגיד בחמישה ימים?
אני חושבת על יום שישי והבטן מתכווצת לי כאילו אגרוף ברזל בלתי-נראה נהדף בגסות אל תוך הקרביים.
לא יודעת איך אוכל להיפרד ממך, יקר שלי. לא יודעת איך להגיד לך שלום.
כשהייתי נוסעת לחופשות, הקפדתי לא להיפרד ממך ליד הדלת, ובעיקר לא להעיף מבט אחורנית, כדי לא לראות אותך ניצב שם בפתח, מביט בי בעיניים מופתעות ונעלבות. ידעתי שאם אסתכל אל תוך עיניך – לא אהיה מסוגלת לנסוע והלכה החופשה קיבינימט.
"אל תסתכלי, אל תסתכלי" מלמלתי לעצמי בעודי גוררת את המזוודה וסוגרת אחרי את הדלת "זה בסך הכל כמה ימים, אין סיבה להיפרד בדרמטיות ולעשות מזה עניין גדול."
אבל עכשיו זה כן עניין גדול, ואין סיבה לגיטימית מזו כדי להיפרד בדרמטיות.
כי ימים רבים,
רבים מאד,
יחלפו מעכשיו ועד בכלל – מבלי שנשוב להתראות;
ולא נזכה עוד לחיבוק הכיפי הזה של המפגש המחודש, עם ריחו המתוק של געגוע שבא אל קיצו.
יישאר רק כאב הגעגוע,
והטעם שלו יהיה מר על הלשון,
ומלוח בעיניים.
הפעם אסור לי לסובב את הראש. הפעם אני חייבת להישיר מבט ולהסתכל לך אל תוך העיניים, כדי שהדבר האחרון שתראה בעולם הזה יהיו העיניים של האישה שאוהבת אותך בכל תא בגופה. וכשהמחט תזרים אל עורקיך העייפים את סם המוות, אדאג שתרגיש את ליטוף כפות הידיים של הילדה שגידלת באהבה, האישה שגידלה אותך במסירות, ותוכל לעצום את העיניים הבלונדיניות והטובות שלך בשלווה,
בפעם האחרונה.
אתה הרבה יותר יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה