פורסם לראשונה ב- 29 בינואר, 2008
הברווזון המכוער הוא לא רק שם של אגדת ילדים עתיקה. היצור הכָּעוּר הפך עם השנים לסמל, מטבע לשון המוכרת בכל שפה וכמעט בכל תרבות, ומבעד לעיניים ילדותיות שיקף את תחלואי החברה האנושית בכל חבל ארץ בעולם.
מספרים כי הנס כריסטיאן אנדרסן הסופר הדני שאחראי על היצירה העגומה, הכניס אל תוך פלומתו של האפרוח את סיפור חייו האישיים, שכלל מסכת קשה של נידוי חברתי, חיצי לעג ומטחי זלזול, עד אשר גידל לבסוף נוצת סופרים ארוכה וזכה בצוואר הברבור ובתהילה.
למי שאינו בקיא בעלילת הסיפור, נתמצת בקצרה: גיבור סיפורנו הוא למעשה אנטי-גיבור, ברווזון שנבדל מיתר אחיו בצורתו החיצונית. הוא שונה מהם במימדים ובצבעים, ועל כן זוכה מיד לכינויי חיבה (מכוער, דוחה, מגעיל) ואחיו אף מאחלים ומייחלים שייטרף על ידי חתול, יטבע במים במהלך שחיית הבוקר או לחילופין – ילד לאיבוד ויפטור את כולם מהצורך לסבול את נוכחותו. למעשה, כל הברווזים באזור מביעים בגלוי את סלידתם ומגרשים אותו בגסות מה`שכונה`, ולהוציא תקרית אחת בה יוצאת אמו להגנתו באופן מינימאלי ביותר – נדמה שגם האמא די אמביוולנטית בנוגע לרגשותיה כלפי הצאצא. מצד אחד, הוא אמנם הילד שלה אבל מצד שני, נו בחייכם – ראיתם איך הוא נראה, התפלץ? מה תגיד ציפורה, הברווזה הרכלנית מהשלולית ממול, כשתראה את הטרגדיה הברווזית הזו שוחה ביחד עם כולם? עם כל הכבוד לקשרי משפחה, לכל דבר יש גבול. וכך כיעורנו יוצא לדרכו ומחפש את מזלו בעולם הגדול. בודד, מכוער ועצוב הוא מנסה למצוא מישהו שיאהב אותו על אף מראהו, אבל בכל פינה ממתינות עיניים מופתעות וחיוך לגלגני, מעבר לכל עיקול בדרך מחכה אכזבה מרה ושברון לב.
כמו בכל סיפור שמכבד את עצמו, גם כאן מגיעה התפנית בעלילה כמעט לקראת סופה. בערך באותה השעה בה מרייר הברווז בקנאה על דמותם המושלמת של קומץ ברבורים יפהפיים המענטזים לידו במים; הוא נאנח בצער, ובטעות מגניב הצצה חטופה אל השתקפותו במים. (פאוזה לצורך העצמת האפקט הדרמטי, והתזמורת פוצחת בדואט מרגש של כינורות ופסנתר) הברווזון המכוער, המום ונפעם, מגלה לתדהמתו שהוא נראה בדיוק כמו הברבורים הנאים עליהם השתפך בהערצה שתי שניות קודם. הוא מתקבל אוטומטית כחבר מועדון בלהקת הברבורים בכבוד השמור רק לבני מלוכה, חייו משתנים לבלי הכר וכל העולם מציף אותו באהבה – כראוי לברואי הטבע היפים במיוחד.
הסוף.
אז לילה טוב ילדי הקטן, עצום את עיניך ומלא את ראשך בדמויות של חיות מתוקות, פעוטות תפוחי לחיים ונשים בורקות עיניים בשיער גולש. העולם הוא מקום נפלא עבור יצורים יפים, זכור זאת והחדר את מוסר ההשכל אל חלומותיך, שיחלחל עמוק אל תת-המודע ויכתיב את צעדיך העתידיים כאדם בוגר.
מכיוון שהנס בעל הנוצה הלך לעולמו אי שם בשנת אלף שמונה מאות ומשהו, השיחות בינינו הלכו ופחתו בשנים האחרונות והתאפיינו בעיקר בשתיקה רועמת מכיוונו. רבות תהיתי מדוע בחר לסיים כך את הסיפור, אבל למרות התעקשותי לקבל את תגובתו – הוא מוסיף להשתמש בתירוץ הכי שחוק שיש (אני מת, עזבי אותי במנוחה) ולא מספק מענה. אילו רק היה משאיר את הברווזון מכוער, אבל מעניק לו אופי נחוש וחוש הומור משובח; אילו היה אמיץ דיו כדי לא ליפול אל מלכודת הברבור המפתה כסיומת לסיפור, ומצייד את הברווזון בשכל חריף, תעוזה וחוש צדק חברתי מפותח – אולי היה מנהיג איזו תנועת מרד ברווזית והופך ללוחם למען זכויות בעלי הכנף הכעורים באירופה הקלאסית? השמיים היו אז הגבול, וגם אותם אפשר היה לחצות, עם קצת תרגולת לכנפיים.
הנס בחר בדרך אחרת, ובבחירתו זו הסיט את הסיפור מנתיב הילדות והשליך אותו אל קטגוריית ספרי המבוגרים. בספרי המבוגרים אפשר לשקף את המציאות המכוערת ולהציג אותה במלוא שטחיותה החד-מימדית. הלא אנחנו כמבוגרים יודעים באיזה עולם אנחנו חיים, זה לא מפתיע אותנו שכולנו פועלים בתוך חברה המקדשת מראה חיצוני, והדרישה המקובלת היא להפגין אחידות עם סביבתנו, לטשטש כל ייחודיות ולהעלים חריגות.
ברור לנו לגמרי שעתידו של הברווזון המכוער נחרץ, אין לו סיכוי להתקדם בחיים עם מקור בולט שכזה, רגליים כה עקומות וכרבולת אפרפרה וקוצנית. כל אחד מאיתנו ימהר להמליץ לו על פלסטיקאי בעל שם, ובאשפוז בן יומיים יעבור האומלל סדרת ניתוחים שבסופם יוולד מחדש כברבור-על, כשכנפיו תפוחות-סיליקון, מקורו דקיק וסולד ורגליו מחוטבות למראה.
אבל למה לעזאזל, לספר את כל זה לילדים קטנים?
ספרות ילדים לא אמורה לשקף מציאות. היא אמורה לנסות לשפר אותה, וכנראה שהנס (מוכשר ככל שהיה) קצת שכח את העובדה הזו. אולי הוא איבד את עצמו בתוך הסיפור, וטבע בתוך התרפיה האישית.
סליחה, אבל ספר ילדים לא אמור להעביר לילדים את המסר שאם אתה מכוער, הדרך היחידה בה יאהבו אותך היא אם תהפוך לפתע באורח נס ליפהפה. מן הראוי שהספרים ילמדו את הילד לחמול על השונה, להביע אמפתיה לחריג, לחבק גם את האחר ואולי דווקא אותו, כי יתכן שעבורו החיבוק הזה הוא כאוויר לנשימה. ספרי המבוגרים אמורים לבדר, וזו מטרה ראויה כשלעצמה; אבל ספרי ילדים חייבים להיות בעלי ערך מוסף כלשהו מעבר לבידור, רצוי ערך חינוכי – אחרת אין בהם טעם, ומעט מאד ריח.
אתמול, בעודי ממתינה לצפות בגידי גוב הולך לאכול באוטו הגדול והירוק שלו, זכיתי לצפות בכמה רגעים אחרונים מתוכניתה של הדצה. בתוכנית "המראה", מופיעה על המרקע מדי שבוע אישה חסרת מזל ובת מזל גם יחד. חסרת מזל, כיוון שאתרע מזלה להיוולד עם פגמים אנושיים (ובתרגום לעברית מדוברת: היא לא דוגמנית-על) ובת מזל – משום שנבחרה מבין מאות (מאות! מאות!) נשים שהתמודדו על הסיכוי לעבור מסכת עינויים גופנית ונפשית, ולבקוע מחדש מהביצה כקרלה ברוני, זוגתו המדוגמנת של נשיא צרפת. כל אישה עוברת שלל ניתוחים פלסטיים בפרק זמן קצר להבהיל, ולאחר תקופת החלמה מדגמית היא מפציעה מחדש אל מול המצלמה ואל מול בני משפחתה ההמומים, צבועה, מאופרת, מלובשת, מנותחת, מחויכת וזוהרת – ברבור ארוך-צוואר ומעוגל ריסים.
מכיוון שהיה זה סוף הפרק, הזדמנה לי הצצה אל הפרק הבא, בה נפגוש את שולה (שם בדוי), ברווזונת רגילה למראה, לא מכוערת ולא יוצאת דופן אלא סתם – פשוט סתם ברווזה שגרתית. שולה חייבת, אבל ממש חייבת לעבור את הניתוחים כדי שבעלה סוף סוף יאהב את צורתה החיצונית.
"כבר קרה ששאלו אותנו אם אני אמא שלו" היא מתוודה בכאב אל מול המצלמה, ואני בוהה מבולבלת במסך, עליו נפרשת דמותו של הבעל – ברווזון די מצוי אף הוא; לא ברבור ואפילו לא אווז. גם במבט שני, שלישי ורביעי אני לא מצליחה להבחין בפערים משמעותיים בין צורתו החיצונית של זה לחזותה של זו. במלים אחרות – לא מדובר כאן בגרסא מודרנית ליפה והחיה.
"הוא רוצה שאני אראה כמו מירי בוהדנה" מכריזה הברווזה בפני המנתח הפלסטי והוא מהנהן בהבנה. הבוהדנה הוא זן נדיר של ברבור, המתאפיין בזוג ריאות מפותחות המאפשרות נשימה ארוכה המסייעת בנסיקה לגבהים מרשימים.
המצלמה מתעדת את הזוג נפרד בנשיקת אוהבים (הברווז עוצם עיניים ומדמיין את מגע שפתיה של הברבורה מזן בוהדנה מרפרף על פיו) וברקע נשמע קולה של הברווזה המצויה: "אם הניתוחים לא יצליחו אני לא יודעת מה יהיה, איך אחזור הביתה, מה אעשה אם בעלי לא יאהב את התוצאה."
איכשהו, אני אהיה חייבת לשרוד את ימי השבוע עד ליום שישי הבא, כדי להרגיע את סקרנותי ולגלות האם הבעל-הברווז אהב את המראה הברבורי החדש של רעייתו, או שמא בחן בעין ציפורית נוקבת את התוצר המוגמר ופסק ש- לא, העוף לא מספיק נאה בעיניו; פרש כנפיו אל השמיים והחל לתור אחר בוהדנות פוטנציאליות אחרות.
בדבר אחד אני בטוחה גם מבלי לשוחח עם שולה, או תרצה, או רוחמה, או גלית, או אורנה, או כל אישה בשרשרת הנשים העצובות שבחרו לחתוך, לנסר, לשאוב ולשייף עצמן אל מול מצלמת הטלוויזיה: לפני שנים רבות כשהיו ילדות, הן שכבו במיטתן בעיניים עצומות והאזינו לקולה של אמא או לצליל קולו של אבא, מקריאים להן את "הברווזון המכוער", וכמו ילדות טובות וצייתניות –
הן הפנימו היטב את הלקח.
הברווזון המכוער הוא לא רק שם של אגדת ילדים עתיקה. היצור הכָּעוּר הפך עם השנים לסמל, מטבע לשון המוכרת בכל שפה וכמעט בכל תרבות, ומבעד לעיניים ילדותיות שיקף את תחלואי החברה האנושית בכל חבל ארץ בעולם.
מספרים כי הנס כריסטיאן אנדרסן הסופר הדני שאחראי על היצירה העגומה, הכניס אל תוך פלומתו של האפרוח את סיפור חייו האישיים, שכלל מסכת קשה של נידוי חברתי, חיצי לעג ומטחי זלזול, עד אשר גידל לבסוף נוצת סופרים ארוכה וזכה בצוואר הברבור ובתהילה.
למי שאינו בקיא בעלילת הסיפור, נתמצת בקצרה: גיבור סיפורנו הוא למעשה אנטי-גיבור, ברווזון שנבדל מיתר אחיו בצורתו החיצונית. הוא שונה מהם במימדים ובצבעים, ועל כן זוכה מיד לכינויי חיבה (מכוער, דוחה, מגעיל) ואחיו אף מאחלים ומייחלים שייטרף על ידי חתול, יטבע במים במהלך שחיית הבוקר או לחילופין – ילד לאיבוד ויפטור את כולם מהצורך לסבול את נוכחותו. למעשה, כל הברווזים באזור מביעים בגלוי את סלידתם ומגרשים אותו בגסות מה`שכונה`, ולהוציא תקרית אחת בה יוצאת אמו להגנתו באופן מינימאלי ביותר – נדמה שגם האמא די אמביוולנטית בנוגע לרגשותיה כלפי הצאצא. מצד אחד, הוא אמנם הילד שלה אבל מצד שני, נו בחייכם – ראיתם איך הוא נראה, התפלץ? מה תגיד ציפורה, הברווזה הרכלנית מהשלולית ממול, כשתראה את הטרגדיה הברווזית הזו שוחה ביחד עם כולם? עם כל הכבוד לקשרי משפחה, לכל דבר יש גבול. וכך כיעורנו יוצא לדרכו ומחפש את מזלו בעולם הגדול. בודד, מכוער ועצוב הוא מנסה למצוא מישהו שיאהב אותו על אף מראהו, אבל בכל פינה ממתינות עיניים מופתעות וחיוך לגלגני, מעבר לכל עיקול בדרך מחכה אכזבה מרה ושברון לב.
כמו בכל סיפור שמכבד את עצמו, גם כאן מגיעה התפנית בעלילה כמעט לקראת סופה. בערך באותה השעה בה מרייר הברווז בקנאה על דמותם המושלמת של קומץ ברבורים יפהפיים המענטזים לידו במים; הוא נאנח בצער, ובטעות מגניב הצצה חטופה אל השתקפותו במים. (פאוזה לצורך העצמת האפקט הדרמטי, והתזמורת פוצחת בדואט מרגש של כינורות ופסנתר) הברווזון המכוער, המום ונפעם, מגלה לתדהמתו שהוא נראה בדיוק כמו הברבורים הנאים עליהם השתפך בהערצה שתי שניות קודם. הוא מתקבל אוטומטית כחבר מועדון בלהקת הברבורים בכבוד השמור רק לבני מלוכה, חייו משתנים לבלי הכר וכל העולם מציף אותו באהבה – כראוי לברואי הטבע היפים במיוחד.
הסוף.
אז לילה טוב ילדי הקטן, עצום את עיניך ומלא את ראשך בדמויות של חיות מתוקות, פעוטות תפוחי לחיים ונשים בורקות עיניים בשיער גולש. העולם הוא מקום נפלא עבור יצורים יפים, זכור זאת והחדר את מוסר ההשכל אל חלומותיך, שיחלחל עמוק אל תת-המודע ויכתיב את צעדיך העתידיים כאדם בוגר.
מכיוון שהנס בעל הנוצה הלך לעולמו אי שם בשנת אלף שמונה מאות ומשהו, השיחות בינינו הלכו ופחתו בשנים האחרונות והתאפיינו בעיקר בשתיקה רועמת מכיוונו. רבות תהיתי מדוע בחר לסיים כך את הסיפור, אבל למרות התעקשותי לקבל את תגובתו – הוא מוסיף להשתמש בתירוץ הכי שחוק שיש (אני מת, עזבי אותי במנוחה) ולא מספק מענה. אילו רק היה משאיר את הברווזון מכוער, אבל מעניק לו אופי נחוש וחוש הומור משובח; אילו היה אמיץ דיו כדי לא ליפול אל מלכודת הברבור המפתה כסיומת לסיפור, ומצייד את הברווזון בשכל חריף, תעוזה וחוש צדק חברתי מפותח – אולי היה מנהיג איזו תנועת מרד ברווזית והופך ללוחם למען זכויות בעלי הכנף הכעורים באירופה הקלאסית? השמיים היו אז הגבול, וגם אותם אפשר היה לחצות, עם קצת תרגולת לכנפיים.
הנס בחר בדרך אחרת, ובבחירתו זו הסיט את הסיפור מנתיב הילדות והשליך אותו אל קטגוריית ספרי המבוגרים. בספרי המבוגרים אפשר לשקף את המציאות המכוערת ולהציג אותה במלוא שטחיותה החד-מימדית. הלא אנחנו כמבוגרים יודעים באיזה עולם אנחנו חיים, זה לא מפתיע אותנו שכולנו פועלים בתוך חברה המקדשת מראה חיצוני, והדרישה המקובלת היא להפגין אחידות עם סביבתנו, לטשטש כל ייחודיות ולהעלים חריגות.
ברור לנו לגמרי שעתידו של הברווזון המכוער נחרץ, אין לו סיכוי להתקדם בחיים עם מקור בולט שכזה, רגליים כה עקומות וכרבולת אפרפרה וקוצנית. כל אחד מאיתנו ימהר להמליץ לו על פלסטיקאי בעל שם, ובאשפוז בן יומיים יעבור האומלל סדרת ניתוחים שבסופם יוולד מחדש כברבור-על, כשכנפיו תפוחות-סיליקון, מקורו דקיק וסולד ורגליו מחוטבות למראה.
אבל למה לעזאזל, לספר את כל זה לילדים קטנים?
ספרות ילדים לא אמורה לשקף מציאות. היא אמורה לנסות לשפר אותה, וכנראה שהנס (מוכשר ככל שהיה) קצת שכח את העובדה הזו. אולי הוא איבד את עצמו בתוך הסיפור, וטבע בתוך התרפיה האישית.
סליחה, אבל ספר ילדים לא אמור להעביר לילדים את המסר שאם אתה מכוער, הדרך היחידה בה יאהבו אותך היא אם תהפוך לפתע באורח נס ליפהפה. מן הראוי שהספרים ילמדו את הילד לחמול על השונה, להביע אמפתיה לחריג, לחבק גם את האחר ואולי דווקא אותו, כי יתכן שעבורו החיבוק הזה הוא כאוויר לנשימה. ספרי המבוגרים אמורים לבדר, וזו מטרה ראויה כשלעצמה; אבל ספרי ילדים חייבים להיות בעלי ערך מוסף כלשהו מעבר לבידור, רצוי ערך חינוכי – אחרת אין בהם טעם, ומעט מאד ריח.
אתמול, בעודי ממתינה לצפות בגידי גוב הולך לאכול באוטו הגדול והירוק שלו, זכיתי לצפות בכמה רגעים אחרונים מתוכניתה של הדצה. בתוכנית "המראה", מופיעה על המרקע מדי שבוע אישה חסרת מזל ובת מזל גם יחד. חסרת מזל, כיוון שאתרע מזלה להיוולד עם פגמים אנושיים (ובתרגום לעברית מדוברת: היא לא דוגמנית-על) ובת מזל – משום שנבחרה מבין מאות (מאות! מאות!) נשים שהתמודדו על הסיכוי לעבור מסכת עינויים גופנית ונפשית, ולבקוע מחדש מהביצה כקרלה ברוני, זוגתו המדוגמנת של נשיא צרפת. כל אישה עוברת שלל ניתוחים פלסטיים בפרק זמן קצר להבהיל, ולאחר תקופת החלמה מדגמית היא מפציעה מחדש אל מול המצלמה ואל מול בני משפחתה ההמומים, צבועה, מאופרת, מלובשת, מנותחת, מחויכת וזוהרת – ברבור ארוך-צוואר ומעוגל ריסים.
מכיוון שהיה זה סוף הפרק, הזדמנה לי הצצה אל הפרק הבא, בה נפגוש את שולה (שם בדוי), ברווזונת רגילה למראה, לא מכוערת ולא יוצאת דופן אלא סתם – פשוט סתם ברווזה שגרתית. שולה חייבת, אבל ממש חייבת לעבור את הניתוחים כדי שבעלה סוף סוף יאהב את צורתה החיצונית.
"כבר קרה ששאלו אותנו אם אני אמא שלו" היא מתוודה בכאב אל מול המצלמה, ואני בוהה מבולבלת במסך, עליו נפרשת דמותו של הבעל – ברווזון די מצוי אף הוא; לא ברבור ואפילו לא אווז. גם במבט שני, שלישי ורביעי אני לא מצליחה להבחין בפערים משמעותיים בין צורתו החיצונית של זה לחזותה של זו. במלים אחרות – לא מדובר כאן בגרסא מודרנית ליפה והחיה.
"הוא רוצה שאני אראה כמו מירי בוהדנה" מכריזה הברווזה בפני המנתח הפלסטי והוא מהנהן בהבנה. הבוהדנה הוא זן נדיר של ברבור, המתאפיין בזוג ריאות מפותחות המאפשרות נשימה ארוכה המסייעת בנסיקה לגבהים מרשימים.
המצלמה מתעדת את הזוג נפרד בנשיקת אוהבים (הברווז עוצם עיניים ומדמיין את מגע שפתיה של הברבורה מזן בוהדנה מרפרף על פיו) וברקע נשמע קולה של הברווזה המצויה: "אם הניתוחים לא יצליחו אני לא יודעת מה יהיה, איך אחזור הביתה, מה אעשה אם בעלי לא יאהב את התוצאה."
איכשהו, אני אהיה חייבת לשרוד את ימי השבוע עד ליום שישי הבא, כדי להרגיע את סקרנותי ולגלות האם הבעל-הברווז אהב את המראה הברבורי החדש של רעייתו, או שמא בחן בעין ציפורית נוקבת את התוצר המוגמר ופסק ש- לא, העוף לא מספיק נאה בעיניו; פרש כנפיו אל השמיים והחל לתור אחר בוהדנות פוטנציאליות אחרות.
בדבר אחד אני בטוחה גם מבלי לשוחח עם שולה, או תרצה, או רוחמה, או גלית, או אורנה, או כל אישה בשרשרת הנשים העצובות שבחרו לחתוך, לנסר, לשאוב ולשייף עצמן אל מול מצלמת הטלוויזיה: לפני שנים רבות כשהיו ילדות, הן שכבו במיטתן בעיניים עצומות והאזינו לקולה של אמא או לצליל קולו של אבא, מקריאים להן את "הברווזון המכוער", וכמו ילדות טובות וצייתניות –
הן הפנימו היטב את הלקח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה