יום שני, 18 בפברואר 2008

שביל קליפות התפוזים

פורסם לראשונה ב-16 בפברואר, 2008

חלק מבני האנוש מאמינים שבראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, ובשישה ימים קצרים אכלס את האדמה הזו במגוון אינסופי של יצורים – הולכים על שתיים, מקפצים על ארבע, זוחלים על גחונם או מסתבכים עם עשרות רגליים קטנטנות, מרפרפים בזוג כנפיים, מתחזקים זימים... אחרים סבורים שהגיוני יותר להניח שעושר רבגוני שכזה לא יכול היה להיווצר יש מאין בפחות משבוע, וכך ביום בהיר אחד, לאחר שבהה זמן ממושך מדי בצב גדול-מימדים באיי גלפאגוס, החליט בחור צעיר להגות את תורת האבולוציה ולהכריז מלחמת חורמה על בני דודנו הקופים, שמאז פשוט לא מסוגלים לסלוח לו על הפגיעה בשמם הטוב.

עולם החי מרתק אותי, פלאי הטבע מותירים אותי פעורת פה ומשתוממת. אני מביטה בעיניים קרועות לרווחה על מסך הטלוויזיה שמציג בפניי את התוכניות האהובות עלי:
מסתנוורת מצבעיו המרהיבים של תוכי ססגוני ביערות הגשם; עוקבת בהשתאות אחרי יחסי המשפחה המורכבים בלהקת למורים שעירים ביבשת אפריקה הקסומה; דומעת בהתרגשות מול אמא קופה המחבקת בשתי ידיים נחושות את תינוקה ומאמצת אותה אל לבה, חושפת שיניים זועמות ומבהירה לקוף החדש בשכונה שבכדי להגיע אל
הזאטוט – ייאלץ קודם לכן לעבור דרכה.

מעולם לא אימצתי את האמונה באלוהים, והאהבה העצומה שאני רוחשת לבעלי החיים חיזקה פעם אחר פעם את חוסר יכולתי לראות בו את האחראי הבלעדי למגוון החייתי שקיים בעולמנו. כשלוקחים בחשבון את כל העושר המופלא של היצורים שחיים בינינו, המחשבה שמישהו התחיל וסיים את היצירה בשבוע-עבודה ארוך בן 6 ימים נראית מגוחכת להפליא, עם כל הכבוד לאלוהים. הלא אפילו רומא לא נבנתה ביום, אז איך אנחנו אמורים להאמין שבהישמע צמד המלים: "ויהי צפרדע", הגיח קרמיט אל העולם תוך שתי שניות וחצי?

מלבד זאת,
האבולוציה הופכת הגיונית יותר ויותר עבור האדם המתבונן, זה שפוקח את עיניו ומשקיע זמנו בבחינת עולם החי מקרוב. מי שעושה כן, לא יוכל להימנע מהמסקנה המתבקשת מאליה: ברור שהתפתחנו מהחיות, אחרת איך נסביר את העובדה שרבים מאיתנו עדיין נושאים קווי דמיון מרשימים לזנים כאלה ואחרים בממלכת החי?

אני אבנה חומה של עציצים
ואת - הגיפי את התריסים
היטב היטב,
צריך לשמור על הילדים

בחוץ משוטטים
כלבים משוגעים.

זוכר את ההוא שעבד אתך פעם במשרד בחברה, שנהג לחייך אל כולם במתק שפתיים ולטפוח להם על השכם במחוות קרבה ידידותית? "בוקר טוב, אחי – מה המצב?" ברך את יהודה מהנהלת חשבונות, ומאחורי גבו המתרחק הפליט באוזניך בקול נמוך ונוטף ארס: "לא סובל את האיש הזה. הרגשת? הרגשת איך מסריח לו מהפה?"
שועל.

זוכרת את החברה הטובה שלך, זאת שמלווה אותך מארגז החול בגן הילדים, מתעקשת לעמוד לצדך בכל אתגר שהחיים מציבים לפתחך; תמיד תשלוף מלה טובה ממאגר הנחמה העצום שהיא אוצרת בתוכה; כפות ידיה חמות, רכות ומוכנות תדיר לליטוף של עידוד או אהבה, ובתוך החיבוק שלה את מרגישה את האיברים שלך נמסים, נכנעים לתמהיל המושלם של נאמנות וחוזק?
כלבה.

פגשתם פעם את האדם שהצליח בו-זמנית גם להרגיז אתכם וגם לגרום לכם להתאהב בו עד כלות? הוא גדוש באהבה עצמית ומשקיע זמן ניכר בטיפוח והאדרת שמו; לא יוותר על שנת הצהריים שלו עבורכם גם אם תבקשו, מקדש נפשו עבור הדברים הטובים והמפנקים בחיים, ומעניק לכם את התחושה שמזל גדול נפל בחלקכם להכירו. הוא אינטליגנטי ומבריק, מחושב ומדויק, מאתגר אתכם למחשבה, חזותו המרהיבה מעוררת בכם הערצה ופשוט אי אפשר שלא לאהוב אותו.
חתול.

יש גם את ההם שמעבירים את ימיהם ברקיחת מזימות ויצירת תככים, והכל רוחש מתחת לפני השטח, מפעפע במחשכי הקרקעית האפלוליים. בלחישות קטנות, כשהם מצוידים בלשונות רעות וזריזות, עיניהם הזעירות מתרוצצות בחוריהן בחיפוש תמידי אחר תחבולה חדשה שיוכלו להנדס כדי לגרום למפלתו של האחר. בשפתיים חורשות רע הם נוגסים, לועסים, טוחנים עד דק את היסודות מכיוון מטה, עד להתפוררות הבלתי נמנעת. כך סתם, בלי סיבה מיוחדת, פשוט כי הם יכולים.
תולעים.

נתקי את הטלפון,
נציע את המיטה,
נצלול לחלומות, לאהבה
מתחת לשמיכה ייעלמו כל הפחדים,
בחוץ משוטטים
כלבים משוגעים.

והם נובחים,
שנאת חינם,
הם לא רוצים להיות בני אדם
כן, הם נושכים, טירוף ודם

כלבים משוגעים
מסתובבים חופשי
בעולם

בימי שבת שטופי שמש, אבא היה לוקח אותנו לטיולים ארוכים בפרדסים הפרושים על פני העיר, שבימים הרחוקים ההם הדיפה ניחוחות תמימים של כפר. רגלינו הקצרות ניסו כמיטב יכולתן לעמוד בקצב המהיר של צעדיו הרחבים של אבא, ששעט בין השבילים כאיילה זריזה. במארג הצפוף של זיכרונות הילדות שלי מאבא, זרועים ימי השבת הללו כמו אבני חן טובות, נדירות, משובצות בתוך שלל פיסות הפאזל הקודרות והדוקרות. אלה היו הרגעים הספורים בהם נעלם הפחד, השתתקו קולות הכעס הרועמים, ומתוך השקט הפציעה רכות שגרמה לנו לגלם בהצלחה את דמויות האב ובתו, במשחק לא מוכר בעל כללים לא ידועים.

"תראה אבא, הנה צב!" צייצתי בחדווה כשזיהיתי את שריון הקוביות מתקדם באיטיות ליד כפות רגליי, חילצתי את כף ידי מתוך שלו וביחד כרענו על האדמה הלחה, נעצנו עיניים סקרניות ביצור שהחזיר אלינו מבט שואל מתוך פנים חרושות קמטים. עד היום, מפגש עם צב נכלל ברשימת הדברים שתמיד מצליחים להעלות חיוך על שפתיי. לפעמים אני תוהה לאן נעלמו הצבים ההם, בתהליך הפיכתו של הכפר לעיר מתועשת ואפורה. דבר אחד בטוח:
יתכן שהם עברו דירה,
אבל הם לא עזבו את הבית.

טיולי השבת שלנו נצרבו על לוח הזיכרון שלי, ובמנוע החיפוש הפנימי של נפשי הם נקשרו אל מלים כמו שמש, חיוכים, צבים, חתולים, אבא, כיף ומעל לכל – תפוזים.
לקראת סוף המסע הרגשנו תמיד את דקירות היובש בגרון, טיפות הזיעה הרטיבו את השערות הקטנות על העורף וזה היה האות המוסכם על כולם לשאת עיניים בכיוון מעלה, לשלוח זרוע ולקטוף תשורה קטנה מאחד העצים הפזורים מסביב. להבדיל מאורחים אחרים שפגשנו בין שבילי הפרדס, אבא סירב להצטייד בשקיות ניילון, והקפיד להפריח אל הרוכשים בסופרמרקט של הטבע נזיפה חינוכית בעודם עוסקים בקטיף מאומץ, גודשים את השקיות שהתמלאו במהירות בצבעי כתום וצהוב.
"שניים-שלושה תפוזים, פעם בכמה שבועות; לא יותר מזה" הרגיע את עינינו השואלות וביחד שלחנו מבטים כעוסים אל עבר הגזלנים שבינתיים שלפו עוד שקית ניילון מהכיס, למען יוכלו לצ`פר גם את החברים שיקפצו בערב להתארח במנה של הכתום-הכתום הזה.

מאבא למדתי איך אוכלים תפוז בלי לקלף, ומתענגים בדרך על כל המתנות שהוא טומן בחובו.
קודם כל, מקפידים לקרב את התפוז אל הנחיריים ולשאוף מלוא הריאות את הריח הטרי הזה, עם השילוב המושלם של מתיקות דבשית וחמיצות עוקצנית. אחר-כך מערסלים את התפוז בתוך כפות הידיים ומעניקים מסאז` עדין לעורו המחוספס. לשים אותו, מלטפים אותו ומרככים את בשרו, מאלצים אותו להתמלא בנוזל.
משקיעים את האצבע ב"ראש" התפוז, ובזהירות חוצבים בו חור. הנה האצבע מחליקה פנימה, נעלמת בקרביו של התפוז; מספר סיבובים להרחבת החור וכעת אפשר להוציאה, להצמיד את השפתיים אל הנקב ולינוק בתאווה את הנוזל העסיסי ישר מתוך הפרי.
רק כאשר כלה כל העסיס והלשון לא מזהה אף טיפת נוזל נוספת, מחדירים אצבעות נחושות אל תוך החור שפערנו וקורעים את התפוז לשני חלקים, חושפים את ההפתעה הבשרית הכתומה אל אור השמש.

פעם כשפרשתי את תוך התפוז על כפות ידיי, רגע לפני שהסתערתי עליו בלשוני ושפתיי, איתרתי תזוזה זעירה בתוך העיסה המנצנצת. קירבתי את פרצופי, מיקדתי את המבט וזיהיתי כמה תולעים, צהבהבות- שקופות ושמנמנות, נעות בחוסר נוחות תחת עיניי הכועסות.
"התפוז הרוס!" הכרזתי בצער מהול בעלבון, נפגעת עד עמקי נשמתי ממעשה החבלה של התולעים בעונג השבת שלי. "אין סיבה לכעוס, שירה" הסביר אבא בסבלנות לא-אופיינית שנשמרה למצבים אלה בלבד "הן תולעים, מה רצית שייעשו?... אי אפשר לכעוס על תולעים רק משום שהן תולעים. ככה זה בטבע." סיכם, נטל את התפוז מידיי, סילק את הדיירות מביתן והגיש לי תפוז נקי ומוכן לאכילה.

והמלים של אבא ממשיכות להדהד לי בראש מאז, במצבים שונים ובאינספור מפגשים מזדמנים שהעניקו לי חיי:
אי אפשר לכעוס על התולעים על כך שהן מתנהגות כמו תולעים.
מה יעשו? הלא הן לא יכולות אחרת: הן תולעים,
וככה זה בטבע.


זהו את עצמכם
מכירים את
הספר הנפלא הזה? עוד לא מאוחר להתוודע לספרי ילדים!
כלבים משוגעים/ אהוד בנאי

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בשעה טובה, שירה♥
כמה נעים בבית החדש שלך, והצבעוניות - הולמת ומלבבת.

המממ... נשארו בתים פנויים בפרוייקט?:-D

אתמיד להגיע, גם אם אשאר אנונימית,
בהצלחה!

שלך,
נאוה vasana

http://blog.tapuz.co.il/crush33/

שירה עברית אמר/ה...

בוקר טוב נאוה!
את אנונימית רק עבור מערכת בלוגר לצערי, אבל עבורי את פנים מוכרות ומאד חביבות.
מתנצלת על כך שמערכת התגובות פחות סימפטית, אבל אני מניחה שזה רק עניין של זמן עד שישדרגו גם את זה (המערכת חדשה יחסית, ובעברית היא קיימת מזה חודש בלבד).

להתראות!

בצלאל אמר/ה...

ברוכה הבאה. אני קצת בשוק לראות פה את כל הרשומות הוותיקות שלך.

כל הכבוד!

שירה עברית אמר/ה...

הי צב! :-) כידוע לך, אני חובבת גדולה של צבים. טוב לראות אותך כאן.
העברתי רק את הרשומות האחרונות שלי, מן הסתם לא אעביר את כל המאתיים...
אבל אוסיף קישורים בהמשך.

תודה
ולהתראות