"תגידי," שואלת אותי האדמונית יפת העיניים, "את חושבת שהוא מנחש מה את מכינה לו ליום ההולדת?" בהיותה שותפה מלאה למתנה עליה אני עמלה במשך החודשים האחרונים כדי להפתיע בה את האיש ביומו הגדול.
"יכול להיות" אני משיבה מהורהרת. "הוא אמנם טוען שלא, אבל אני גרועה כל כך בהסתרת דברים מפניו ובאופן כללי אני שקרנית איומה." וכמו בכל פעם כשחוצות המילים האלה את שער השפתיים שלי, הפנים שלך צפות ועולות לי בראש, מביטות בי בשתיקה. וכמו בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה מחדש איך ייתכן ששקרנית איומה שכמוני, אישה שאיברי גופה מסרבים לשתף פעולה עם השקר ומתעקשים לחשוף אותו במערומיו-מערומיי, איך יכול להיות ששיקרתי זמן רב כל כך, בהצלחה גדולה כל כך ולאדם יקר כל כך?
הלא אני לא מסוגלת לשקר למישהו ולהביט לו בעיניים. העיניים שלי יושפלו מטה בבושה באופן מידי ובלתי נשלט. כך זה היה תמיד. אני לא יכולה לדבר מילות שקריות בעומדי פנים מול פנים מול אדם, כי בתוך שניות הוא יבחין איך לחיי מתכסות באודם שני שיסגיר בהוכחת צבע את דבר העברה. כך זה היה מאז ומעולם.
ואיך בכל זאת?
זוכרת את החדר הקטן והאפרורי שבו ישבתי אז. העיניים סקרו את הקירות בחשש, כאילו ציפיתי שבכל רגע יפרצו דרכם לוחמי קומנדו חסונים, יסתערו עליי בידיים תאבות קרב לצפירת האזעקה מחרישת האוזניים: ההצגה הסתיימה, שירה. השקר שלך נחשף, את בידינו.
סתם בדיקת פוליגרף שגרתית. הליך סטנדרטי לצורכי עבודה מוערכת יתר על המידה. השאלות מוכרות עד זרא, על כולן כבר השבתי בפגישה המוקדמת ואני יודעת שלא נכון לי דבר שאינו צפוי מראש. אני החתולה המשעממת בעולם, חיי נורמאליים להחריד ואיני מסתירה ולו שלד אחד בארוני הדחוס בבגדים מקומטים.
מלבד שלד אחד.
הגופה הנבגדת של קשר הנישואים. שקר הנישואים.
ועכשיו כל החוטים האלה מחוברים לכפות הידיים שלי, רושמים בקדחתנות את סימפוניית לבי הנסער, עוקבים בדריכות אחרי כל נשימה חרדה וחורטים את התוצאות על גבי דף גזר הדין שמתמלא בכל שנייה בשרבוטים מאיימים.
"האם את נוהגת לשקר?" האיש האפור שואל אותי שוב. זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהוא חוזר דווקא אל השאלה הזו, ובכל פעם נוספת נדמה שהלב שלי נהיה זקן יותר, עייף יותר וחדריו מתכווצים עוד טיפה.
"כולם משקרים לפעמים, לא?" אני נאחזת בגלגל הצלה שהשלכתי בייאושי אל מי הביצה שבה אני מדשדשת. "זו שאלה שקשה להשיב עליה ב-כן או לא".
בסבלנות שנרכשה במהלך שנות עבודתו במחיצת שקרנים מדופלמים הוא מסביר לי באטיות שאני אמנם צודקת, כל אחד משקר פה ושם אבל הוא מתכוון לשקרים גדולים, מהותיים. לא לשקרים לבנים כאלה, מהסוג שאיש לא חסין מפניו.
שקרים גדולים.
שקרים גדולים.
"שקרים גדולים, הוא אמר." לוחש לי הלב שלי ושולח מסר בהול להתייעצות עם המוח.
היי, מוח: להזדיין עם מישהו אחר חוץ מבעלך זה נחשב שקרים גדולים או קטנים? מה דעתך?
רק השד יודע איך צלחתי את סיוט הבדיקה הזו, בסופו של דבר. המתנתי בחוץ לקבלת התוצאות כמו נידונה למוות שמצפה להקראת עונשה. היה לי ברור שהמכונה הארורה קראה את לבי וחשפה את מבושיי בפני האיש הזר ההוא, שברגע אחד קטן נהיה שותף לסוד האחד והיחיד בחיי שאסור לאיש לדעת על אודותיו. הרגשתי את המחט מסתערת על הדף בחדווה של שמחה לאדי ולא היה מפליא אותי אילו יצא הבוחן מהחדר כשהוא אוחז את דף התרשים ועליו כתובה מילה אחת ויחידה, פרי מעשיה של המחט: "בוגדת".
ובכל זאת, לא.
"הכול בסדר" הוא הפליט ביובש כשיצא אל חדר ההמתנה ובידיו הדפים המפלילים. לחץ את ידי, איחל לי בהצלחה והפנה אליי את גבו. שקרנית נוספת נשלחת חזרה אל זרועות העולם הפרושות לקראתה.
פעמים ספורות אחר כך תהיתי מה חשב עליי האיש ההוא.
הוא הלא ידע שאני משקרת.
לא נדרשה לו מכונה לשם כך, די היה להביט בי, להתרשם מתגובותיי שהאשמה צבעה כל אות בהן.
די היה לראות את השפתיים רועדות במאמץ להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מתוך הגרון.
הוא ידע שאני משקרת. השאלה היא רק אם הוא הבין בנוגע למה.
לגמרי במקרה צנחתי אמש על פרק מתוך הסדרה "עד החתונה". מעולם לא צפיתי בה קודם, כך שאיני מכירה את הנפשות הפועלות אבל שלוש מהן דיברו אתמול מאוד אל לבי. זוג צעיר בתחילת דרכו, לכאורה יפים ואוהבים ומוצלחים ומסודרים. היא שוכבת עם אחר, נמשכת אליו בלי יכולת לשלוט בעצמה או לעצור את מסלולו של כדור השלג. היא משקרת לבן זוגה פנים מול פנים בנוגע למעשיה ומבקשת מאהובה למעט בהודעות הטקסט אל הפלפון שלה כי עליהם להיות זהירים. מישהו עוד עלול לראות.
אתה זוכר את היום ההוא? כי אני לעולם לא אשכח.
היום שבו השארתי בטעות את הפלפון בבית ואתה שמעת את ה"ביפ" החלוש הזה. צפצוף אחד קטן שהסתיר אמת אחת גדולה. "אני אוהב אותך." הוא כתב לי, כפי שכתב תריסר פעמים ביום. אבל הפעם לא היו אלה העיניים שלי שליטפו את צג הפלפון ולא היו אלה השפתיים שלי שחייכו למקרא המילים. הפעם לא היה זה הלב שלי שנמס אל מול מילות האהבה המוכרות. הפעם היה זה לבך שקפא אל מול הצהרת האהבה הזרה שמתפרצת כך סתם אל הפלפון של זו שעמדה איתך מתחת לחופה.
ושיקרתי כמו שמעולם לא שיקרתי בחיי. שיקרתי לך במצח נחושה ובכל איבר נחוש ועיקש ונואש אחר. שיקרתי כאילו חיי תלויים בכל מילה, כאילו החרב תלויה מעל לראשי ורק בלשוני היכולת להנחיתה או להשאירה במקומה, מאיימת אך לא מכלה. בדיתי כל כך הרבה שקרים באותו יום שנוא, אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, התגנבו בחשכה אל מוחי, נרקמו ונפלטו מבין שפתיי. כל שאני יודעת הוא שהם נולדו מתוך הנואשות הגדולה ביותר בעולם. בתוך התוהו ובוהו שבו הייתי שרויה באותה עת, בתוך הרעש הנורא וההמולה הבלתי פוסקת שבראשי, דבר אחד ניצב ברור, שקט וחד: אתה לא תדע. אעשה הכול, אשקר את עצמי לדעת ובלבד שאתה לא תדע.
באותו יום כבר ידעתי שאני עוזבת. ידעתי שנישואינו תמו והיה לי ברור שזו רק שאלה של זמן. ובכל זאת, הרצון למנוע ממך את הכאב שבידיעת השקר היה חזק מכול, ודאי חזק יותר מהרצון להתוודות ובכך למרק את לבי מכתמי החטא. מקובל לחשוב שבמסלולי החיים, הכנות היא השביל שעליו מומלץ לפסוע. אם למדתי משהו מהסיפור שלנו, הרי שזו לא בהכרח האמת הבלעדית. האם כנות שעיקרה וידוי מזעזע שיפגע בשומע היא אכן הדרך הנכונה? היא תסייע לאדם שמתוודה להשתחרר מנטל האשמה ותסיר מעליו את כובד משקלם של ייסורי המצפון, אבל מה תרומתה לצד השני, מלבד צער וכאב? ואם אני כבר עוזבת, האם אין די בכאב הסכין שנעצתי ממילא ועליי לסובב אותה עוד כדי לגרום לכאב נוסף?
הסתכלתי אתמול בשחקנית משקרת לבן זוגה והתכווצו לי הקרביים. צפיתי בה מזהירה את אהובה שלא ישאיר את חותמת נשיקת שפתיו על צווארה ונזכרתי בצעיפים שעטיתי על צווארי, בסוודרים בעלי הצווארון הגבוה שבתוכם התחבאתי באותם ימים מרירים-מתוקים. ונצבט לי הלב.
"יכול להיות" אני משיבה מהורהרת. "הוא אמנם טוען שלא, אבל אני גרועה כל כך בהסתרת דברים מפניו ובאופן כללי אני שקרנית איומה." וכמו בכל פעם כשחוצות המילים האלה את שער השפתיים שלי, הפנים שלך צפות ועולות לי בראש, מביטות בי בשתיקה. וכמו בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה מחדש איך ייתכן ששקרנית איומה שכמוני, אישה שאיברי גופה מסרבים לשתף פעולה עם השקר ומתעקשים לחשוף אותו במערומיו-מערומיי, איך יכול להיות ששיקרתי זמן רב כל כך, בהצלחה גדולה כל כך ולאדם יקר כל כך?
הלא אני לא מסוגלת לשקר למישהו ולהביט לו בעיניים. העיניים שלי יושפלו מטה בבושה באופן מידי ובלתי נשלט. כך זה היה תמיד. אני לא יכולה לדבר מילות שקריות בעומדי פנים מול פנים מול אדם, כי בתוך שניות הוא יבחין איך לחיי מתכסות באודם שני שיסגיר בהוכחת צבע את דבר העברה. כך זה היה מאז ומעולם.
ואיך בכל זאת?
זוכרת את החדר הקטן והאפרורי שבו ישבתי אז. העיניים סקרו את הקירות בחשש, כאילו ציפיתי שבכל רגע יפרצו דרכם לוחמי קומנדו חסונים, יסתערו עליי בידיים תאבות קרב לצפירת האזעקה מחרישת האוזניים: ההצגה הסתיימה, שירה. השקר שלך נחשף, את בידינו.
סתם בדיקת פוליגרף שגרתית. הליך סטנדרטי לצורכי עבודה מוערכת יתר על המידה. השאלות מוכרות עד זרא, על כולן כבר השבתי בפגישה המוקדמת ואני יודעת שלא נכון לי דבר שאינו צפוי מראש. אני החתולה המשעממת בעולם, חיי נורמאליים להחריד ואיני מסתירה ולו שלד אחד בארוני הדחוס בבגדים מקומטים.
מלבד שלד אחד.
הגופה הנבגדת של קשר הנישואים. שקר הנישואים.
ועכשיו כל החוטים האלה מחוברים לכפות הידיים שלי, רושמים בקדחתנות את סימפוניית לבי הנסער, עוקבים בדריכות אחרי כל נשימה חרדה וחורטים את התוצאות על גבי דף גזר הדין שמתמלא בכל שנייה בשרבוטים מאיימים.
"האם את נוהגת לשקר?" האיש האפור שואל אותי שוב. זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהוא חוזר דווקא אל השאלה הזו, ובכל פעם נוספת נדמה שהלב שלי נהיה זקן יותר, עייף יותר וחדריו מתכווצים עוד טיפה.
"כולם משקרים לפעמים, לא?" אני נאחזת בגלגל הצלה שהשלכתי בייאושי אל מי הביצה שבה אני מדשדשת. "זו שאלה שקשה להשיב עליה ב-כן או לא".
בסבלנות שנרכשה במהלך שנות עבודתו במחיצת שקרנים מדופלמים הוא מסביר לי באטיות שאני אמנם צודקת, כל אחד משקר פה ושם אבל הוא מתכוון לשקרים גדולים, מהותיים. לא לשקרים לבנים כאלה, מהסוג שאיש לא חסין מפניו.
שקרים גדולים.
שקרים גדולים.
"שקרים גדולים, הוא אמר." לוחש לי הלב שלי ושולח מסר בהול להתייעצות עם המוח.
היי, מוח: להזדיין עם מישהו אחר חוץ מבעלך זה נחשב שקרים גדולים או קטנים? מה דעתך?
רק השד יודע איך צלחתי את סיוט הבדיקה הזו, בסופו של דבר. המתנתי בחוץ לקבלת התוצאות כמו נידונה למוות שמצפה להקראת עונשה. היה לי ברור שהמכונה הארורה קראה את לבי וחשפה את מבושיי בפני האיש הזר ההוא, שברגע אחד קטן נהיה שותף לסוד האחד והיחיד בחיי שאסור לאיש לדעת על אודותיו. הרגשתי את המחט מסתערת על הדף בחדווה של שמחה לאדי ולא היה מפליא אותי אילו יצא הבוחן מהחדר כשהוא אוחז את דף התרשים ועליו כתובה מילה אחת ויחידה, פרי מעשיה של המחט: "בוגדת".
ובכל זאת, לא.
"הכול בסדר" הוא הפליט ביובש כשיצא אל חדר ההמתנה ובידיו הדפים המפלילים. לחץ את ידי, איחל לי בהצלחה והפנה אליי את גבו. שקרנית נוספת נשלחת חזרה אל זרועות העולם הפרושות לקראתה.
פעמים ספורות אחר כך תהיתי מה חשב עליי האיש ההוא.
הוא הלא ידע שאני משקרת.
לא נדרשה לו מכונה לשם כך, די היה להביט בי, להתרשם מתגובותיי שהאשמה צבעה כל אות בהן.
די היה לראות את השפתיים רועדות במאמץ להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מתוך הגרון.
הוא ידע שאני משקרת. השאלה היא רק אם הוא הבין בנוגע למה.
לגמרי במקרה צנחתי אמש על פרק מתוך הסדרה "עד החתונה". מעולם לא צפיתי בה קודם, כך שאיני מכירה את הנפשות הפועלות אבל שלוש מהן דיברו אתמול מאוד אל לבי. זוג צעיר בתחילת דרכו, לכאורה יפים ואוהבים ומוצלחים ומסודרים. היא שוכבת עם אחר, נמשכת אליו בלי יכולת לשלוט בעצמה או לעצור את מסלולו של כדור השלג. היא משקרת לבן זוגה פנים מול פנים בנוגע למעשיה ומבקשת מאהובה למעט בהודעות הטקסט אל הפלפון שלה כי עליהם להיות זהירים. מישהו עוד עלול לראות.
אתה זוכר את היום ההוא? כי אני לעולם לא אשכח.
היום שבו השארתי בטעות את הפלפון בבית ואתה שמעת את ה"ביפ" החלוש הזה. צפצוף אחד קטן שהסתיר אמת אחת גדולה. "אני אוהב אותך." הוא כתב לי, כפי שכתב תריסר פעמים ביום. אבל הפעם לא היו אלה העיניים שלי שליטפו את צג הפלפון ולא היו אלה השפתיים שלי שחייכו למקרא המילים. הפעם לא היה זה הלב שלי שנמס אל מול מילות האהבה המוכרות. הפעם היה זה לבך שקפא אל מול הצהרת האהבה הזרה שמתפרצת כך סתם אל הפלפון של זו שעמדה איתך מתחת לחופה.
ושיקרתי כמו שמעולם לא שיקרתי בחיי. שיקרתי לך במצח נחושה ובכל איבר נחוש ועיקש ונואש אחר. שיקרתי כאילו חיי תלויים בכל מילה, כאילו החרב תלויה מעל לראשי ורק בלשוני היכולת להנחיתה או להשאירה במקומה, מאיימת אך לא מכלה. בדיתי כל כך הרבה שקרים באותו יום שנוא, אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, התגנבו בחשכה אל מוחי, נרקמו ונפלטו מבין שפתיי. כל שאני יודעת הוא שהם נולדו מתוך הנואשות הגדולה ביותר בעולם. בתוך התוהו ובוהו שבו הייתי שרויה באותה עת, בתוך הרעש הנורא וההמולה הבלתי פוסקת שבראשי, דבר אחד ניצב ברור, שקט וחד: אתה לא תדע. אעשה הכול, אשקר את עצמי לדעת ובלבד שאתה לא תדע.
באותו יום כבר ידעתי שאני עוזבת. ידעתי שנישואינו תמו והיה לי ברור שזו רק שאלה של זמן. ובכל זאת, הרצון למנוע ממך את הכאב שבידיעת השקר היה חזק מכול, ודאי חזק יותר מהרצון להתוודות ובכך למרק את לבי מכתמי החטא. מקובל לחשוב שבמסלולי החיים, הכנות היא השביל שעליו מומלץ לפסוע. אם למדתי משהו מהסיפור שלנו, הרי שזו לא בהכרח האמת הבלעדית. האם כנות שעיקרה וידוי מזעזע שיפגע בשומע היא אכן הדרך הנכונה? היא תסייע לאדם שמתוודה להשתחרר מנטל האשמה ותסיר מעליו את כובד משקלם של ייסורי המצפון, אבל מה תרומתה לצד השני, מלבד צער וכאב? ואם אני כבר עוזבת, האם אין די בכאב הסכין שנעצתי ממילא ועליי לסובב אותה עוד כדי לגרום לכאב נוסף?
הסתכלתי אתמול בשחקנית משקרת לבן זוגה והתכווצו לי הקרביים. צפיתי בה מזהירה את אהובה שלא ישאיר את חותמת נשיקת שפתיו על צווארה ונזכרתי בצעיפים שעטיתי על צווארי, בסוודרים בעלי הצווארון הגבוה שבתוכם התחבאתי באותם ימים מרירים-מתוקים. ונצבט לי הלב.
נזכרתי איך באחת מסדנאות הפסיכולוגיה הערתי איזו הערת אגב לגבי שלישיות. דיברתי על המורכבות שבחברות הכוללת שלוש נשים אבל אחד המשתתפים ניצל את ההזדמנות להעיר משהו בנוגע לשלישייה מסוג אחר וגרם ללחיי להאדים במבוכה ולפרץ צחוק בקרב הנוכחים. "אתה ממש לא בכיוון הנכון" השליך מישהו מחבריי ללימודים לחלל האוויר את התובנות שלו לגבי אופיי המוסרי והמקובל. "היא האחרונה שתיקח חלק בדבר כזה..." ואני שתקתי והנחתי לגיחוכים לגווע כשבראשי כל העת התגלגלו המילים שוב ושוב, כגלגלים חורקים שמתעקשים לדבוק במסלולם:
"מה אתם בכלל מבינים. מה אתם בכלל יודעים עליי..."
כי הם, בניגוד למחט במכשיר הפוליגרף, לא ראו דבר מבעד לכסות החיצונית. בעיניהם הייתי שירה, סמל הכנות והיושר, נשואה ותיקה לאהוב נעוריה ומנהלת חיים פשוטים ויש שיאמרו מעוררי קנאה.
מי בכלל יעלה בדעתו שאני מגלמת תפקיד בלתי נסבל במשולש הרומנטי העתיק ביותר בהיסטוריה.
מי בכלל ינחש שאני מעבירה את ימיי ואת לילותיי בתמהיל הזוי של עונג צרוף מחד וייסורי נפש מאידך.
ואף שאיני מצטערת על דבר כי איני יכולה - הלא כל צעד שכזה הוביל אותך אליי, הוביל אותי אליך, הוביל את שנינו למקום שבו אנחנו כיום - התחושה שמקננת בי מאז התחדדה תוך כדי הצפייה בתוכנית אמש: לא אסבול את זה שוב. לא משנה איך ייראו חיינו, לא חשוב מה יהיה טיבה של מערכת היחסים בינינו, אני לא רוצה עוד לעולם לחיות בשקר הזה ולהניח לו לעטוף אותי בקורי העכביש הדביקים של ההונאה.
הפלפון שלי גלוי בפניך תמיד, איש אהוב שלי. מילות האהבה היחידות ששמורות בו הן אלה שהקלידו אצבעותיך. חיי הם ספר פתוח לעיניך בכל זמן שתרצה לעלעל בין דפיי. אין מילים מוצפנות, אין צווארוני גולף גבוהים, אין תירוצים דחוקים שנרקחו במוח חרד. אין סיבה להיות דרוכה לקראת סכנה. ואילו ישבתי היום בחדר האפרורי ההוא, ואילו שאל אותי היום האיש חמור הסבר אם אני נוהגת לשקר לאנשים, בעוד גופי מעוטר בחוטים חכמים שנותנים סימנים בצפונות נפשי, יכולתי להשיב בלי להחסיר ולו פעימה:
לא.
וכך אני רוצה לחיות.
"מה אתם בכלל מבינים. מה אתם בכלל יודעים עליי..."
כי הם, בניגוד למחט במכשיר הפוליגרף, לא ראו דבר מבעד לכסות החיצונית. בעיניהם הייתי שירה, סמל הכנות והיושר, נשואה ותיקה לאהוב נעוריה ומנהלת חיים פשוטים ויש שיאמרו מעוררי קנאה.
מי בכלל יעלה בדעתו שאני מגלמת תפקיד בלתי נסבל במשולש הרומנטי העתיק ביותר בהיסטוריה.
מי בכלל ינחש שאני מעבירה את ימיי ואת לילותיי בתמהיל הזוי של עונג צרוף מחד וייסורי נפש מאידך.
ואף שאיני מצטערת על דבר כי איני יכולה - הלא כל צעד שכזה הוביל אותך אליי, הוביל אותי אליך, הוביל את שנינו למקום שבו אנחנו כיום - התחושה שמקננת בי מאז התחדדה תוך כדי הצפייה בתוכנית אמש: לא אסבול את זה שוב. לא משנה איך ייראו חיינו, לא חשוב מה יהיה טיבה של מערכת היחסים בינינו, אני לא רוצה עוד לעולם לחיות בשקר הזה ולהניח לו לעטוף אותי בקורי העכביש הדביקים של ההונאה.
הפלפון שלי גלוי בפניך תמיד, איש אהוב שלי. מילות האהבה היחידות ששמורות בו הן אלה שהקלידו אצבעותיך. חיי הם ספר פתוח לעיניך בכל זמן שתרצה לעלעל בין דפיי. אין מילים מוצפנות, אין צווארוני גולף גבוהים, אין תירוצים דחוקים שנרקחו במוח חרד. אין סיבה להיות דרוכה לקראת סכנה. ואילו ישבתי היום בחדר האפרורי ההוא, ואילו שאל אותי היום האיש חמור הסבר אם אני נוהגת לשקר לאנשים, בעוד גופי מעוטר בחוטים חכמים שנותנים סימנים בצפונות נפשי, יכולתי להשיב בלי להחסיר ולו פעימה:
לא.
וכך אני רוצה לחיות.
2 תגובות:
הי שירוש,
מחשבה מאוד שטחית עברה במוחי כשקראתי, ועם זאת אשתף אותך בה כי גם אני לוקה במחלת הכנות... מה קרה לך בימים ההם שהתנהגת בצורה שכל כך לא מסתדרת לי עם מי שאת? רוצה לומר, כל אדם נשוי יכול להתאהב באחר, אבל לא ברור לי איך **את** הצלחת לחיות חיים כפולים. איך יתכן שלא ניגשת אל בן זוגך "החוקי" כבר בהתחלה ואמרת לו: תשמע, הכל נגמר. אני לא אומרת את זה בתוכחה, חלילה, אני אומרת את זה בפליאה. זו כאילו לא היית את בימים ההם. לפחות לא "את" שאני מכירה. תגובה שטחית, כבר אמרתי?
-פריז.
פריז,
גם אם תנסי לא תוכלי להיות שטחית, צר לי לאכזב אותך (טוב, נו, אולי אם באמת תנסי, ממש וברצינות, תצליחי).
שאלה טובה, ואני לא בטוחה שיש לי תשובה שתניח את דעתך (או את דעתי, לצורך העניין).
ייתכן שהייתי אדם שונה אז, אבל אני נוטה יותר להאמין בכוחה של הדחקה.
אין לך מושג (ומקווה שלא יהיה לך) עד לאיזה מרחק יכולה להגיע ההדחקה.
היא כאילו מחלקת אותך לשני אנשים (לפחות, לפעמים גם יותר, לפי הצורך).
יש את האדם שמתפקד כרגיל ועושה את כל הפעולות היומיומיות השגרתיות, ויש את האדם האחר וכביכול אין קשר בין שניהם.
אני לא מציגה את זה כך כדי להסיר מעליי אחריות - ברור לי ששני האנשים האלה היו אני, ובכל זאת יש מין פיצול כזה שמאפשר את קיום הדיסוננס הזה, כי אחרת באמת משתגעים או מתפוצצים.
הוסף רשומת תגובה