מילים עד כאן

בבוקר יום שישי פקח המחשב שלי את עיניו המנומנמות וכמעט נחנק. על המסך, במקום אוסף המילים השגרתי הגודש תיאורי מקומות עבודה וסוגי משרות, במקום מצגות פאואר פוינט הכוללות צילומי טבע ממקומות שונים בעולם שבהם לעולם לא אזכה לבקר, במקום בדיחות השרשרת שהועברו אליי בחולייה אינסופית של אנשים שלא הכרתי בחיי, במקום כל אלה הופיעו על צג המחשב כמה מילים קטנות ואישיות מאישה אחת קטנה ואישית, שאף אינה יודעת את שמי או איך נראות פניי.

היא קוראת אותי בקביעות, ובשבוע האחרון מצאה עצמה מבקרת שוב את רשומותיי הישנות, כמו חוזרת אל ידידים ותיקים שמזמן לא פגשה. היא דואגת לשלומי כיוון שזמן רב חלף ולא פרסמתי רשומה חדשה, ורוצה רק לוודא שאני בריאה ושלמה.

המחשב שלי, כאמור, כמעט שנחנק ובעליו ישבה למולו בעיניים לחות וחשבה עד כמה גדולה השאלה הזו, שאלה שהיא לכאורה קטנה אבל למעשה טומנת בחובה עולם ומלואו. האם אני בסדר? האם אני באמת-באמת בסדר? מובן שעניתי לה את התשובה המתחייבת בצירוף רגשי תודתי העמוקים והסברתי שהתקופה האחרונה הייתה עמוסה ולא הזדמן לי לכתוב כפי שרציתי. קראתי את המייל אחרי ששוגר לדרכו הווירטואלית, ובסך הכול הוא נראה הגיוני וסביר למדי, אבל את עצמי לא הצלחתי לשכנע ולו במעט.

אולי את כל העולם אני יכולה להטעות בעזרת החזות המוקפדת שאין בה רבב, בעזרת החיוך ונימת הקול והשגרה ששומרת על סדרה, את כל העולם מלבד את עצמי. כי עצמי ואני יודעות שאני לא בסדר, ושלא במקרה חלפו למעלה מחודשיים מאז כתבתי מהלב ותליתי לייבוש את הכביסה של הנשמה.
נושאים לכתיבה לא חסרו, ובתוך הראש התערבבו המילים אלה באלה ויצרו פסקאות ראשונות לרשומות, שלדי פוסטים שאין בהם בשר ולא קרמו עור וגידים בתוך המחשב.

אני נוסעת במכונית הקטנה ובמושב האחורי על סדין לבן מונח שיח חרציות ענקי בגודלו. במאמץ כביר עקרתי את השתיל מעל קברו של טדי בכוונה לשתול אותו בחצר הבית. "מעולם לא ראיתי שיח חרציות גדל ככה", אומר לי בעל בית הקברות, ספק מתפעל ספק מתחלחל. "תראי איזה גובה" הוא מצביע על הכתמים הצהובים שנדמה שמתחו גבעוליהם עד קצה גבול היכולת הטבעית. צהובות וגאות הן עומדות זקופות ומנסות לגעת בצהוב הגדול שבשמיים. "אולי הן שואפות להיות חמניות" אני מתבדחת ודוחקת חזרה את הדמעות אל תוך בורות העיניים. כי אני יודעת מה הסיבה לכך שדווקא החרציות שעל קברו של טדי צומחות כמו בשום מקום אחר. כשם שברור לי שלאחר שאשתול אותן בחצר ביתי, הן ייבלו תוך זמן קצר וימצאו עצמן דחוקות בפח אשפה אפלולי, צמודות לשאריות קוטג' במכלי פלסטיק מבוישים.
הרכב גדוש בריח חרציות חמצמץ, מהול בניחוח האדמה הכבד שנודף מרגבי העפר התלויים בשורשי השתיל. אני מציצה בכל דקה במראה הקטנה שמעל לראשי והעיניים שלי מתמלאות צהוב. צהוב צהוב צהוב חודר לנקבוביות הגוף שלי וזורם לי בתוך הנשמה. שדות החרציות של ילדותי, תמונות הזיכרון צפות ועולות בראשי ומעקלות את שפתיי לחיוך מבעד לדמעות.
הנה אני בת 9, מישירה מבט אל המצלמה ופניי רציניות כתמיד, רציניות מדי לילדה קטנה, כפי שאומרים לי לא אחת. הצמות הדקיקות נחות על הכתפיים וידה של שלומית חובקת את זרועי. בחצר ביתם אנחנו עומדות, רגלינו נסתרות מפני הצלם וטובעות בתוך ים של חרציות צהובות שמגביהות עצמן עד לגובה מותניי.
טדי הצהוב נוסע איתי כל הדרך הביתה, מלווה אותי כשאני טומנת אצבעותיי באדמה הנוקשה בחצר הבית, נאבקת להכניעה ופוערת בה בור עמוק, עמוק כמעט כמו החלל שנפער בי עם לכתו ושעדיין לא נסגר. שתיל החרציות הענקי נטמן משמאל לדלת הכניסה וכצפוי, מקץ שבועיים מצא עצמו דחוק באפלולית בין שאריות קוטג' ומכלי פלסטיק מבוישים.

חודשיים לאחר מכן אני פוקדת שוב את בית הקברות. בביקור הקודם, לאחר שפינה את מקומו שתיל החרציות והותיר חלל אדמתי גדול, שתלתי מספר שתילים תינוקיים על חלקת הקבר היתומה מחרציות. בפעם ההיא הקפדתי לבחור שתילים מאותגרי סנטימטרים, שכל רצונם הוא להתפרש לרוחב האדמה ואין בלבם או בגבעולם אף לא שאיפה נסתרת לנסוק לגבהים.
חודשיים לא ביקרתי במקום. בעל בית הקברות טרח להנמיך מראש את ציפיותיי ולהכין אותי לקראת האכזבה שבמראה שתילים עייפים ומותשים מחום יולי-אוגוסט.
פסעתי בין חלקות הקבר וחיפשתי בעיניי את החלקה הקטנה והמיוחדת שלו. נדרשו לי מספר דקות עד שאיתרתי את המקום הנכון והחיוך הבלתי נמנע נמתח על פניי מאוזן לאוזן. יריעה ירוקה ועבה כיסתה כליל את האדמה וכתמים צבעוניים בצהוב, ורוד, כתום, אדמדם וסגול קישטו את הירוק בהמוניהם. השתילים התינוקיים נהיו לשמיכת צבע מרהיבה שצמחה וכיסתה את פני המצבה, את הכיתוב ואת התמונה.
דרישת שלום ססגונית מהמתוק שלי. ומה בכלל הפלא שהפרחים גדלים על קברו באופן בלתי ייאמן שכזה. אני חושדת שגם אם אשתול כיסא על חלקת הקבר, אשוב אחרי חודשיים ואחזה בו מלבלב ופורח כבוסתן. מה בכלל הפלא.

שיחת הטלפון ההיא עם אימא שלי הותירה אותי מבולבלת ונבוכה על הספה, בוהה במכשיר הפלפון ששכב המום בתוך כף ידי ומזפזפת במחשבות במהירות בזו אחר זו. "רגע, את בטוחה שלא סיפרתי לך על זה?" היא תוהה שוב ושוב עד שאני מתקשה לרסן את הרצון לחנוק אותה. "כן" אני אומרת בקול שקט וקר, "אני די בטוחה שאם היית מספרת לי שהוא נשוי, הייתי זוכרת את זה."
וכך אני מגלה שאתה בזוגיות כבר כמה שנים ונשוי זה למעלה משנה. כך אני מגלה שאינכם גרים בארץ ושאולי אתם כבר הורים טריים, מי יודע. כך אני מגלה שסגרת סופית את הפרק שלנו, השארת את שנינו מקופלים בין דפי ההיסטוריה הפרטית שלנו והמשכת הלאה, אל הפרק החדש והנוכחי של חייך.
הלב שלי כמעט מתפקע מגודש הרגשות שמבעבעים בתוכו, צפים וגואים ומאיימים למוטט את הקירות העדינים-ממילא שלו.
אני סוגרת את מכשיר הפלפון ומנתקת במקביל גם את ערוץ ההיגיון והשכל הישר המוביל אל ראשי. מאפשרת לרגש להשתלט לכמה רגעים, טהור ומזוקק ובלתי הגיוני לחלוטין הוא פותח את ארובות העיניים ואני בוכה בכי גדול, קולני ומשחרר. ההתייפחויות בוקעות ממני כמו רעם, מתגלגלות כמו כוח טבע שאין סיכוי לעצור או למתן אותו, כל שנותר לעשות הוא פשוט לאפשר לו להיות ולחלוף. לחלקיק שנייה אני מביטה סביב בחשש, שמא יבהיל קול בכיי את הכלב ויגרום לו לגשת אלי בדאגה כלבית כה אהובה ומוכרת. אין כלב, אני נזכרת. אני לבד ואין מי שייבהל. אפשר להוסיף לבכות באין מפריע.

לא מסוגלת להסביר לעצמי את פשר הדמעות ועל שום מה מתחוללת בסלון הקטן שלי סערת רגשות גדולה כל כך. הלא חלפו 5 שנים ומותר לך להיות מאוהב באחרת, אני התאהבתי באחר עוד בטרם העלה מישהו משנינו את האפשרות שיבוא לנו סוף. אני שרקמתי זוגיות שנייה בעיצומה של הראשונה, איבדתי את הזכות לבכות, להתעצב או לקנא נוכח הזוגיות המוסרית והמתוזמנת היטב שלך, שלא פגעה בשלנו בשום צורה ואופן.
ואף על פי כן.
לפני חמש שנים נפרדנו בחיבוק ספוג דמעות בפתח בית הוריך, וכשניסית להודות לי על האהבה שלנו ולחתום את הגט במילות פרידה מסכמות הגרון שלך נשנק מדמעות והמילים בקעו ממנו שבורות לרסיסים, מבולבלות מגודל המעמד.
אהבת אותי כמו שאיש מעולם לא אהב אותי. אהבה ראשונית ותמימה ומלאה בדאגה ובאכפתיות של ממש. בעיניך הייתי הכי יפה, הכי זכה וטהורה, הכי אמינה וכנה וחכמה וטובה. לא היה לי הלב לגלות לך שאני לא כל אלה, ואולי גם לבי התאווה באנוכיות לשמר לעצמו את הזכות הזו, את הידיעה שיש בעולם הזה מישהו שרואה אותי כך, שאוהב אותי כך. ואם הייתי מקלקלת לך הרי שהייתי בו זמנית מקלקלת גם לי. לא היה לי הלב לנפץ לעצמי את האשליה.
ועכשיו מישהי אחרת אוחזת בנתח הזה בלבך במקומי. מישהי אחרת היא החתולה בסנדלים שלך.

"היא נראית שונה מאוד ממך" אימא מנמיכה את קולה כממתיקה סוד ומנדבת את פיסת הרכילות העסיסית המתבקשת. קרוב משפחתי פגש בהם בחטף לפני כשנתיים והספיק לבחון את הרכש החדש תוך כדי ברכת השלום הזריזה.
"היא נמוכה וכהה מאוד" מפרטת אימא, מתעכבת על כל מילה, מתענגת על הנחמה הזעירה שמספקות לה המילים הללו. הוא אולי מצא מישהי אחרת, לוחש לבה של אימא אל הפלפון שלי בשקט, אבל היא לא את. היא ההפך הגמור ממך, וללבה של אימא ברור מאליו שנמוכה וכהה היא מוצלחת פחות מגבוהה ובהירה.
ואני תוהה האם יד המקרה הייתה זו שהובילה אותך למצוא ניחומים דווקא בין זרועותיה של הגרסה ההפוכה לי, אישה שחזותה כה שונה משלי. האם נמלט לבך בכוונה אל הגבול המרוחק במחוזות האהבה? האם צרבתי את נשמתך עד כדי כך שלא רצית עוד בשום תזכורת חזותית לאישה שפצעה אותך והותירה אותך מדמם? ואולי כלל לא דיממת כמו שהייתי סבורה, אני תוהה ביני לביני בדרך למקלחת. אולי היה לי נוח לחשוב שכן, הלא בצד הכאב שבידיעה ששברתי את לבו של מישהו, מקופלת גם המחמאה הגדולה מכך שאני בכלל מסוגלת לזאת; שיש לי השפעה כה גדולה על לבו של מישהו עד שבכוחי לגרום לו כאב.
כן, התייסרתי מכך שהכאבתי לך, כמובן, אבל הייתי מתייסרת לא פחות אילו ידעתי שהתגברת על הכאב בתוך שתי שניות וחצי.

ודווקא במקלחת מתפקסת לי המחשבה ומתבייתת על העיקר, במקום להתרכז בתפאורה שמסביב.
דווקא כשהעיניים עיוורות מהשמפו מתחדדת הראייה הפנימית ופתאום אני מבינה שקיבלתי את החדשות הטובות ביותר שיכולתי לבקש לעצמי, זכיתי במתנה הגדולה מכול: חופש.
אני חופשייה מרגשות האשמה,
חופשייה מההלקאה העצמית הבלתי פוסקת,
חופשייה מייסורי המצפון שצובטים את הבטן כסכינים קטנות וחדות.
אני רשאית לשחרר את משא האשמה הכבד ואת נטל החטא. במשך 5 שנים, אלפי דמעות ועשרות שיחות טיפוליות, ניסיתי להתגבר על נקיפות המצפון המיוסר שלי וללמוד לחיות עם העובדה שפשעתי נגדך והרסתי את חייך.
לא עוד.
תקופת עונשי הסתיימה ביום שבו התאהבת מחדש ועמדת בפעם השנייה מתחת לחופה. 5 שנים ריציתי את עונשי וכעת הגיע הזמן לצאת לחופשי כאישה מתוקנת שכיפרה על עוונה. המשכת בחייך וסדרי העולם העניקו לי מחילה.

כבר חצי שנה שהבית ריק מהכלב שהיה שלנו, שלך ושלי.
תהליך האבל מגיע לקצו ובעומק הלב שלי מתחילים לדגדג ההתרגשות והרצון להתמלא באהבה חדשה.
כבר חמש שנים שקשר הנישואים שלנו אינו בין החיים.
תהליך האבל הגיע לקצו ובעומק הנשמה שלי מדגדגת ההקלה ומשחררת אל האוויר הפתוח את שיירי הכעס וההלקאה העצמיים.

חיי הקודמים הסתיימו.
אפשר להמשיך הלאה.