תהיי יפה ותדברי

בחדר השינה של ההורים שלי היו תלויות שתי תמונות גדולות בצבעי שחור ולבן. אני זוכרת ששאלתי פעם את אימא למה הן לא בצבע והיא השיבה שבזמנו לא היו מצלמים בצבעים. המחשבה גרמה לי להלם שהותיר אותי דוממת למשך כמה דקות. הייתכן שכך היה נראה העולם בזמנו? "בזמנו" הייתה נקודה קבועה ועלומה על ציר הזמן בסיפוריהם של אבא ואימא, שכוחה עמד לה בכל נושא.
"בזמנו לא היו לנו ממתקים", סיפרה אימא לי ולאחיי כשמילאה את המגירות בחטיפים "וכדי לקנח במשהו מתוק נהגנו למרוח פרוסת לחם בחמאה ולפזר מעליה סוכר."
"בזמנו בכלל לא נעלנו את דלת הבית" רטן אבא כשקריין החדשות דיווח על עוד מקרה שוד מקומי. "כולם היו הולכים לישון שנת צהריים בדלת פתוחה, שייכנס קצת אוויר ויצנן את הבית." בנקודה זו הייתה אימא מוסיפה בדרך כלל את ההסבר המתבקש -"את יודעת שבזמנו לא היו לנו מזגנים..."

בזמנו, מסתבר, העולם היה צנוע ויפה יותר, או לפחות ארצנו הייתה נאה בהרבה, אכלה את יושביה פחות, או לכל הפחות לעסה אותם בפה סגור ובצורה מתורבתת.
בזמנו ההורים שלי היו מאוהבים זה בזו, כפי שמעידים התצלומים המתפוררים באלבום התמונות הישן, שחושפים זוג שזוף ורזה, שולחים עיניים עורגות זה לזו ומניחים זה על זו כפות ידיים רעבות. גם מבעד לקמטים שצרב הזמן על גבי התמונות ניבטת האהבה ופורצת החוצה. בזמנו אימא שלי הייתה האישה היפה ביותר בעיר, אולי בארץ ואולי בכלל בעולם כולו, מי יודע מה היה מצב אוכלוסיית הנשים אז, בזמנו.

שתי התמונות הגדולות בחדר השינה חושפות את דיוקנה של אימא בפנים עירומות מאיפור. נערה בת 17 מחייכת למצלמה בביישנות שנעלמה זה מכבר מן העולם והייתה כה אופיינית אז בקרב בנות ישראל הצנועות, בזמנו.
על מיטתם הרחבה כאונייה, שרק בבגרותי נדהמתי לראות עד כמה צרה וקטנה היא, נהגתי לשכב בשעות אחר הצהריים של בטלה ולשאת עיניים מנומנמות מעלה. מבט ימינה, והנה אימא מחייכת לעברי בשיניים מושלמות.

מבט שמאלה, והנה גם מכאן היא מחייכת בעיניים טובות, אוחזת בידיה סלסילה גדולה גדושה פירות הדר.

"למה את מחזיקה תפוזים?" שאלתי פעם אחר פעם, מתענגת על ההזדמנות לשמוע שוב את התשובה, מאפשרת לה את התענוג הכרוך בפסיעה מחודשת בשבילי זיכרונותיה.
בחנויות הצילום בארץ ("בזמנו, שירה, קראו להן 'צלמניות'") נערכה תחרות, כך היא הייתה מספרת.
כל צלם נדרש להציב בחלון הראווה שלו צילום אחד ויחיד פרי עבודתו, ומבין כולם ייבחר הצלם המוכשר שיפיק את הצילום האיכותי והנאה ביותר.
אחד הצלמים בעיר הבחין בעלמה יפהפייה חולפת מחוץ לחנותו וכאילו היה זה פרק בדרמה יומית בטלוויזיה בכבלים, חש במהירות אחריה כדי להציע לה להתנוסס בחזית חנותו. היא הייתה אז רק בת 17, אימא שלי. בקושי הספיקה לגבש שאיפות ותקוות לעתיד ומעולם לא עלה בדעתה לדגמן ("בזמנו כלל לא היו דוגמניות, את יודעת") אבל הוא שלח אליה חיוך רחב ואמר לה שהיא הנערה היפה ביותר שראה מימיו, לכן היא הנהנה לחיוב.
בפנים חפות מאיפור, בשיער שסורק באותו בוקר במברשת ביתית קטנה מול מראת האמבטיה המוכתמת, היא התייצבה אל מול המצלמה ומצמצה בעיניים מסונוורות אל מול האורות הבוהקים.
"חכי!" הוא הכריז, יצא מן החדר וחזר כעבור כמה רגעים כשהוא אוחז סלסילת קש גדושת פירות הדר טריים, על פניו חיוך שבע רצון מההברקה שהבליחה אל מוחו וקישרה בין הנערה היפה ובין סמל העיר.
בשעה שאימא מספרת לי את הסיפור בפעם המיליון ואחת, עיניי סוקרות שוב את התמונה, את החיוך, את מבט העיניים התמים ואת פירות ההדר החבוקים בין זרועותיה.
"באיזה צבע הייתה השמלה שלבשת?" אני שואלת למרות שאני יודעת בעל פה את התשובה. "שמלה ירוקה." משיבה אימא, נאמנה לתסריט הקבוע שלנו. "ירוקה כמו העלים של התפוזים כאן, את רואה?"
ובין השחור והלבן שעל הקיר נדמה לי שלשנייה אחת אני מצליחה לזהות כתמים קטנים של צבע.
הנה העיניים הירקרקות אפורות של אימא נוצצות מתוך פניה וגון שמלתה הירוקה משתלב בצהוב הגולש על כתפיה ובצבעי העלים הירוקים של הטנא, ומעל כולם זוהר הצבע הכתום והעסיסי של התפוזים שנחים בשלווה בתוך חיבוקה.

תמונתו של הצלם זכתה במקום הראשון בתחרות ובמשך שנים ארוכות מאז נודעה אימא שלי בעיר כ"מלכת ההדרים". כדרכו של סיפור, גם בסיפור הזה נטו הפרטים להשתנות במקצת כשעברו מפה לאוזן. לפעמים הייתה אימא שלי הזוכה בתחרות מלכת היופי הארצית ובפעמים אחרות קטפה את הפרס הראשון בתחרות חקלאית כלשהי. במציאות של אז, בצבעי השחור והלבן, היה זה פשוט צלם אחד בעל עין טובה לזיהוי יופי ונערה אחת, שבזמנו לא ידעה עד כמה היא יפה.

בשידה הקטנה שליד המיטה אימא שמרה קופסת פח עגולה ומעוטרת בציורי פרחים קטנים. בתוך הקופסה נחו מכתבים מתקופת היותה נערה. מכתבים, כן. צורת ההתקשרות העתיקה הזו שהייתה נהוגה בזמנו, טרם המצאת הדואר האלקטרוני. מכתבים מחברותיה ללימודים שהצמידו לה כינויי חיבה משעשעים, מכתבים שכתבה אימא לבני משפחתה כשנסעה עם בני כיתתה לקיבוץ "דפנה" למשך חודשיים ולבה התפקע מרוב געגועים הביתה, מכתבים מחבריה לעט שאותם מעולם לא פגשה פנים אל פנים, וכמובן – מכתבי אהבה.
או אולי מוטב לומר, מכתבי הערצה, שכן "אהבה" של ממש לא הייתה שם. אי אפשר לאהוב מישהו שאינך מכיר כלל, אתה יכול רק להתפעל מיפי מראהו.
פעם אחר פעם התקבלו בתיבת הדואר הקטנה בבית הוריה מכתבי התפעלות שכאלה. עוברי אורח שסונוורו מהאור שקרן מפניה ונכוו בלהט רגשותיהם. מבטם היה חולף על פני חלון הראווה בחנות שבה עבדה, וכשנחו עליה עיניהם הם נעצרו כמוכי הלם, פסקו מלכת ופשוט ניצבו שם, מול החנות, דוממים כפסלים.

"עוד אחד נפל ברשת" נהגה בעלת המקום להתבדח כשזיהתה את המבט המבולבל בחזית החנות. "צאי אליו", סנטה בחיבה באמי, "תעשי לו את היום..."

מכתב אחד נחרט בזיכרוני באופן מיוחד.

"ליפה בנשים" התפייט הנער האלמוני. "ללבנה במילואה, לשמש במלוא הדרה..." (מה זה מי-לו-אה? שאלתי בסקרנות את אימא בפעם הראשונה שקראנו יחד את המכתב) "מעולם לא הבנתי איך עבד יעקב את רחל במשך שבע שנים אבל אחרי שראיתי אותך הכול התבהר. הייתי מוכן לעבוד למענך אפילו 70 שנה, אם רק תתני לי..." כך היו מדברים אז, בזמנו. ולא, איש לא חשב שזה נלעג או מצחיק.

רציתי כל כך לדמות לאימא שלי אז,
רציתי כל כך להיות יפה כמוה.
המחמאה הגדולה ביותר שמישהו יכול היה לחלוק לי הייתה לומר שהוא מזהה דמיון חיצוני בין שתינו אבל כמובן שכאילו כדי להכעיס, המשפט הקבוע שהושמע באוזניי פעם אחר פעם מכל עבר, כתקליט שמשעמם אפילו את עצמו היה: "הילדה קופי אבא שלה!"
כן, גם הוא היה גבר נאה ביותר אבל הוא לא היה אימא.
ואני רציתי להיות אימא.
רציתי להיות יפה.
כי להיות יפה היה כל מה שאישה יכלה לשאוף אליו, כפי שהעידו מסלולי החיים של הנשים במשפחתי.

סבתא ברכה הייתה יוצאת דופן ביופייה האירופי המעודן שבלט כשושן בין חוחי נשות כנען הגסות והפשוטות. בימי הקיץ הלוהטים נהגה להתהלך ברחוב כשידיה אוחזות בשמשייה קטנה ומטפחת אוורירית מכסה את עור פניה הצחות כשלג, פן יפגעו בהן קרני השמש ויציירו עליהן כתמים ובהרות.
היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה ואם.
והיא הייתה יפהפייה.

"חלב ודבש" מלמלה סבתא שרה בעודה מצביעה באצבע גרומה על תמונת שחור-לבן המציגה את דמותה כנערה צעירה בראשית המאה הקודמת. חלב ודבש, חזרה בעקשנות שוב ושוב על המושג ביידיש וצררה אותו במוחי עם תריסר מילים בודדות בשפה הזרה שמשמעותן ברורה לי. היא התכוונה לומר שעורה היה לבן כחלב וחזותה מתוקה מדבש, והמסר הועבר היטב. גם היא לא עשתה דבר בחייה מלבד להיות רעיה (איומה) ואם (טעונה שיפור).
והיא הייתה יפהפייה.

מישהו אמר פעם שאם רצונך להחמיא לאישה חכמה אך פשוטת מראה, אמור לה שהיא יפהפייה. אם רצונך לפלס דרך אל לבה של אישה חכמה, חלוק לה מחמאה הנוגעת למראה החיצוני. אני משערת שהמשפט הזה מתבסס על ההנחה שהנשים החכמות יודעות זה מכבר שהן חכמות אך משתוקקות שיכירו גם ביופיין. מנגד, הנשים היפות מודעות ליופיין אבל כמהות להתייחסות הנוגעת למה שנמצא בתוך ראשן היפה פנימה.

במדיה התקשורתית שסובבת אותנו, נדמה תכופות שבפני הנשים עומדות שתי בררות בלבד לבחור מתוכן:
או להיות יפות, או להיות חריפות שכל. שתי התכונות לא יתקיימו לעולם זו בצד זו באישה אחת. ומשהו בתיאוריה השוביניסטית המחליאה הזו מכווץ לי את הבטן לאגרוף עצבני של פחד.

כששכבתי על המיטה הגדולה בחדר השינה של הוריי ייחלתי לכך שמישהו יגיד לי שאני נראית כמו אימא. שנים מאוחר יותר, כשהחלו להגיע התגובות הרצויות והמשתאות נוכח הדמיון החיצוני ביני ובין אמי בצעירותה, גיליתי שיותר מכול – הן מעוררות בי חלחלה.
"כמה שאימא שלך הייתה יפה פעם..." היה מגיח שוב ושוב המשפט, נוקב כסכין והאנחה הבלתי נמנעת חותמת אותו כצליל החבטה של ארון קבורה שסוגר על הנפטר.
כי אימא שלי לא יפה עוד.
היא זקנה ומוזנחת, בגופה אך בעיקר בנשמתה.
הקמטים שעל התמונות באלבום הרחיקו לכת אל מעבר לדפוס ועשו שמות בפניה המציאותיות. כובד משקלה רובץ לא רק על גופה אלא בעיקר על נפשה. "לא יצאתי מהבית חודשיים וחצי." היא סיפרה לי לפני כמה שבועות, והתדהמה חנקה את המילים בגרוני ומנעה ממני כל אפשרות להגיב.

אימא שלי לא יפה עוד.
היא הייתה יפה פעם,
היא הייתה יפה בצעירותה.
וכאישה ששאבה את כל מהותה ממעין יופייה, מה נותר לה עוד מעצמה עכשיו, אחרי שהשנים גזלו אותו ממנה?

מי היא בעצם, בלי היופי הזה שנישא בפי כולם בעיר? מה היא משאירה מאחוריה בעולם הזה, פרט לשלושה ילדים שמנסים להתיר את סבך הקשרים של חייהם, זיכרונות מעור פנים ללא רבב ושלל הזדמנויות שהוחמצו?

לא רוצה להיות מעודנת ומהממת כמו סבתא ברכה.
לא רוצה להיות חלב ודבש כמו סבתא שרה.
לא רוצה להיראות כמו אימא שלי בצעירותה.

לא מוכנה אף פעם להיות יפה ולשתוק.