וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט

הם היו ארבעה. גבוהים וחסונים, איברי גופם נעו בגמישות חייתית ועיניהם אמרו טירוף. הם הסתננו אל הכפר עם שחר, ממש כשהציפורים הראשונות מתחו את כנפיהן משנת הלילה ופיהקו פיהוק רחב של בוקר. אור ראשון הפציע במרחקים וליטף בעדינות את עיניהן הישנות של תושבי הכפר המתנמנם.

לָטֶבַע קצב משלו. לעתים הוא משתרך בעצלתיים, נמתח על פני ימים ושבועות וְנֶצַח כמים ששוחקים באטיות את גופה של האבן. ולעתים כל הדרוש הוא שבריר שנייה קטן אחד, והעולם מתהפך על פיו. משינה לְעֵרוּת, מלבן לשחור, מחיים למוות, בשבריר שנייה קטן אחד. מתוך דממת הלילה הגווע והבוקר שֶׁנֵּעוֹר נולדו הצווחות, מתוך השלווה הפסטורלית התפרצה האנדרלמוסיה והכול היה לתוהו ובוהו, אבל רוח אלוהים לא ריחפה מעל המים ונעלמה מהאזור לבלי שוב.

הבוגרים הספיקו להימלט בעור שיניהם. מחודדי אינסטינקטים ולמודי ניסיון הם קלטו באוזניים מיומנות את רחש הרגליים הממהרות לעברם, את קול הנשיפות הרושפות ועוד בטרם נגלו ארבעה זוגות העיניים המשחרות לטרף הקדים והגיע ריח המוות אל נחיריהם. נשמעים לדחף ההישרדות הטבעי הטבוע בהם, הם התפזרו לכל עבר ומצאו מחסה.
יד הגורל אחזה בעט שחור וכתבה עתיד שונה בתכלית בעבור הפעוטות. שלושה תינוקות התעוררו משנת הלילה הראשון במעונם החדש. נרגשים פקחו עיניים זעירות והביטו ביריעת התכלת שנפרשה מעליהם, מפתיעה ולא מוכרת. המרחבים הפתוחים מסביבם גירו את יצר הסקרנות ולבם התמים התמלא בציפייה לקראת הימים הבאים שממתינים להם, גדושים בציוצי ציפורים ולחישות חרקים ועקצוצי גבעולי הדשא שמדגדגים את האף. האושר הוא ערפל, הוא אדי משקה מהביל שמתפזרים כהרף עין. האושר, כמו שאמר פעם ידידי הטוב ג'ון, הוא אקדח חם ומעלה עשן, והכדור שנפלט זה מכבר מתוך הקנה עושה את דרכו, ממוקד מטרה.

הרעש היה נורא. ולאחריו השתררה דומייה מקפיאת דם. כאילו יד נעלמה לחצה על כפתור ה- Mute במסך הטלוויזיה של העולם, ודממת מוות כיסתה את הכול. הציפורים החרישו, הצרצרים השתתקו, הכפר היה לפתע למיצג אמנותי של טבע דומם. ארבעת הגבוהים סיימו את ענייניהם והלכו כלעומת שבאו. הם צבעו את האזור בגווני בהלה ויגון, זרעו פחד ואימה בחלקת אלוהים קטנה והסתלקו, מקפידים לקחת עמם מזכרת ממסע הקטל האקראי, בדמותם של שני תינוקות שהיה זה יומם הראשון במעונם החדש.

שלא כְּמִדֵּי בוקר, השעון המעורר לא העיר אותי היום. שלא כְּמִדֵּי בוקר, לא השכמתי לפני השמש כדי למהר ולהקדים את פקקי התנועה בדרכי למקום העבודה. שלא כְּמִדֵּי בוקר, החלטתי לפנק אותי ביום חופש שנועד לסידורים קטנים (כביסה) ולתקוות גדולות (ריאיון עבודה). שלא כְּמִדֵּי בוקר, קריאת ההשכמה שלי לא התנגנה בקולו של פול סיימון ששר לי מתוך הטלפון הנייד, אלא בנהמות כלבים מטורפים שהרעימו בחצר ביתי.

אל תוך החלום שלי הן חדרו, הנביחות. טורדניות ועקשניות ומלאות רוע, וחלפו מספר שניות בטרם חלחלה המציאות אל תת ההכרה הרדומה והמחשבה התגבשה לכדי מילה אחת ויחידה: החתולים.
שלושת החתולים שלי, ובנוסף שלושת גורי החתולים המקסימים שהבאתי אל החצר אתמול בערב, שלושה בעלי חיים שחייבים לי את חייהם. לפני חודש ערכתי התערבות עיקשת עם מלאך המוות וניצחתי אותו. זכיתי בהם בערב הימורים ארוך ומייגע שנמשך מספר שעות, ובסופו היו בידיי שלושה גורים בני יומם ותחושת סיפוק עילאית. אתמול אחר הצהריים אספתי אותם מבית האומנה שבו שהו במשך חודש והעברתי אותם לחצר ביתנו. ברירת מחדל זמנית בלבד, כך קיוויתי, עד אשר אמצא להם בתים חמים ואוהבים. את הערב ביליתי בהתכחשות לרגשות החמים שהתערבלו בתוך הבטן שלי, בעודי צופה בהם מזנקים על גבעול או משתעשעים בזנבם. תפסיקי- נזפתי בעצמי- אל תיקשרי אליהם. הם לא שֶׁלָּךְ, את לא צריכה שלושה חתולים נוספים. הלב שלי האזין באדישות לקולו של ההיגיון ונמתח עד לגודלו המרבי כשהבטתי בהם לועסים ברעבתנות נתחי טונה בעיניים עצומות מעונג.
הם פשוט מקסימים – כתבתי אס אם אס לאחות לבי, והוספתי סמיילי מאוהב כמתבקש. השלושה פערו עיניים מופתעות והביטו במכשיר המוזר והקולני שהחזקתי בידיי והנציח את הפנים הקטנות לצורך הכנת מודעת אימוץ. היה לי ברור שאיש לא יוכל לעמוד בפני העיניים האלה.

החתולים – פילחה המילה את החלום שלי. זינקתי מהמיטה בתחושה מבשרת רעות ורצתי אל חלון חדר השינה. שם הם היו. ארבעה כלבים גדולים, פרצופים דרוכים ורצח בעיניים. פעימות הלב שלי הרעישו כל כך עד שנביחות הכלבים נהיו עמומות. עשר שניות. אולי עשר שניות חלפו עד שהמכנסיים נלבשו ודלת הכניסה נפתחה. עשר שניות מאוחר מדי. רעש פתיחת הדלת הבהיר לאורחים הלא קרואים שהמסיבה הסתיימה מבחינתם. הנביחות הופסקו בחדות וארבעה יצורים פרוותיים וגדולים חלפו בסערה על פניי והלאה משם, אל הכביש.

תסתלקו מפה! לכו! צעקתי אל עבר גבם המתרחק בזעם מהול בתחושת הקלה
ואז
הגדול מביניהם, לבן וזאבי למראה, נעצר במרחק כעשרים מטרים ממני על שפת הכביש והפנה פניו אליי.
בתוך מלתעותיו היה לכוד גור חתולים קטן ושחור, אחד מהשלושה שהתעוררו הבוקר לחייהם החדשים ומלאי ההבטחה. בתוך הפה הרצחני שלו הוא שכב, זעיר ואומלל, מפרפר בידיו וברגליו ומן הסתם יודע שסופו כבר קרוב.

12 שעות עברו מאז התחוללה הזוועה בחצר שלי. אחרי שעה מצאתי גור חתולים אחד ויחיד, ניצב על ענף עץ ורועד כעלה נידף. הוא סירב להשתכנע לוותר על הענף ונאלצתי לטפס על העץ כדי להוריד אותו ולחבק אותו דקות ארוכות עד שהפסיק לרעוד. אחרי שעתיים מצאתי את שלושת החתולים שלי, שנמלטו הרחק וחזרו לזירת הפשע בנפרד, כל אחד ממקום מסתור אחר, מגששים בזהירות את דרכם חזרה ועיניהם גדולות ומלאות יראה. החתולה השנייה איננה. ייתכן שנמלטה באימה אך סביר יותר להניח שנלקחה אף היא על ידי אחד מהכלבים.
כל שנותר לי לקוות הוא שהמוות לקח אותם אליו במהירות ובלי כאבים. ביני ובין המוות שוררים יחסים קרירים ואין לי הרבה מחמאות לחלוק לו, אבל אולי, רק אולי, אפילו למוות יש איזו פינה רכה וחמימה בלב, שמיועדת לבעלי חיים שעדיין לא הספיקו לטעום את טעמם המתוק של החיים. אולי הוא עושה להם טובה, ולוקח אותם אליו באבחה אחת זריזה של סוף.

ורק התמונה הזו, התמונה המחרידה הזו, של העיניים שטופות הרצח, המלתעות הפעורות והגוף השחור המפרפר בתוכן, התמונה הזו לא מרפה ממני. צרובה על רשתית העין ומסרבת להתפוגג.