האושר הוא הפשע המושלם

"אני חושבת שאני לא יודעת מה זה אושר", היא אומרת כשאנחנו נוסעות חזרה אל עיר ילדותנו, יפו מתכסה מאחורינו בשמיכת קיץ קלילה ונפרדת מאיתנו לשנת לילה מוקדמת. "אולי הבעיה היא לא בך", אני משיבה מהורהרת. "אולי הבעיה היא כולנו בעולם המערבי. אולי אנחנו צריכים לשנות את ההגדרה הכללית שלנו לאושר, כי אחרת באמת אין לנו סיכוי לחוש אותו."
את השניות השותקות שמתפזרות ברכב ממלא המוח שלי בזיכרונות ובמחשבות על חיי עד כה.
מה זה אושר בעבורי? אני תוהה ונזכרת.
כששכבתי על מיטת הקומתיים, הלחיים בערו מכעס והדמעות שטפו אותן וציננו מעט את השריפה, ציירתי באצבעי מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים על הקיר הלבן והלב הזמין את האופטימיות כדי לגרש את חמת הזעם. כשאצא יום אחד מהבית הזה, התגבשה האמונה בתוך גופי, מוצקה וחזקה, כשאגור במקום אחר שהוא רק שלי, במקום שבו איש לא יוכל להכאיב ולייסר ולגרש ולאיים, אז אהיה מאושרת באמת. החלום היה למציאות, יצאתי וגרתי והתרחקתי והתעצמתי. מצאתי פינה שהיא שלי ועשיתי אותה לבית. והייתי מאושרת מדי פעם בפעם.
כשהוא היה חייל טרי וחזר לבית הוריו פעם בשלושה שבועות, הגעגועים היו כה בלתי נסבלים עד שהחמיצו את הלב והקשו על הנשימה. אם הוא רק יסיים כבר את הצבא ואוכל לראות אותו בכל יום, חשבתי בייאוש מהול בתקווה לבאות, אז ודאי אהיה מאושרת. הוא סיים את הצבא, התראינו בכל יום והייתי מאושרת, לרגע אחד או שניים.
אם רק נגור יחד, הבטיח לי הלב שלי בהתייעצות עם המוח, אם רק נלך לישון יחד ונתעורר זה לצד זו ונקים לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, אז בטח אהיה מאושרת. עברנו לגור יחד, הלכנו לישון יחד והתעוררנו זה לצד זו והקמנו לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, והייתי מאושרת למשך זמן מה.
אם אחליט כבר מה אני רוצה ללמוד, הרהרתי מתוסכלת ומבולבלת, אם אהיה כמו כולם ואתעטף בתואר ראשון כמתחייב, אז ברור שאהיה גם משכילה וגם מאושרת. חלפו 4 שנים, הייתי משכילה לעתים ולפרקים מאושרת, ולא יותר מכך.
אם הוא רק יעזוב את הבית וייפרד מאשתו,
אם הוא רק יוציא לאור את סיפור אהבתנו במקום לשמור אותו עמוק במגירה,
אם נוכל ללכת ברחוב כשאנחנו אוחזים ידיים ולא נצטרך עוד להסתתר מעיני הציבור,
אם אפסיק להיות המאהבת ואהיה פשוט אהובה,
אם ואם ואם ואם...
והוא עזב,
נפרד,
הוציא לאור,
אוחזים ידיים,
לא מאהבת,
ובכל זאת לא מאושרת. לא כל הזמן, לא באופן אבסולוטי.

"זאת לא את", אני אומרת לה שוב, ומעודדת בו בזמן גם את עצמי. "את זוכרת את הכפרים הנידחים בוייטנאם?" אני לוקחת אותה איתי אל הזיכרונות האוריינטליים של שתינו, זיכרונות מהולים בניחוחות של זנגביל ורוטב סויה, גדושים בצלילים בשפה משונה ומוסיקלית ובצבעי ירוק מסנוור של שדות אורז רחבי ידיים.
בכפרים שכוחי האל האלה פגשתי אנשים שאין להם כמעט דבר חומרי בעולם הזה, למעט צריף רעוע ובאפלו שחורש בכבדות עייפה את חלקת השדה. הם מתעוררים בכל בוקר עוד לפני שהשמש מפנימה שהגיע שעתה להקיץ, כל יום הוא דומה למשנהו ומתאפיין ברשימת מטלות שיש לבצע, אין יום שבת ואין חופשות קיץ קסומות באירופה.
בתוך רשימת המטלות המתישה שמצפה לנשים נכללת גם המשימה ההזויה מכל: טאטוא רצפת הצריף וסביבתו בעזרת אסופת זרדים המכונה בפינו "מטאטא". "רצפת" הצריף היא כלל לא רצפה, כי אם חול.
אם הבית מתכופפת למשך דקות ארוכות וכשגבה שפוף היא מטאטאת במרץ את העפר, אדמת ביתה הקטן, למעשה מעבירה את החול ממקום אחד למקום אחר. בפעם הראשונה שראיתי אותה עושה זאת, הבטתי בה כאילו הייתה מטורפת ומלמלתי לעברה בשפתי הזרה לאוזניה: "מה את עושה, לכל הרוחות והשדים...?" היא, מצדה, עטתה על פניה הבעה נינוחה להפליא והקפידה לשגר לעברי חיוכים מאירים חושפי שיניים שחורות-אדמדמות כאילו לא הייתה עסוקה באותם רגעים בטאטוא חול נמרץ, אלא נחה בשעמום על כורסה רכה ב"יערות הכרמל" ומתמסרת לאצבעותיה הזריזות של מעסה מיומנת המושחת את בשרה בשמן שקדים.
מכל עבר ניבטו אלינו פנים זוהרות בחיוכים וקול שירת הנשים בעבודתן נישא באוויר בניגון קבוע. רק אלוהים יודע על מה יש להן לחייך ומה פתאום הן שרות, חשבתי לעצמי כשבחנתי את אורח חייהן והרהרתי בגורל הנוקשה שנולדו לתוכו. רק אלוהים יודע, ואולי גם הן. אולי הן יודעות משהו שאני לא, משהו שגורם לשפתיים שלהן להימתח אל עבר האוזניים ולמיתרי הקול להתנגן בעליצות בלתי מוסברת.

אולי הן יודעות שהאושר הוא לא מושג ערטילאי שקיומו מותנה ברשימת הישגים שיתקיימו (או לא יתקיימו) בעתיד. האושר אינו תוצאה של משוואה בכמה נעלמים והוא לא תלוי בחישובים, בסיכומים, בהסתברויות ובסיכויים. האושר הוא בכאן והעכשיו, הוא בהתעוררות בבוקר בריאה ושלמה על מחצלת מרופטת בתוך צריף רעוע שמכונה "בית". האושר הוא בהאכלת הכבשה, החזיר והתרנגולות שבחצר שמספקים חלב, בשר וביצים לכל בני הכפר הקטן. האושר הוא בארוחת הבוקר הצנועה שממלאת את הבטן במזון ומשקיטה את המיית הקיבה הריקה מליל אמש. האושר הוא בעבודה המייגעת בשדות האורז והוא בשרירי הרגליים החסונות שמבוססות בתוך מי הבוץ העמוקים. האושר הוא בזרועות הקטנות שנכרכות סביב הצוואר ובשפתיים שנצמדות אל הלחי בנשיקת ילד מלאה באהבה. האושר הוא במפגש עם הפרצופים הלבנים והזרים שמגיעים מדי פעם בפעם אל הכפר, שולחים עיניים בהירות וסקרניות לכל עבר וסוקרים את התושבים ביהירות מערבית טיפוסית כאילו נחתו מכוכב לכת אחר.

אולי משהו התקלקל לנו בדרך, בעודנו מפלסים נתיבים אל תרבות השפע המערבית. אולי כבשנו זה מכבר את הצרכים הבסיסיים ביותר לכל אדם: קורת גג מעל הראש, מזון להשקיט את הרעב, כסות לגופנו, משפחה תומכת, בריאות תקינה; וייתכן שאחרי שהיעדים הללו נכבשו הם הוטמעו והפכו לנורמה.
איש כבר לא מתרגש מעצם העובדה שהוא מתעורר בכל בוקר, פוקח את עיניו ליום חדש כשלבו פועם בחוזקה, הדם זורם בעורקיו וריאותיו מתמלאות חמצן בלא קושי. הלא מדובר בפעולות שכל חתול מבצע בכל בוקר, והיינו רוצים להאמין שמותר האדם מן החתול. לא די לנו במשפחה, לא מספיק שהמקרר גדוש עד אפס מקום בגבינות משובחות ובירקות טריים, האהבה גם היא נעשתה זה מכבר למובנת מאליה, ומה עכשיו? מה ירגש אותנו עוד? מה יספק לנו סיבה לקום בבוקר ולהתחיל את היום בחיוך?

"תגידי, מה שלום איקס ו-וואי?" אני דורשת בשלומם של זוג מכרים. נשואים בפעם השנייה ומגדלים שגר פרוע להפליא. "לא טוב", היא עונה קצרות. "הוא טוען שהוא מרגיש שהיא שונאת אותו ושאם לא היה חושש מההשלכות הכלכליות היה מתגרש ושם לכך סוף." אני מצרפת את הנתון הזה אל מאגר הנתונים המבהיל המסכם את חיי הנישואים של כל הסובבים אותי, ברובם כלואים בסבב הנישואים השני לחייהם. כולם סובלים, כולם מתוסכלים, כולם מלאי טינה זה לזו, כולם נשארים בכבלי המערכת הזוגית בגלל מחויבות כלכלית, משפחתית או אחרת, אך המילים "אהבה" או "רצון" לא קיימות שם כלל.
"רק אנחנו מאושרים," אומר לי בתגובה האיש כשאנחנו נוסעים ברכב, כף ידי אחוזה בכף ידו כהרגלנו בנסיעות. "אתה ציני?" אני תוהה בחיוך, לא לגמרי בטוחה בכוונתו של האיש הסרקסטי שאיתו אני חולקת את חיי, את לבי. "חלילה" הוא משיב ברצינות גמורה "טוב לי איתך" הוא מוסיף ולרגע אחד הלב שלי נמס ומזכיר לי שזאת בדיוק התחושה הזו שהופכת את כל שאר הרגעים האפורים של היום לכדאיים.
יכול להיות שזה האושר, אני חושבת. בלי תרועות חצוצרות או רעמי תופים, בלי תפאורה נוצצת או מלבושים מלכותיים, סתם ככה בנסיעה שגרתית בתוך הרכב מפציע לו האושר לשנייה, ומתמוסס שוב לחלל האוויר. אושר בלתי חגיגי, אושר סתמי כזה של יום-יום. אושר פשוט. שברירי, חמקמק, מופיע ונעלם כמו משב רוח קליל שהיה פה וכבר הוא איננו. אם ממצמצים עלולים להחמיץ אותו, לכן חשוב להיות ערנית.

Happiness is a warm gun אמרו פעם החרקים האהובים עליי ושנים אחר כך גיירו את השורה הזו ליהדות והיא נהייתה ל-"האושר הוא הפשע המושלם". כי ממש כמו פשע, גם האושר מתקיים על פי רוב בחשאיות, כמעט בגניבה. כמו עבריין שמקפיד שלא להיתפס בביצוע דבר העבירה, הוא חולף על פניך בזריזות, גמיש כחתול, חולף במהירות ורק קצה זנבו מתנופף אחריו. גם אם תנסה, לא תצליח לאחוז בו ואתה נותר מבולבל והמום: היה או לא היה?

בבריכה פרטית המשקיפה אל הכינרת אני טובלת איברים לבנים ונבוכים, לא מורגלים במגע המים הקרים קבל עם ועדה. אבל אין עדה וגם העם כולו נמצא מחוץ לטווח הראייה. אני מנצלת את הבדידות הנדירה כדי להתיידד מחדש עם גופי המשתנה, קליל יותר בעשרה קילוגרם. אני מאפשרת למים ללטף את הגוף העירום ולדגדג כל פינה חבויה שהשתחררה מכבלי הבגדים. מגע המים על העור החשוף נעים באורח שיש בו טעם של חטא. האושר הוא הפשע המושלם, אני נזכרת שוב, ומתמכרת לתענוג בעיניים עצומות ורטובות. אני מרגישה יפה, הכי יפה בעולם באותם רגעים. המים אוהבים אותי ואני משיבה להם מנה אחת אפיים של אהבה. למחרת נארוז את עצמנו, נעטוף את גופינו העירומים בבגדים כמתבקש ונחזור דרומה אל הבית, אל העבודה, אל השגרה, אל החיים בגוונים שונים של אפור.

"רגעים קטנים של אושר, זה כל מה שיש לנו," אני אומרת לאחות-לבי כשהמכונית מתמסרת לכביש לרחש נהמת המנוע, ומבטיחה לעצמי להזכיר לי לחפש את הרגעים האלה בכל יום מחדש, כדי שלא אאבד אותם בתוך המירוץ הקדחתני אחר ההגשמה העצמית הבלתי מושגת.