ציפור שחורה

בתוך ארונית הסלון הישנה בבית ילדותי הם נחו בין חבריהם עשויי הויניל השחור. צמד בלתי ניתן להפרדה, עטיפותיהם הססגוניות בצבעי אדום-כחול בלטו למרחוק והפרידו אותם משאר התקליטים שלצדם. על העטיפה התנוססו ארבעה פרצופים מחייכים מעוטרים בהמון שיער חלק ומבריק ובתוך העטיפה המתין האוצר הבלום של ראשית חינוכי המוזיקלי: הביטלס, התקליט האדום הכפול והתקליט הכחול הכפול. כל הלהיטים כרוכים יחד, כל שיר כחרוז נוסף בשרשרת ארוכה ומתוקה של כישרון שמדגימה את השלמות שבפשטות.

"אימא, שימי לי עוד פעם את התקליט" הפרעתי שוב ושוב לאימא בבישוליה במטבח הסמוך, אוחזת בידיי את החפץ הפלאי שבתוך חריציו הקסומים נחבאו הצלילים האהובים עליי. והיא, שמחה על ההפרעה המבורכת, הגיעה אל הסלון כשהיא מנגבת ידיה בסינרה, ריחות בצל מטוגן, שום ופלפל שחור מלווים את צעדיה וממלאים את הנחיריים בהבטחה לבאות. בזהירות, בחרדת קודש כמעט, נהגה לשלוף את התקליט מתוך הנייר השקוף שעטף אותו ולהניח אותו בעדינות על הפטפון. הבטתי בפעולותיה בהערצה כשל סטודנט צעיר לרפואה הסוקר את ידיו המיומנות של כירורג מנוסה בעת ניתוח מעקפים. לא הצלחתי להבין איך ייתכן שהמחט עושה את דרכה מטה אל עבר הפסים המחורצים שעל התקליט וכעבור שנייה נמלא הבית בצלילים שנולדו בכלל במדינה אחרת ורחוקה כל כך.
הפעולה כולה נדמתה כנס של ממש בעיניי הילדותיות, כמעט בסדר גודל הזהה לנס המוזיקה שיצרה הרביעייה המופלאה עצמה.

אימא אהבה במיוחד את התקליט האדום, שכלל את השירים המוקדמים של הביטלס ואילו אני, נחושה בדעתי לפתח טעם מוזיקלי עצמאי משלי, בחרתי לחבב יותר דווקא את התקליט הכחול, שהכיל שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה. השיר האהוב על אימא היה Yesterday ובזיכרוני צרוב קולו של פול עם רחש השמן המבעבע במחבת וקול הקציצות המיטגנות בפירורי הלחם, משתלב בקולה הצלול של אימא כשהיא מלווה אותו בשירה נוגה. האזנתי לה בשקט, שפתיי ממלמלות איתה את כל המילים שידעתי, כמובן, בעל פה ונלחשו מבין שפתיי בלא קול על מנת שאוכל לשמוע את קולה האהוב.

טרם למדנו אנגלית בבית הספר באותם ימים והצלחתי להבין בקושי שתי מילים מהטקסט של השיר שדקלמתי מתוך שנתי, אבל המוזיקה העבירה את המסר גם בלי מילים ושירתה של אימא חשפה את סיפור העלילה בעזרת גוון הקול לבדו. המילים עצמן היו מיותרות כמעט וכשאימא מחתה דמעה והשתתפה בגעגועיו של פול ליום האתמול, לא יכולתי שלא להרגיש את הפקעת מדגדגת לי בגרון ואת התהייה לאיזה אתמול מתגעגעת אימא, ואם יום האתמול אחראי לדמעות שעלו בעיניה או שאולי זה רק הבצל שמיטגן במחבת.

הציפור השחורה ליוותה אותי ברגעי התסכול הרבים כל כך שידעתי בבית ההוא, עם האימא ההיא ובעיקר עם האבא ההוא. כשתחושת חוסר האונים הציפה אותי עד גדותיי, כשהתסכול איים להטביע את שארית האופטימיות וכשנדמה היה שאי אפשר עוד לנשום מרוב כאב, הציפור השחורה הזכירה לי שיום אחד העיניים החלולות שלי יזכו לראות גם מראות אחרים ושונים. יום יבוא והכנפיים הקטנות והשבירות שלי יצמיחו עליהן פלומת נוצות סמיכה ומגוננת, השרירים יתחזקו והעצמות לא יהיו עוד פריכות וחלשות.
יום אחד אוכל לעוף מכאן לארבע רוחות שמים,
או סתם לכל הרוחות,
או פשוט לכל מקום אחר שהוא לא הבית ההוא.
יום אחד הציפור השחורה הקטנה הזו תלמד לנפנף בכנפיה ותנסוק למחוזות אחרים ונעימים יותר, ומי יודע, אולי אז הצבע השחור שבתוך לבה ידהה לאפור, אולי האפור יוסיף להחוויר עד שיהיה לבן ואולי אז יהיה די מקום לכל צבעי הקשת האחרים להשתכן בתוכה ולצבוע את העולם שלה בצבעים נוספים פרט לשחור ולבן.

Black bird singing in the dead of night

Take these broken wings and learn to fly

All your life

You were only waiting for this moment to arise
Black bird singing in the dead of night

Take these sunken eyes and learn to see

all your life

you were only waiting for this moment to be free

Blackbird fly

Blackbird fly

Into the light of the dark black night

עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שפול מקרטני לא כתב את השיר הזה על ציפור וגם לא עליי (כמה מפתיע). השיר נכתב בתקופת המאבק לזכויות השחורים בארצות הברית בסוף שנות השישים, שחפף למאבק הנשים על זכויותיהן לחירות ולשוויון. הציפור השחורה היא רק דימוי לאותה אישה כהת עור שנאבקת כל חייה להשתחרר מכבלי החברה המדכאת שלתוכה נולדה ובה גדלה. אבל בגיל 14, שוכבת על המיטה בחדר ילדותי כשהדמעות שוטפות לי את הפנים ומערפלות את הראייה, לא הכרתי את האישה השחורה ההיא ולא התעניינתי בציפורים שצבען שחור. מבחינתי השיר נכתב בעבורי ונאחזתי בשתי ידיים קטנות ונחושות בפירורי התקווה שארבע חיפושיות קטנות הגישו לי. ואולי זו הגדולה של המוזיקה של הביטלס ושל המוזיקה בכלל, העובדה שבזכותה ילדה אשכנזייה "מבית טוב " יכולה לרגעים להרגיש בדיוק כמו אישה שחורה ומדוכאת, כמו ציפור שבורת כנפיים, בדיוק כמו מיליוני אנשים אחרים בעולם שלא פגשו זה בזה בחייהם.

עשר שנים אחרי כן מצאתי את עצמי עומדת מול אולפני Abbey road ליד מעבר החצייה המפורסם בהיסטוריה, הלב שלי מתופף בהיסטריה על קירות בית החזה ומאיים לזנק החוצה דרך האוזניים וכל הרגשות מתנקזים החוצה דרך ארובות העיניים. אני מתקשה להפנים את העובדה שאני באמת שם, זה המקום. כאן בתוך הבניין הזה הוקלט פס הקול של הילדות שלי. כאן על מעבר החצייה הזה דרכו כפות הרגליים של ארבעת הפרצופים המחייכים האלה, העטורים בשיער חלק וגולש. בלב שכונת המגורים הפסטורלית והירוקה הזו, בתוך כל הנימוס הבריטי המנומנם הזה, החצרות המטופחות והמלבלבות והציפורים המצייצות באנגלית מדוברת, בתוך כל זה התרחש הקסם הזה שנקרא הביטלס.

הקיר הלבן הסמוך לאולפן ההקלטות איבד מזמן את צבעו הלבן וכוסה לחלוטין במילים צבעוניות שנרשמו בידיים צבעוניות אף הן, מכל הצבעים, מכל המינים ומכל הסגנונות. מבקרים מכל קצוות תבל שחשו צורך להביע ולו שמץ מהתחושות שהציפו אותם כשעמדו במקום ההוא.
"סליחה, אפשר לקבל עט?" ביקשתי מאיזה בחור אירופי צנום שעמד לידי ודיבר בהתרגשות עם חבריו בשפה לא מובנת. כרעתי ברך כדי לחפש מקום פנוי על הקיר, משימה שהתבררה כלא פשוטה כלל על גבי קיר שנדמה שכוסה בטפט של אותיות.
מה אכתוב לכם לא אדע, שיר, סיפור או אגדה... התרוצצו המילים בתוך מוחי בבדיחות, כשניסיתי לחשוב מה אפשר להגיד, מה אפשר כבר לכתוב לאנשים שליוו אותי לאורך השנים והעניקו לי כל כך הרבה אושר, עונג, תקווה ונחמה.
מקץ דקותיים של התלבטות, אחרי שהאירופי רצה את העט שלו חזרה והזמן דחק, הוספתי את החתימה שלי על הקיר שניצב בסופו של מעבר החצייה המפורסם ביותר בעולם, לצד המילים שלהם שציטטתי ביד רועדת:
In my life, I love you more

ככל שאני מתבגרת אני מבינה עד כמה צדקה החיפושית הפילוסופית מבין הארבע, שקבעה שהחיים הם מה שקורה לך כשאת מתכננת תוכניות אחרות. בעשור האחרון לחיי נדמה שהתוכניות שרקמתי התנדפו כמו שלולית ביום קיץ חם ובמקומן מצאתי את עצמי פוסעת בדרכים עקלקלות, לעתים לא סלולות, מעמידה במבחן שוב ושוב את כוחן של כנפיי המתפתחות. העיניים החלולות שלי לומדות לראות נופים אחרים, להביט באחרים ובעיקר בעצמי דרך עיניים שיפוטיות פחות ומקבלות יותר. הכנפיים השבורות שלי מחלימות וגדלות ואוזרות אומץ להימתח פה ושם, לחוש את משב האוויר הפתוח על גבי הנוצות; לא להיבהל מגובה המעוף אלא להתרשם מהפרספקטיבה השונה שהמרחק מהקרקע מאפשר.
כשאעמוד הערב על הדשא הגדול בפארק הירקון ואביט בחיפושית במיל' שעל הבמה, הציפור השחורה שבי תישיר אליו מבט רטוב ולמרות שהוא ודאי לא יבחין בעיניי בתוך אוקיינוס העיניים שילטפו אותו בהערצה, שתי העיניים שלי ילחשו לו תודה.

And in the end, the love you take is equal to the love you make