כמה עוֹלָה אהבה?

האדמונית יְפַת-העיניים נועצת בי מבט כחול ומהנהנת. המילים שלי נספגות בתוך קירות החדר ונעלמות, ובהד הקלוש שנותר אני שומעת את קולה. "את צריכה לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים", היא אומרת בשקט. "בכל זוגיות יש ויתורים וְהַקְּרָבוֹת מסוגים שונים. את חייבת לחשוב מהם הוויתורים שאת מוכנה לקבל ועם מה את לא מסוגלת לחיות." וכשנדמה לה שלא ירדתי לסוף דעתה, היא מוסיפה בחדות את שורת המחץ. "תחשבי האם האהבה הזו שווה לך את המחירים שהיא גובה ממך, ותגיעי להחלטה."

כשהייתי ילדה, הייתי צרכנית נלהבת של סיפורי אגדה. נסיכות במצוקה ואבירים נחושים גדשו את הספרים על מדפי הספרייה שבחדרי, בני אצולה לכודים בגוף צפרדעי ירקרק, ממתינים בדריכות לנשיקה שתפתח בעבורם את הדלת אל פרק הסיום, אל האושר והעושר עד עצם היום הזה. כבר שנים שאיני הילדה ההיא, שבלעה בשקיקה את העלילות והאמינה בכל לבה בסופים טובים לאנשים טובים. כבר שנים אני יודעת שבמציאות, האבירים נוהגים לצפות לפעמים במשחקי כדורסל בטלוויזיה ולהשתין באמבטיה, והם יכרעו ברך רק כדי להרים חתיכת פיצה שנפלה בטעות על הרצפה. ויכניסו אותה לַפֶּה, כמובן, אלא מה. כבר שנים אני יודעת שבמציאות, המילה "מושלם" מתארת שני דברים בלבד: שׁוֹקוֹלָדָהּ וגורי חתולים. כל השאר לוקה בחסר, וזה לגמרי סביר להסתדר עם מה שיש גם אם יש בו רבב.

אני חוזרת הביתה מהפגישה עם יפת-העיניים בלב כבד, הופכת בראשי שוב ושוב במילותיה בדבר הוויתורים וההקרבות. אני מקבלת את העבודה התובענית שלך ואת המסירות המושלמת שלך למקצוע. אני סופגת את נתחי הזמן העצומים שהעבודה נוגסת מתוך עוגת הַשָּׁעוֹת היומית שלך, יודעת שאין ברירה אלא להסתפק בזמן שנותר.

אני מקבלת את הגיל שלך, ומתמודדת ביני לביני עם החששות והפחדים ששזורים בתוך 15 השנים המפרידות בינינו. אני מדחיקה מחשבות מאיימות הנוגעות לבגידת הגוף ומרחיקה מתוך מוחי שמות עקשניים של מחלות שעל פי הסטטיסטיקות, אורבות בעשור הקרוב לחיים.

אני מקבלת את החברים שלך, את החברים שֶׁלָּכֶם מזה 20 שנה, אלה שהכירו אתכם עוד לפני שעמדתם מתחת לחופה, כשהייתם רק אתה והיא ובטרם נהייתם שֵׁבֶט. אני יושבת עם החברים האלה ומחייכת, מתבדחת, מתעלמת מהתהייה המכרסמת מה דעתם עליי, על זאת שהחריבה את דגם המשפחה המושלמת שלכם והביאה להתנפצות מעטה האידיליה המבהיק. אני יושבת איתם ומקשיבה לשיחות על גידול ילדים, חינוך ילדים, פעילויות הפנאי של הילדים, חיי החברה של הילדים, השירות הצבאי של הילדים... אני מזייפת התעניינות ונוטלת חלק פעיל ומנומס בשיחות שמרתקות אותי כמעט כמו צפייה במשחק גולף.

אני מקבלת ילדים שאינם שלי אל ביתי, אל חיי. אני מארחת אותם בסלון הזעיר שלי, אני מנקה את הבית לכבודם טרם בואם ומנקה את שאריות האוכל מהרצפה אחרי לכתם. אני מאפרת את העיניים, צובעת את השפתיים ועוטה את החיוך הנעים והלבבי ביותר שיש לי בַּמַּאֲגָר במיוחד בעבורם, אני שבה ואומרת לבת שֶׁלְּךָ שאין צורך לבקש רשות ללכת להוציא משהו מהמקרר, הבית לרשותה ושתיקח כל מה שהיא רוצה. אני מסבירה שוב לבן שֶׁלְּךָ שהוא לא צריך לשאול אם אפשר לחלוץ נעליים, זה הבית של אבא, והוא יכול גם להישאר בתחתונים, אם ירצה. הם לא תמיד נחמדים אליי. לפעמים הם מחמיצים לי פנים עוד לפני ה"שלום" בדלת הכניסה, ואני מיד תוהה האם מצב הרוח המעונן קשור לאירוע מרגיז שקרה בבית הספר, למריבה עם חברים או אולי, מְנָקֵר הספק המכאיב בתוך הלב, אולי זה שוב רגש האשמה שלהם מרים את ראשו המכוער, מייסר אותם על כך שהם מעזים לחייך אל האישה המרושעת הזו שגזלה את אבא.

אתה יודע שהבת שלך לא בירכה אותי לשלום ביום חמישי האחרון? הבת המקסימה שלך, זאת שתמיד עוזרת לי במטבח לחתוך ירקות לסלט לארוחת ליל שישי; זאת שיושבת לידי על הספה ומפטפטת איתי בנחת, זאת שרק בשבת שעברה הלכה איתי לַמּוּזֵאוֹן וחייכה כשאמרתי לה שהיא "חייבת" לחייך יותר, כי כשהיא מחייכת כל הפנים שלה מאירות; הילדה הזו ישבה בפיקניק ביום חמישי האחרון והשפילה את העיניים כששלחתי אליה חיוך לשלום. והייתי רוצה להגיד שזה לא צרב לי בנשמה אבל לא בא לי לשקר. הייתי רוצה להגיד שההתעלמות שלה לא ננעצה לי בלב כמו סכין, אבל לא בא לי לשקר. כן, בוודאי שאני מבינה למה היא עשתה את זה. איך היא יכולה להתנהג, כשאמא שלה יושבת לצדה? ואני גם מבינה את המבטים הנבוכים של החברים שלכם (שלכם, שלכם ולא שלנו), שאמנם כבר הצליחו להתמודד עם ההתנהלות מולי ומולך כזוג, אבל לכל הרוחות – מה הם אמורים לעשות עם הנוכחות של שְׁלוֹשְׁתֵנוּ יחד בו-זמנית? ולכן הם בחרו באפשרות הטבעית מבחינתם, והתעלמו ממני באופן די ברור, לטובתה.
אני מבינה את חוסר הנוחות של כולם, ולא 'מאשימה' איש על התנהגות מסורבלת כזו או אחרת, שגם אם פגעה בי, בוודאי לא נועדה להיות נגדי כי אם להיות בַּעֲדָהּ.
אבל יום חמישי היה מעין קו פרשת מים מבחינתי, ושִׂרְטֵט את הגבול הרגשי שאיני מוכנה ואיני יכולה לחצות שוב, לעולם. יום חמישי סימל את הוויתור שאיני מוכנה לבצע ואת הקורבן שאיני מסוגלת לשאת עוד, בתום 4 שנים וחצי. ובעוד אתה מסכם את האירוע כ"אחר צהריים נעימים" ומחזיק בְּדַעְתְּךָ שאני מתעקשת להפוך חוויה נעימה לבלתי נסבלת, אני חייבת לתהות כמה נשים מלבדי היו מצטרפות לאירוע ההזוי הזה ומתארות אותו כ"חוויה נעימה". ייתכן שיש לנו אמות מידה שונות בנוגע להגדרת המושג "נעים", אבל בעולם המושגים שלי, פיקניק עם אשת נְעוּרֶיךָ ואם יְלָדֶיךָ ועם מגוון מחבריכם המשותפים, אינו נכלל ברשימת החוויות המענגות מבחינתי. והעובדה שאתה אפילו לא מוכן להכיר בקושי הזה, העובדה שאתה מקל ראש בכובד המשקל הרגשי ומבטל בהינף יד את התחושות שלי, העובדה שאתה טוען שאני היא זו שהופכת את הסיטואציה לבלתי נעימה, קרוב לוודאי שזה פוגע יותר מהכול.

למקרה ששכחת, היא לא רק אשת נעוריך ואם ילדיך. היא עדיין אוחזת (ורק אלוהים יודע למה) בתואר "אשתך". אחרי שנתיים בקירוב של מגורינו המשותפים, מסיבות השמורות עמה היא מוסיפה להיות אשתך ואני חיה עם גבר נשוי. אין שום דבר "נעים" או "נחמד" בידיעה הזו. זו עובדה פשוטה, היא מתקיימת כך בָּפוֹעָל ואין לה כל קשר לתפישת המציאות שלי. אני לא מכירה דרך להתייחס לנתון הזה באופן שיהפוך אותו ל"נעים". אני חולקת את חיי, את יצועי ואת אהבתי עם גבר שנשוי עדיין לאישה אחרת, 4.5 שנים אחרי שנפרדו. אני מאוהבת באיש שמבהיר לי פעם אחר פעם ש- כן, מתישהו נתגרש אבל זה לא יקרה כי אַתְּ תרצי. אז מתי זה יקרה? אני מקשה והלב שלי מתכווץ בכאב ובעלבון בתוך בית החזה. זה יקרה כשהיא תרצה, מגיעה התשובה, ואפילו האוזניים שלי רוצות למות בתגובה. ואני שומעת כמו מתוך ערפל את הנימוקים שלך, אותם אני כבר מכירה היטב, את כל הסיבות לכך שאתה חושש מתהליך הגירושים ואיך הוא עלול לפגוע בך. ואני שותקת, ובולעת את הרוק חזק כדי לדחוק מטה את הגוש שחוסם לי את הגרון. ואין לי מה להגיד לך, כי איך אפשר להסביר לעיוור מהו צבע השמים? איך אפשר לתאר לחירש את צליל טיפת גשם שנוחתת ברכות על עלי העץ? אם אתה לא מצליח להבין את ההיגיון הפשוט הטמון בִּרְצוֹנִי בבן זוג שאינו נשוי לאחרת, האם יש בכלל מילים שאוכל לגייס כדי להסביר לך? אם אחרי שנים כה רבות במחיצתי, שנים ארוכות של הַמְתָּנָה וציפייה וסבלנות, אתה עדיין לא סבור שאני 'ראויה' לבן זוג שאינו בעלה של אחרת, האם יש בכלל טעם לנסות ולשכנע? במשך ארבע שנים וחצי אני נאחזת במקומי על הקרוסלה, נעה מעלה-מטה על סחרחרה רגשית בלתי אפשרית. אני מותשת כל-כך מהמסע התזזיתי והלא-יציב הזה. שבעתי מהעליות והמורדות, אני משתוקקת לחוש שוב את הקרקע היציבה מתחת לרגליי.

אני מרגישה שאני משתתפת במחזה בְּתֵאַטְרוֹן האבסורד. מגלמת תפקיד הזוי, בעל כורחי. האם ככה ייראו חיינו מעתה והלאה? אירועים משפחתיים משותפים עם אשתך והילדים? מטבע הדברים, אנחנו אפילו לא מתפקדים כ"זוג" כשהיא נוכחת. אתה מקפיד לא לגעת בי, אני מקפידה לשמור על מרחק ממך, כדי לא לנקר עיניים ולא להכאיב לנפשות הפועלות. אני לא רוצה להרגיש נִסְפַחַת, אמרתי לך באוטו בנסיעה הסיוטית הביתה. אני לא רוצה להרגיש שהצטרפתי כגלגל חמישי לפיקניק משפחות, תוספת מיותרת למשפחה שלכם. אבל זאת המציאות, אתה יורה בחזרה את החצים שלך אל בשרי המדמם, הִצְטָרַפְתְּ אל המשפחה שלי לפיקניק.
ואם כך, אז לא, תודה. זה לא טוב מספיק בעבורי. אני רוצה משפחה משלי. אני רוצה משפחה איתך, כזו שלא כוללת אמנם ילדים ולכן מצריכה מחשבה מעמיקה ויצירתית יותר מהמקובל, אבל אני רוצה משפחה. אני רוצה יחידה משפחתית משלנו, כדי שלא אצטרך להרגיש כמו תּוֹסֶפְתָּן בתוך הגוף, כדי שאוכל להרגיש סוף-סוף בעלת ערך בחיים שלך, ולא רק משהו משני בחשיבותו למשפחה שכבר יצרת והקמת.

בלילה של הפיקניק אני מתעוררת מחלום בַּלָּהוֹת מטריד. מטריד במציאותו, מבחינתי. בחלומי אנחנו חיים בבית גדול עם אשתך וילדיכם, כולנו כְּקוֹמוּנָה אחת גדולה. אתה יושב על הספה מול הטלוויזיה, שתי זרועותיך פרושות לרווחה על גב הספה, אני לִימִינְךָ והיא לִשְׂמֹאלְךָ. היא מניחה את ראשה על זרועך השמאלית, מתמקמת בתנוחה נוחה לצפייה משותפת במרקע. אתה מפנה אליי את מבטך, כשואל – "נו?" מזמין גם אותי להניח את ראשי על הזרוע הפנויה הנוספת שלך. הלא יש לך שתיים. התעוררתי חסרת נשימה ודופק פעימות הלב אִייֶם לקרוע את עור התוף. נזכרתי איך פעם, בִּשְׁנַת הלבטים השחורה שלך, כשהתייסרת בהחלטה הנכונה ונקרעת בין האהבה אליי והרצון לְשַׁמֵּר את הבית, אמרת לי אז שבפנטזייה שלך אני חיה איתכם יחד בבית, כולנו בקומונה אחת גדולה ומאושרת. היא אם ילדיך, אני זוגתך, ואין צורך לפרק את יסודות המשפחה אלא רק להרחיב אותם קמעא כדי להוסיף בת-בית נוספת.
ואתה יודע, אולי זו הטרגדיה שמגולמת בתוך מערכת היחסים שלנו. הפנטזייה שלך היא חלום הבלהות שלי, ונדמה שאתה לא מבין שאני לא רוצה להצטרף כנספחת למשפחה הקיימת שלך, ואני לא רוצה להמשיך לחיות את חיי כבת זוגו של איש נשוי.

כי יש וויתורים שאני אבצע בהשלמה ובהכנעה, ויש קורבנות שלמענם אכרע ברך מול מזבח האהבה, אבל זה לא נכלל בסל הוויתורים שלי. אני רוצה בן זוג ויחידה משפחתית משלי, והחלום הזה לעולם לא יוכל אפילו להתחיל להתממש, כל עוד אתה נשוי לאחרת.

זוג בלתי שגרתי