נָד נֵד

לפני שנתיים ושלושה חודשים, חגגה יוּנִיס את יום הולדתה השישי. באותו בוקר היא התעוררה כשאת נחיריה דגדג ריח מתקתק. היא זינקה מהמזרן שעל הרצפה ובחפזונה דרכה על רגלי אחיותיה שהיו שקועות בשינה עמוקה לְצִדָּהּ. ככלב ציד היא רחרחה את דרכה החוצה בעקבות השובל המבושם, ומצאה את אמה טורחת על הכנת מנת יום ההולדת המיוחדת, מאפה קמח תירס מתוק ונימוח. היא זינקה בזריזות אל בין זרועות אמה והרגישה את פיה מתמלא נוזל של ציפייה לקראת הפתעת יום ההולדת הטעימה שממתינה לה.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מְעוֹפֵף
מִישֶׁהוּ אַחֵר מִתְכּוֹפֵף
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ צוֹעֵק
מִישֶׁהוּ אַחֵר שׁוֹתֵק
בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ חוֹגֵג
מִישֶׁהוּ אַחֵר בּוֹדֵד
נָד נֵד
נָד נֵד
רֵד עָלֶה וַרֵד
נָד נֵד

לפני שנה ושלושה חודשים חגגה יוּנִיס את יום הולדתה השביעי. באותו בוקר היא התעוררה לקול שיעול מתגלגל שנדמה שלא ייגמר לעולם. היא פקחה את עיניה והזדקפה על המזרן. בפינת החדר שכבה אמה על מזרן מהוה, איבריה מכונסים והיא מצונפת ככדור. גופה הצנום הזדעזע ונרעד מעוצמת השיעול שבקע מתוכו, הרעים ממעמקי הריאות והותיר אותה מותשת, מיוזעת ממאמץ ונאבקת להסדיר את נשימתה השורקנית.
"את בסדר, אמא?" הניחה יוניס כף יד קטנה על מצחה של האם, נושמת בכבדות ביחד איתה ומרגישה את בית החזה מתכווץ בדאגה ובפחד. השיעול הרועם גווע והחרחורים שקטו לאיטם, יד אימהית נשלחה ללטף את ראשה של יוניס וראשה של האם נע מעלה-מטה. "כן, ילדה." לחשו השפתיים הסדוקות, "אני בסדר."
אבל יוניס ידעה שהיא לא בסדר. היא לא ידעה מה שמה של המחלה שהחווירה את עור פניה של אמא ושגרמה לנשימתה להיות כבדה וחורקת, אבל בחושים מחודדים של ילדה היא הבינה שהפעם המילים שבוקעות משפתיה של אמא אמיתיות כבועות סבון שאין בהן ממש. והילדה השחורה למדה בראשונה מהם שקרים לבנים.

כמה שבועות אחר כך, כשפרקי הזמן בין התקפי השיעול הלכו והצטמקו כמו הבשר העוטף את גופה של אמא והיא לא הצליחה להתרומם עוד מהמזרן, אפילו לא כדי לעשות את צרכיה בשדה מאחורי הבית, הגיעה לביקור הדודה מהכפר הסמוך. שלושה ימים צעדה בדרכי העפר כדי להגיע לבית אחותה הגוססת ולאסוף אל בין כנפיה מרוטות-הנוצות שלושה גוזלים מבוהלים. בפנים רטובים מזיעה ומדמעות, היא אחזה בכף ידה של יוניס ובידה השנייה לפתה את כף היד של אחותה. לרגע עמדה על מקומה מבולבלת, הן לרשותה רק שתי ידיים וכאן לפניה ניצבו שלוש ילדות, שלושה זוגות עיניים פעורות המביטות בה בפחד אָפֵל. "קחי את ידה!" פקדה על יוניס והחוותה בראשה אל עבר האחות הפעוטה. יוניס צייתה אף שתחושה מבשרת רעות התגבשה בבטנה וגרמה למעיה להתהפך בבחילה.
בטרם עזבו את הבית הקטן, הספיקה לסובב את ראשה ולשלוח מבט אל עבר אמה. עיניה היו עצומות ופיה פעור קמעא, שברי מילים קטועות בקעו מבין שפתיה אבל יוניס לא הצליחה להבין את משמעותן. סבתא ישבה על האדמה לצדה, עיניה היבשות נעוצות בחלל כשמבט ריק משתקף בתוכן עד לקרקעית האישונים.
זו הייתה הפעם האחרונה בה ראתה יוניס את אמה בחיים.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מְרַחֵף

מִישֶׁהוּ אַחֵר מְכַּיֵיף

אֵיךְ קסְמֵךְ מִתְחַלֵּף
בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב

אֲחַפֵּשׂ לִי קֶסֶם חָדָשׁ

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ חָזָק

מִישֶׁהוּ אַחֵר חַלָּשׁ

נָד נֵד

נָד נֵד

רֵד עָלֶה וַרֵד

נָד נֵד

לפני שלושה חודשים חגגה יוניס את יום הולדתה השמיני. באותו בוקר היא התעוררה לקול בכייה של אחותה הקטנה שישנה לצדה על המזרן. "שֵׁדִים אדוּמִים" מלמלה הפעוטה וכרכה את זרועותיה סביב צווארה של יוניס, והיא החליקה את התלתלים הכהים בכף יד מתורגלת היטב, נישקה את הלחיים הלחות ולחשה בשקט: "זה רק חלום רע, מתוקה, זה רק חלום."
בכייה של הקטנה העיר את ארבעת בני הדודים שישנו על מזרן נוסף בפינת החדר. הצעיר מביניהם הגיב מיד בהתפרצות בכי לאות השתתפות, והחדר התמלא בערבוביה של השתנקויות בכי, מילות ניחומים רכות ונזיפות נרגנות ועייפות. מקצה החדר נשלחו אל יוניס זוג עיניה האדומות של הדודה, צפה חסרת אונים בתמהיל רגשות אשמה, חמלה ותסכול. ביום אחד נהייתה אמא לשבעה ילדים, ואין לה מושג איך תכלכל אותם במשכורתה הזעומה.
יוניס אימצה אליה בחוזקה את גופה של אחותה ועצמה עיניים. היא נזכרה בשיר הערש שנהגה אמא לשיר לה פעם בלכתה לישון. המילים דהו ונעלמו אבל הלחן חלחל פתאום מתוך תהומות השכחה אל מיתרי קולה ופרט עליהם מעצמו. היא זמזמה בשקט והקולות בחדר נָדַמּוּ בזה אחר זה. מתחת לעפעפיים העצומים עלו עיניה השחורות של אמא, חיוכה הבהיר והגומות שבלחייה. יוניס דימתה לשמוע את הניגון המיוחד של קולה כשקראה בשמה, "יו-ני-ס" ולשנייה אף דגדג באפה ריחו של מאפה התירס המתוק, ועלה בדעתה שאם לרגשות יש ריח, זהו בוודאי ריחו של הגעגוע.

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב

מִישֶׁהוּ אַחֵר נִבְגָּד

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ מֵת

מַשֶּׁהוּ אַחֵר נוֹלַד

בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מִישֶׁהוּ רָץ

מִישֶׁהוּ אַחֵר עוֹמֵד
נָד נֵד

נָד נֵד

רֵד עָלֶה וַרֵד

נָד נֵד

בכל 30 שניות מת ילד נוסף באפריקה.
חלפו עשרים דקות מאז הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב. בחישוב קודר, 40 ילדים אפריקנים סיימו בינתיים את חייהם הקצרים והדלים. מיליוני ילדים התייתמו מהוריהם שהפסידו במאבק כנגד איידס או מלריה, אבל חלקם גוועים ממחלות פשוטות בהרבה שאינן אמורות כלל להיכלל בקבוצת המחלות שמסכנות חיים. וירוס מעיים שגרתי יגרום לפעוט ישראלי להגיע לבית החולים, שם ידאגו הרופאים להשיב לגופו את הנוזלים שאיבד ולאחר מספר ימים הוא יחזור לביתו ולחיק משפחתו, בריא ושלם. וירוס זהה יגרום לפעוט אפריקני לגווע לאיטו בהתייבשות, ועד שיעצום את עיניו קרוב לוודאי שידביק גם את אחיו שחולקים איתו את יצועם.

באפריקה, בדרום אמריקה, בהודו, בדרום-מזרח אסיה, במדינות שונות ברחבי העולם חיים בקושי ובקושי-חיים מיליוני ילדים. ילדים ששכחו איך לחייך, ילדים שלא מכירים את טעמה המתוק של סוכרייה ואוזניהם התרגלו זה מכבר לצליל הבטן הַהוֹמָה בקרקורי רעב מייסרים. ילדים שאין להם מושג מהו מחשב וההורים שלהם לא מציקים להם אף פעם בשאלה: "למה שלא תקראו איזה ספר?" כי הם מעולם לא ראו ספר וממילא אינם יודעים קרוא וכתוב. ילדים בעלי עיניים עצובות, נפשות אומללות שמצטופפות בחדר אחד קטן ובלבם שני חדרים מלאים בייאוש.

בחלק מהמדינות, המשכורת המשפחתית הממוצעת היא 25 דולר. כן, זו אינה טעות, עשרים וחמישה דולרים. מחירם של זוג כרטיסים לסרט או אולי ספר בכריכה קשה, מחיר תקליטור או עלות ארוחת בוקר ישראלית זוגית בבית קפה. נסו להיזכר בפעם האחרונה בה עצרתם בתחנת הדלק כדי להרוות את צימאונו של הרכב. כמה שילמתם עבור התענוג? כעת תרגמו את הסכום למטבע העוני: כמה חודשי משכורת משפחתית נחבאים בתוך הסכום הזה, שאותו אנחנו משלמים מדי שבוע?

הנתונים מצמררים, התמונות והקולות צובטים בלב ופוערים קרעים בנשמה. אפשר להסתפק בזעזוע שָׁקֵט, אפשר להשפיל מבט ולמחות דמעה, ואפשר גם להושיט יד, למתוח אותה מעט ולפרוש אצבעות עוד קצת, עד שייגעו, גם ממרחק. ארגון Children International מאפשר לכל אחד ואחת "לאמץ" ילדים נזקקים ברחבי העולם ולחלץ אותם מתוך מלתעות העוני האכזריות. האימוץ הווירטואלי כולל תמיכה כלכלית חודשית בסכום סביר בהחלט, והכסף ישמש לאספקת הצרכים הבסיסיים שכל ילד בעולם זכאי להם. הקשר עם הילד יהיה רציף ויתוחזק באמצעות מכתבים ותמונות שיאפשרו לתורמים המאמצים להיווכח בנסים והנפלאות ש- 22 דולר עשויים לחולל.
22 דולר בחודש יאפשרו ליוניס לכסות את כפות רגליה בנעליים חדשות, הם ירכשו בעבורה ספרי לימוד ובגדים, יספקו תוספת מזון שתרגיע את מכאובי הרעב, יעניקו טיפולים רפואיים שגרתיים ותרופות במידת הצורך. תרומה חודשית סמלית שהיא מחירו של כרטיס זוגי לסרט בעבורכם, תכפיל את הכנסת המשפחה החודשית בעבורה. נהוג לחשוב שאי אפשר לאמוד את מחירם של חיים אבל לפעמים החישוב הוא דווקא פשוט למדי. במקרים מסוימים, 22 דולר בחודש הם בדיוק ההבדל שבין חיים ומוות; זה תג המחיר המצורף למוצר הזה שנקרא 'חיים'.

מתי בפעם האחרונה הוצעה לכם ההזדמנות לתת חיים במתנה?

עשו טובה, הביטו בסרטונים האלה ופשפשו קצת בתוך הלב. אני בטוחה שיש שם די והותר מקום פנוי. בימים אלה אני בוחרת את הילד/ה שלי. הבחירה קשה אבל כתמיד, אניח ללב להנחות אותי. עדכונים ותמונות יגיעו בהמשך.

חג שמח.

נד נד / יהונתן גפן