אוֹהֵב מַתָּנוֹת יִחְיֶה

חֲכָמֵינוּ זיכרונם לברכה, היו אנשים עסוקים בעלי סדר יום עמוס לעייפה. מדי יום ביומו היו מקיצים עם הנץ החמה, נאנחים קצת באֲרָמִית, מקנחים באיזה "אוֹי וֶי זְמִיר" קטן כדי לפתוח את היום בנימת הרחמים העצמיים ההולמת, ופוצחים בשגרת יומם. במקרה שלהם, שגרת היום כללה בעיקר המצאת ביטויים ורקיחת אמרות שפר שיהפכו ברבות השנים לקלישאות שחוקות וישמשו כל ישראלי שימצא את עצמו נאלם דום, מגרד בפדחתו במבוכה ולא יודע מה לומר. סקירה מרפרפת של הביטויים השגורים והחכמים הללו, מגלה פָּרָדוֹקְס מובנה ובעייתי. בעוד שלכאורה, מטרתם של המשפטים לעודד, לעזור ולשפר את מצב רוחו המדופרס של האובייקט, הרי שבפועל מצליחים לרוב הגיגֵי החוכמה לטפטף מעט מיץ לימון על שרטת טרייה, לזמזם באוזן כיתוש טורדני ובאופן כללי ללחוץ לשומע בדיוק על הכפתורים שמפעילים את מנגנון העלאת מפלס העצבים למצב מסוכן.

"הַחִיפָּזוֹן מִן הַשָּׂטָן" טורח מישהו לנפנף למולך באצבע פדגוגית כשאת כוססת את כל ציפורני ידייך ורגלייך בהמתנה למכתב ההוא, שיגלה לך האם התקבלת למשרת חלומותייך וניצלת מֵחֶרְפַּת לשכת העבודה או שאפשר לארגן קבר אחים גדול לכל תקוותייך ולהעבירן לעולם שכולו טוב מאוד. את מביטה בו בחיוך עקום והמילים נחנקות לך בתוך הגרון ("נעים מאוד, אני חושבת שעדיין לא הכרנו. אתה יכול לקרוא לי לִילִית, הבת של לוּצִיפֵר.").
מישהו חמד לצון והחליט לשדרג את המשפט הקודם בעזרת קרוב משפחה מילולי ומיותר כמעט כמו הדוד השיכור שמביך את כל הסועדים בשולחן ליל הסדר המשפחתי: "כֹּל עַכָּבָה לְטוֹבָה".***
אה, מה אתם אומרים? באמת? כל עכבה לטובה? אני בטוחה שהאיש שמוטל במעמקי האמבולנס, מניח ידו על חזהו ומשתנק בכאבים, מקבל באהבה כל רמזור אדום וכל פקק תנועה הנקרה בדרכו. לא אכפת לו אם הגעתו לבית החולים תתעכב בדקה או שתיים, או אפילו בעשר דקות יקרות, כי הוא סמוך ובטוח שכל עכבה לטובה וכל מכשול הוא רק חלק נוסף בפאזל ההגיוני של החיים.
אין ספק שרץ המרתון לא יחוש אכזבה כשעשרה מטרים לפני קו הסיום השרירים ברגלו יתכווצו בעווית משתקת, והוא יביט בייאוש כיצד המתמודדים האחרים חולפים ועוברים על פניו, חוצים את קו הסיום וזוכים בתהילה. מה אתה מתבאס, הוא יאמר לעצמו בקלילות, הרי כל עכבה לטובה.
כל אישה ששבה לביתה לאחר הדייט הכושל ה-38 במספר לשנה זו, מדליקה את האור בחדר השינה, מהרהרת האם תצליח לאתר אי פעם את תופעת הטבע הנדירה המכונה "הגבר המתאים", ותוהה כמה פגישות עיוורות, חירשות וקהות-חושים נוספות תיאלץ לשרוד בטרם תגיע אל המנוחה והנחלה, אני משוכנעת שגם היא תתעודד לאין שיעור כאשר יאמר לה מישהו בטון ידעני ובוטח: "אל תדאגי. כל עכבה לטובה".

אם הַנַּחְתּוֹם לא יעיד על עיסתו, אם לא יהלל ויפרסם אותה, אם לא ידבר בשבחה ויפאר את שמה, מה יפתה את האנשים לטבול אצבע סקרנית דווקא בבלילה שלו ולא בזו של תריסר הנחתומים האחרים שפועלים באותה השכונה בדיוק? אם הקנקן לא יהיה נָאֶה דיו כדי למשוך את העיניים הזרות להינעץ בו, איך יזכו להתמקד בו ולהעמיק את הסקירה כדי להכיר ולהעריך את תוכו? ואם לא נָשִׂיחָ בשעת הסעודה, האם נגזר עלינו לשבת מסביב לשולחן בשתיקה רועמת, לבהות זה בזה ולהאזין לרחשי הזבובים המתאבדים משעמום על זגוגית החלון? ובואו נודה על האמת: "סְיָג לְחָכְמָה שְׁתִיקָה" אינו יותר מאשר תירוץ אומלל לאידיוטים שלא מצליחים לחבר את המילים הבודדות שצפות בתוך מוחם לכדי משפט אחד בעל משמעות. "אם אשב פה בדממה ואלבש חיוך מוֹנָה-לִיזָה על פרצופי", חושב הדביל במאמץ רב, "ייתכן שמישהו יחשוב שמבפנים אני גדוש כרימון בהגיגים פילוסופיים."

אחד המשפטים שמעוררים בי התנגדות רבה גורס ששונא מתנות יחיה. לא ברור האם משמעו של דבר שאוהב מתנות ימצא את מותו באורח פתאומי ומייסר, אבל די בַּסָּפֵק עצמו כדי לגרום לאנשים רבים לצטט את המילים הללו ולשכנע את עצמם שהם מוגנים מפני המוות. מלאך המוות לא יגרד בדלתם בציפורניו החדות שכן הם כידוע, לא חובבים מתנות והם אנשים צנועים שלא מבקשים דבר. המוות מצויד במכשירי ניווט מדויקים שיוליכו אותו היישר אל ביתו של זה אשר צבר לאורך השנים עשרות מתנות יום הולדת, חגים או סתם התענג כפרא אדם על תשורות חביבות של אהבה ותשומת לב. בבוא היום, יעמדו השוטרים מעל גופתו המאובנת, השרועה למרגלות קופסה ארוזה בנייר צבעוני מרשרש, חיוך ההפתעה מלא העונג קפא לנצח על שפתיו והם יצקצקו בלשונם ויפטירו איש לרעהו: "מה הוא חשב לעצמו, שיצליח להתחמק מהגורל? אוהב-מתנות פתי אומלל."

אני אוהבת מתנות.
בעצם, אני אוהבת מאוד מתנות.
אני מתה על מתנות.
תוכן המתנה חשוב פחות בעיניי מאשר עצם הנתינה ובעיקר, האדם שמעניק אותה. מתנה היא מחשבה שקרמה עור וגידים, היא כוונה שנהייתה למעשה, היא מונחת לפניי כתזכורת מרגשת וכל הווייתה אומרת: תראי, מתישהו במשך היום מישהו חשב עלייך. מישהו תהה מה יעלה חיוך על שפתייך, מה ישמח אותך ומה ישלח קרן אור קטנה אל תוך יומך.

בכל אחת מהפרידות הדרמתיות שהאיש ואני מתמחים בהן, נהגתי לאסוף בדמעות את המתנות שהרעיף עלי בימים של אהבה, ובלב נחמץ להחזיר לו אותן. ידעתי שהמעשה מתפרש בעיניו כפעולת נקם שנולדת מתוך כעס גדול, ואף שהייתה בכך מידה מסוימת של אמת, המניע העיקרי לפעולה היה החשיבות הגדולה שאני מייחסת למתנות, והמשמעות העמוקה שהן נושאות עמן בעבורי. אם כל מתנה היא הצהרת אהבה, אם כל שי הוא הכרזת כוונות, לא יכולתי להעלות בדעתי אפשרות להוסיף להחזיק במילות האהבה החמימות ומלאות החיים של סיפור אהבה שגווע. לפתע שכבו המתנות בביתי כגוויות מרקיבות, והרגשתי שעלי להיפטר מהן במהירות לפני שיבאישו את הבית בצחנת המוות שהדיפו.
כן, אני יודעת שזה מעשה ילדותי ומעליב. אני הראשונה להודות בכך שאני אכן, ילדותית ומעליבה במקרים רבים.

הדבר היחיד שאהוב עלי יותר מקבלת מתנות הוא נתינת מתנות לאנשים יקרים ללבי, ובמיוחד מתנות שכרוכות בתהליך תכנון, ייצור והכנה. האיש שאני אוהבת יחתום את העשור החמישי לחייו בעוד חמישה חודשים, ומלבד היות העובדה הזו סיבה מספקת מבחינתי ליצירת התקף חרדה קטן, היא בהחלט סיבה למתנה מיוחדת במינה. שישה חודשים לפני היום המאושר, התחלתי בתכנונים הנדרשים ליצירת השי המושלם, תפור למידותיו של האדם ומתאים בדיוק לקווי המתאר של נפשו. הוא יודע שאני זוממת משהו (הוא פענח את העניין אחרי שהצהרתי על כך מפורשות) אבל איני מכניסה אותו בסוד העניינים, כי בהיותי חובבת מתנות מדופלמת אני יודעת שחלק בלתי נפרד מההנאה שבקבלת מתנה טמון בציפייה הסקרנית לקראתה. לא אהרוס לו את ההמתנה המתוקה לרגע הגילוי. הכנת המתנה דורשת השקעת שעות רבות ובעבור רודפת שְׁלֵמוּת שכמוני מדובר בכמות כפולה ומכופלת של זמן; זמן יקר ללבי, זמן המורכב מיחידות מידה של אהבה וכבוד והערכה ואכפתיות.
אין מדובר במתנה נוצצת ומנקרת עיניים. ערכה הכספי לא גבוה ואף מותג בעל שם לא מוצמד לחלקה האחורי. אני מעניקה לו את המתנה שיותר מכל, הייתי אני מאושרת לקבל: מתנה שעשויה כולה כוונות והיא הצהרה ברורה המכריזה בפשטות: חשבתי עליך, וניסיתי לרקוח משהו שיגרום לך לחייך.

הרשומה הזו נכתבת ממקום מושבי בסלון. גבי נשען על גב הספה ועל ירכיי מונח המחשב הנִּישָׂא, מתנה חדשה שהביא לי האיש מביקורו מעבר לים. זה שנים אני מטפחת פנטזיה קטנה וחסרת כל צורך ממשי במחשב נישא, אבל כדרכם של מאוויים חסרי היגיון גם החלום הזה תויק במגירה האפרורית הנושאת את המשפט: "נו, אבל בשביל מה אני בכלל צריכה את זה?" אבל הלא זה היופי הגלום במתנות. לא מדובר בצורך, לא מדובר בהכרח קיומי הנדרש להמשך החיים אלא בתענוג חסר כל סיבה מלבד תכליתו לפנק ולשמח. בעודי יושבת כאן על הספה, מתעדת את הגיגיי ומוכיחה שאולי באמת סייג לחוכמה שתיקה, אני תוהה שוב מדוע מצא מישהו פסול במתנות, ולמה יש טעם לפגם בהנאה מקבלתן. הלא מתנות הן דבר נפלא. יכול להיות שֶׁאִתְרַע מזלם של חכמינו להיות מוקפים באנשים שלא הצליחו ולו פעם אחת לשמח את לבם במתנה שקלעה לטעמם ולרצונם? ואולי אם אשתו של אחד החכמים הייתה רוכשת בעבורו קולמוס מפואר או מפתיעה אותו בנייר כתיבה באיכות משובחת, היינו מחייכים היום זה לזה ופוסקים נחרצות ש"אוהב מתנות יחיה"?

ולמען הפרוטוקול,
לא משנה מה צופן בעבורנו העתיד הזוגי, אין שום סיכוי שאני מחזירה את הלֵפּ-טוֹפּ.

***ורָפֵי הלשון היו נותנים בו סימנים נִיקוּדִיים משובשים, שנאמר במקורותיהם: כל עָכֶּבָה לטובה.

אין רוקדין בשעת הסעודה