סֵדֶר סֵדֶר תִּרְדּוֹף

אני שרויה בערפל של מילים. מסך כבד של אותיות יורד על עיניי וגם בשעות הלילה, מאחורי העפעפיים הסגורים הן אורבות לי, כמו נמלים קטנות מתגנבות אל ארובות העיניים, מטיילות על האישונים ומדגדגות את הריסים. 9 שעות ביום אני יושבת באולם אפרפר ודהוי למראה. צבעי השטיח המהוה מתמזגים עם מסכי המחשב העייפים ונדמה שאחרי זמן מה, פני הנוכחים נצבעים אף הם בגווני אפור דהוי. 9 שעות ביום אני ממקדת את המבט בצג המחשב וחודרת אל נבכי המילים.
קוראת.
קוראת.
קוראת.
קוראת.
מאתרת טעויות, מזהה משגים ומפרידה בזהירות את שיבושי הלשון מתוך המשפטים, בוררת את העיקר מתוך הטפל, את החריף מהתפל ומוחקת את העדויות המילוליות המרשיעות בהינף אצבעות.

חם בחדר. קולות הפטפוטים מסביבי מפלרטטים אלה עם אלה ויוצרים זמזום מוסיקלי מטריד שמקשה על הריכוז. חייבת להזדרז לסיים 650 כתוביות עד שעת הצהריים, כדי להספיק להעביר את הסרט למחלקת עריכת הוידיאו. הבוס החדש שלי, איש חביב בעל הפרעה כפייתית בלתי חביבה כלל, מסתובב כל העת באזור ומביט מעבר לכתפינו.

"מה נשמע?" הוא חוקר במסווה של התעניינות, בודק את תפוקת העובדים ומגלגל בראשו את הרווח היומי. "את חייבת להגביר את הקצב," הוא מסביר לי שוב בפעם השנייה, השלישית והרביעית מדי יום ביומו. "תביני", הוא מדגיש כאילו לא הסביר לי את הדברים 88 פעמים בשבוע האחרון, "המטרה שלנו היא להקדיש לעבודת העריכה מספר דקות הזהה למספר הדקות שאורכת התוכנית עצמה." דהיינו, עלי לְתַקְתֵּק עניינים עם דר' פיל תוך 50 דקות לכל היותר, ואילו אני מתמהמהת במחיצת הדוקטור המשופם שעה וחצי ואף שעתיים.
מעבר לחולשתי הידועה לשמצה לדוקטורים משופמים ושמנמנים, נטייתי לשלמות מונעת ממני לבצע עבודה נמהרת ולהשאיר קצוות פרומים. חלק מהטקסטים המתורגמים מחלצים ממני פרצי צחוק וחלקם - אנחות יאוש. המתרגמים שולטים בלי ספק ברזי השפה האנגלית אבל מישהו חייב להסביר להם שכדי לתרגם כהלכה, לא די בהעברת המילים כלשונן מאנגלית לעברית מבלי לערוך התאמות הנדרשות מהשפה. אי אפשר לגייר ביטויים שלמים באנגלית ולקוות שעל ידי כתיבתם באותיות עבריות הם נהיים כשרים למהדרין. זה פשוט לא עובד, והתוצאה היא עבודה מאומצת לעורכת הלשון.
וכמובן, בוס תזזיתי וחסר סבלנות בעל הפרעה טורדנית מטרידה.

"סֵדֶר חשוב כאן מאוד" הוא מכריז ביומי השני בעבודה, אוחז בעיפרון המונח בחוצפתו על שולחני ומעבירו דירה אל תוך מתקן כלי הכתיבה שעל השולחן. למחרת הוא ממלמל משהו בדבר פחית הקולה שניצבת בלי בושה בסמוך למחשב שלי, וכשהוא עובר ליד שולחנה של אחרת, הוא מלקט בעזרת אצבעותיו פירורי עוגייה שמעטרים את השולחן ומשליך אותם אל פח האשפה.
כי סדר חייב להיות.

בשבועיים האחרונים ספגו העיניים שלי לתוכן אינספור מילים. בכל יום עולה ההספק ומספר התוכניות גדל, בכל יום נהיה התהליך טבעי יותר והטעויות מזנקות מתוך המסך הישר אל עיניי בציפייה להשתנות. גם המילה, כמו האדם, זכאית לחוויית תיקון.
"בגלל ש...." הושלך החוצה.
"לראשונה" נעלם מהאופק.
"הלוואי ו...." הלך לבלי שוב.
"הפך ל..." נגוז ואיננו.
אני מטמיעה את המידע החדש ונעזרת רבות בעורכת הלשון הראשית שמסייעת לי בהתלהבות רהוטה לצלוח את האוקיינוס הרחב של השפה העברית. "את יודעת", אני מודה בפניה במבוכה בתום יומנו המשותף הראשון, "עד שפגשתי בך הייתי משוכנעת שאני שולטת היטב בשפה העברית. עכשיו אני מבינה עד כמה טעיתי."
היא אבשלום קור במהדורה נשית (וחיננית בהרבה), והעברית שבפיה מושלמת ומצוחצחת כל כך עד שכל הנוכחים חוששים לפתוח פיהם במחיצתה, ונאלמים כקרפיונים כשהיא פוצה פיה ומדברת. "מתי את הולכת?" שאלתי אותה באחד הימים בשעות הצהריים והיא השיבה בקול צלול ובהיגוי בלא רבב: "עוד חמש דקות אני מִתְחַפֵּפֶת". נשבעת לכם, מִתְחַפֵּפֶת ב-פ' דגושה ואפילו בלי למצמץ. (בניין הִתְפַּעֵל, ה-ע' דגושה תבניתית, אתם יודעים.)
משחק המילים נחמד לי,
התרומה לתרבות העברית קוסמת לי (אני במו ידיי תורמת להפצת תורתה של אופרה ווינפרי לבני ישראל, ואם זו אינה תרומה נכבדה לתרבות העברית אל תקראו לי חתולה), חברותיי לעבודה חביבות ונעימות ואני זוכה להעשיר את שפת אמי האהובה עלי כל כך (השפה, האמא קצת פחות).
אבל כרגיל,
זה לא זה.

אני משכימה קום לפני שהשמש מעלה בדעתה להתעורר, ומבלה מדי יום כשעתיים בענף הספורט השנוא עלי מכל: דחיסת עצבים במשקל כבד במכונית קטנה בפקק ארוך. בגלל הלחץ הבלתי פוסק של הבוס הכפייתי הזכור מהפסקאות הקודמות (איך, איך אני תמיד מאתרת את הבוסים האלה לעזאזל), איש לא מרשה לעצמו לנצל את זכותו הבסיסית להפסקה פה ושם, ומכיוון שאני לא מעשנת נמנעה ממני גם זכות היסוד של הפיכת ריאותיי לפחם. וכך אני דבוקה כמסטיק מעוך אל מסך המחשב במשך שעות, על גבי שעות, על גבי שעות, על גבי שעות. כשאני נוהגת הביתה לפנות ערב אני מתאמצת לראות את הכביש מבעד לעיניים שורפות ודומעות. "ברור שזה כך" קבעה אתמול העורכת הראשית בהטעמה מדויקת, "עיניים כחולות נוטות להיות רגישות יותר מצבעים אחרים."

שלה כמובן, חומות ולא צורבות כלל.
את צבע העיניים שלי כפי הנראה לא אוכל לשנות, אבל משהו אומר לי שהמסקנה אחרת בכל הקשור למקום העבודה.

אני מתחילה לחשוש שעל המצבה שלי ייכתבו המילים:

כאן קבורה חתולה בסנדלים שחיפשה עצמה לשווא.

נפטרה בסימן שאלה ונפתרה לבסוף מקללת החיפושים.

יהי זכרה חתול.

אני מרימה כל אבן כדי להציץ מתחתיה, מזיזה עלים יבשים ומסיטה ענפים שמטשטשים את שדה הראייה, בוחנת כל שביל שמתעקל ומחביא אפשרויות מעבר לסיבוב.
אז למה זה לא זה? מדוע לכל הרוחות, אני לא מוצאת?
באחרונה מתבשלת בקרבי ההבנה שאולי לא נועדתי לכלות את ימיי בין ארבעה קירות משרדיים, צמודה למסך מחשב במשך 9 שעות מדי יום ביומו. תהליכי ההבנה שלי מתבשלים באיטיות כמו חמין של שבת. בחום נמוך ובהיחבא, במעבה הנשמה מבעבעת ההבנה בקצב איטי עד שמעפילה לדרגת רתיחה וכל המרכיבים מתאחדים וחוברים זה לזה ליצירת המוצר המוגמר המושלם.
ייתכן שהצ'ולנט שלי עדיין לא מוכן. כל מי שהתנסה אי פעם בהכנת התבשיל הייחודי הזה יודע שאין לזרז אותו. יש לו קצב משלו והוא יהיה מוכן בזמן המתאים לו.
נותר רק לקוות שהתוצאה תהייה שווה את מחיר ההמתנה הארוכה.

תודה לידידיי הווירטואליים המקסימים שדורשים בשלומי ותוהים לאן נעלמתי. סליחה שלא השבתי לכם, קשה לתאר עד כמה נטולת אנרגיות אני נשארת בסיום יום העבודה, כמו גם את חוסר הרצון שלי להביט ולו דקה נוספת במסך מחשב.
זה יעבור, ואני אחזור לעצמי.
כמובן, ברגע שאמצא מי עצמי בכלל.

כשהחיים נראים כמו גן חיות, אני מאמינה בביאת הדיאט קולה.