שְׁטָר בַּעֲלוּת

"ערב טוב גברת בְּסַנְדָּלִים", אמר הקול המנומס מעברה השני של השפופרת. "בַּעֲלֵךְ ביקש שאתקשר אליך כדי לסייע לך לפתור את התקלה באינטרנט." חמש שנים בקירוב לא הופנתה המילה הזו לכיווני, כמעט 5 שנים לא שמעו אוזניי את כינוי השייכות הזה בסמיכות לשמי, ופתאום כך סתם בלי כל אזהרה מוקדמת – בעלך ביקש שאתקשר אליך. "תודה, אבל הוא לא בעלי, הוא בן זוגי", הכנסתי בזריזות את טכנאי האינטרנט אל עולם המושגים הדקדקני שלי ואחרי שסיימנו בהצלחה את תהליך החייאת האינטרנט הגוסס, התפניתי להרהר בשטף התחושות שהעלתה בי המילה הקטנה-לכאורה הזו, "בַּעֲלֵךְ".
לא תמיד היא העלתה בי קונוטציות שליליות כל כך. כשנישאתי (בהיותי אפרוחית צעירת כרבולת), נהגתי לגלגל את המילה על לשוני, לטעום כל אות ולהתענג על תחושת ההשתייכות החדשה שהיא טמנה בחובה. איכשהו, אלמנט הַבַּעֲלוּת נדחק הצידה ומרכז הכובד הונח בחיקה של ההרגשה הנעימה, הבטוחה והיציבה שהקנתה לי המילה הזו, על כל המשמעויות הנלוות לה. בפעם הראשונה בחיי, מישהו התנדב לקחת אותי תחת כנפו, פרש עליי חסותו במובן המגונן והבלתי-פטרוני של המילה. בפעם הראשונה בחיי, ביקש גבר לשאת באחריות משותפת לגורלי, לגורלנו. היה זה חידוש מרענן בעבורי, אחרי שנים ארוכות ומייסרות שבהן המודל הגברי שהכרתי לא פספס אף הזדמנות להזכיר ולהדגיש שהוא אינו מעוניין לשאת באחריות כלשהי כלפיי, רגשית או כלכלית או בכל מובן אחר תחת השמש.

את עשרים השנים הראשונות לחיי העברתי בתחושת תלישות. לא הייתי שייכת לאיש. על פניו, שֵׁם המשפחה שלי שימש נקודת חיבור ושייכות אל משפחתי הגרעינית, אבל הקשרים הסבוכים בין כולנו הותירו אותי מבולבלת, קרועה בין הכמיהה להשתייך ובין הדחף להתנתק ובעיקר – לא שייכת. אני כמעט יכולה לשמוע את הקולות הביקורתיים ממלמלים מעבר למסך בעוד העיניים קוראות את המילים: "אדם אינו שייך לאיש. אנשים אינם שייכים לאחרים. בן אדם שייך אך ורק לעצמו." אני מסכימה כמובן, עם הרעיון הנשגב אבל האמת הפשוטה היא שהכלל הזה נכון אמנם לאדם בוגר אבל אינו חל על ילדים. ילדים בהחלט זקוקים להשתייך לאחרים, והבחירה הטבעית על פי רוב טמונה בזוג האנשים שבחרו להביא אותם אל העולם.
ולפעמים זה פשוט לא קורה.

"זה בדיוק מה שאמרתי לְבַעֲלִי אתמול..." חייכתי לאברם מהמכולת בשיחת חולין מעל קוטג' ולחמנייה. "ההורים של בַּעֲלִי קנו לנו את המחשב הזה לפני 3 שנים", הסברתי לטכנאי המחשבים שפשפש בהיסטוריה של תִּפְלֶצֶת הטכנולוגיה הזקנה. "בַּעֲלִי דובר רומנית", הבהרתי לחברה לעבודה את פשר הידע הנרחב שלי בשפה (לקסיקון מגוון המתפרש על פני שלוש מילים וחצי). המילה "בעלי" התגלגלה מבין שפתיי כמו דבש המחליק על פלח תפוח. לא חשוב מה התרחש בחיינו ומול אילו דרקונים נאבקתי בחירוף נפש בתוך מערכת היחסים שלנו, המילה הזעירה הזו העניקה לי ביטחון ושייכות שלא ידעתי בעבר. כי יש מישהו בעולם הזה שאוהב אותי די הצורך כדי להסיט את מטרייתו הרחבה ולגונן עלי מפני הגשם ביום סגריר. יש מישהו בעולם הזה שרוצה בי די הצורך כדי להאריך את זרועותיו למען יוכלו לחבק ולעטוף ולחמם ולהכיל את כולי. יש מישהו בעולם הזה שמעוניין בי עד כדי פתיחת דף חדש ביחד אתי ויצירת יחידה משפחתית חדשה הנושאת שם מקורי. יש מישהו בעולם הזה שחפץ בי מספיק בכדי לאחד את שני העולמות שלנו ליקום קטן אחד ומשותף: דירה משותפת, חשבון בנק משותף, תיבת דואר משותפת, חברים משותפים, תוכניות משותפות, אחריות משותפת. המילים "שלי" ו-"שלך" התמסמסו במהירות ופינו מקומן ל- "שלנו", שכשכתי בהנאה את כפות רגליי בתוך הַבְּרֵכָה החמימה של השותפות ובפעם הראשונה בחיי, הרגשתי בטוחה.

"מה יעזור לך להרגיש בטוחה בתוך הקשר שלכם?" תוהה האדמונית יפת-העיניים בקול רם ומאזינה לשתיקתי. אפילו רחש הנמלים הפוסעות על המרצפות פוסק לרגע. אולי גם הן תוהות במבוכה. מה יעזור לי, באמת? מה יצליח להרגיע את החששות ולהשכיב את הפחדים לישון? מה יכסה את החרדות בשמיכה צמרירית וימנע מהרוח הקרה לחדור אל הנפש?
אין לי עניין להתחתן שוב ועמדותיי בנוגע להִתְרָבּוּת ידועות לכל מכריי, כך שסתמתי את הגולל על שתיים מהאפשרויות המוכרות יותר לחברה האנושית ליצירת קשר מחייב בין בני זוג. אני חיה בבית אחד עם האיש שאני אוהבת יותר מכל, מתעוררת בבוקר לצדו וגולשת אל השינה מדי לילה בתוך החיבוק שלו. לבי אינו מטיל ספק באהבת האיש כלפיי; היא חיה וקיימת במילה, בליטוף, במבט, במעשה. אבל בעוד שהאהבה עצמה אינה מוטלת בספק, הרי שבכל הקשור למדורים האחרים אני נמצאת, לתחושתי, מתחת לקו האדום.

המילה "מחוּיָּבוּת" מצלצלת בטון צורם מעט. אולי זה מפני שרובנו מקשרים את המחויבויות בחיינו לפעולות שלא נובעות מרצון והן תולדה של חובה, הכרח, צורך. חייבים לקום כשהשעון המעורר מרגיז אותנו בבוקר, חייבים לשלם מסים למרות שאיש לא לגמרי מבין למה, חייבים לסבול את הביקור המייגע של החותנת הפולנייה, ככה זה כשיש מחויבויות.
ומה תפקידה של מחויבות בתוך מערכת יחסים זוגית ואיך אפשר בכלל להגדיר אותה? אני מנסה לפרוט אותה למטבעות כדי לפענח את סוד המחויבות הזוגית ולהבין לְמָה אני זקוקה כדי לנוח. "בחרתי בָּךְ", הוא מזכיר לי, "בחרתי לעשות את הצעד הקשה ביותר כדי להיות איתך", הוא מדגיש ואני מתכווצת מעט על מקומי, כמו תמיד מתקשה להתמודד עם המשוואה החשבונית הבלתי נסבלת הזו, בה תוצאת האושר שלי התקבלה על ידי תרגיל חיסור אכזרי.
אולי חוסר הביטחון שלי נובע מהקשר ההדוק והיומיומי שלו עם זוגתו לשעבר, ייתכן שמערכת היחסים ביניהם מאיימת עלי מפני שהיא מכילה מרכיבים שלעולם לא יהיו חלק מהקשר ביני ובינו. ברור לי שהחוטים שקושרים אותם זה לזו עבים, עמידים ולעולם לא ייפרמו מפני שהם חוטים מיוחדים במינם שנושאים פנים ושמות. הם חולקים את חוויית ההורות המשותפת ואין מחויבות גדולה או עמוקה מזו. אולי אני מוטרדת מכך שהיא טרם מצאה שותף חדש שיחלוק עמה את חייה. אולי משהו בתוכי תוהה האם קיים סיכוי שהיא עדיין מטפחת תקווה זעירה, קטנטנה, פִּיצָלֵה, ממש תִּקְווֹנֵת – לחזרתם.
אולי הילדה הקטנונית שבי מעקמת את אפה נוכח העובדה שהיא עדיין נושאת את שם המשפחה שלו ואנשים רבים במקום מגורנו סבורים שהם עדיין בעל ואישה לכל דבר ועניין. אולי הילדה הזו מתמרמרת כנגד הדאגה שלו כלפיה, הזהירות שבה נדמה שהוא מתנהל מולה, כלכלית ורגשית. אני מאוד רוצה שיהיה לה טוב, אני רוצה שהיא תהיה מאושרת ושחייה יהיו מצע מלטף של שושנים, אבל לא אשקר ואומר שאני מעוניינת שבן הזוג שלי ימשיך להיות האיש שמספק לה את המרכיבים הדרושים לכך.

שוב ושוב אני הופכת והופכת בשאלה של יפת העיניים. מה ירגיע את סערת הנפש שלי ויאפשר לי לשוט בשלווה על פני זרם נינוח? מה יחזיר לי את התחושה היציבה והמוגנת שהעניקה לי בעבר המילה "בעלי", מבלי להזדקק לשמלה לבנה, חופה ובורקס גבינה? איני רוצה בו כ"בעל", אני סולדת מצליל הבעלות שעולה מהמילה כצחנה הנודפת מדג שנשלף מן הים. אין לי עניין להיות נכס או קניינו של איש, אבל אני אכולת געגועים לתחושת השייכות ונִכְסֵפֶת לשלווה ששזורה בה.
כמו משום מקום מזנק עלי המשפט הבלתי נשכח שזימרה עופרה חזה לפני מיליון שנה: "כי בתוך כל פְרֵחָה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמא ואלף כיווני עשן..." בפרפראזה על הפנינה הוורבלית הזו אפשר אולי לומר שבתוך המורדת שבי, בתוך האישה שלא הולכת בתלם ולא דופקת חשבון למוסכמות, מסתתר איזה צורך קטן במחויבות, בכל זאת. גם האישה שעוטה על עצמה הצהרות פמיניסטיות מקיר לקיר ומתכוונת לכל מילה ואות, זו אשר רודפת עצמאות ובזה לתלותיות, גם לה יש אזור רך אי שם בעומק הלב, אזור שבו היא מרשה לעצמה להיות קטנה ונזקקת ועירומה וחשופה, ושם היא מטפחת כמיהה חשאית להגעתו של מישהו. ה-מישהו, שגם מבלי שיתבקש לכך מפורשות יגשים את המשפט – הכניסני תחת כְּנָפְךָ והייה לי אב ואח, חבר ואהוב.
פרחה או לא פרחה, כולנו (כנראה) רוצים לחוש בטוחים ומוגנים, ואני לא יוצאת דופן במובן הזה.

ומה התשובה לשאלתה של האדמונית יפת העיניים?
תהרגו אותי אם אני יודעת.

אצל ראובן רובין המשוואה ברורה: גבר, אישה ועז הם תמיד משפחה. החיים הפשוטים.