הדוד הזקן כבר לא.

כשדלת המעלית נפתחה נתקלו העיניים שלי במודעה שתלויה על דלת הבית והלב החסיר פעימה. אני יודעת שהוא מת עוד מאתמול, כששיחת הטלפון מאימא תפסה אותי באמצע השלוק של הקפה, מתענגת על יום סתיו מושלם בבית-קפה מנומנם. בשלב שבו הבוקר הופך לצהריים והשבת מכינה עצמה לקראת כניסתה החרישית אל העולם, באמצע הנינוחות הרגועה וחסרת המעש, פתאום הטלפון הזה, עם הקול השבור ובשורת הסוף. "שירה, חיפשתי אותך כדי להגיד לך ש-ר' נפטר הבוקר" היא אומרת, ובבת אחת מתחלפת תחושת השלווה במועקה כבדה שרובצת על הנשמה.
אחרי חודשים ארוכים של מאבק עיקש להשתקם משני אירועים מוחיים, לבסוף דווקא הלב היה זה שהחליט שדי לו, שהוא עייף ומבקש לעצמו מנוחה. כמה מתאים, אני מהרהרת בדרכי הביתה, כמה מתאים לו שהמוח הוסיף להילחם ולא נכנע עד הרגע האחרון. כמה מתאים שהאדם הזה, אחד האנשים המבריקים שהכרתי בחיי, לא יאפשר למוחו להיות האיבר שפורש ראשון ממירוץ החיים ויוסיף להילחם בעייפות מול מתקפות הגוף האכזריות.
ידעתי שהוא מת ובכל זאת ניצבתי הבוקר המומה מול מודעת האבל שעל דלת הבית. האותיות השחורות חברו זו לזו ליצירת שמו הייחודי שאין שני לו, ובו ברגע הידיעה נהייתה לוודאות של ממש. מצחיק, אבל יש משהו במודעת האבל שהופך את המוות ממושג ערטילאי לדבר ממשי. האותיות הללו, שחור על גבי לבן, השם שזועק בדומייה מול העיניים ומונח לצד המלים הבנאליות כל כך, "בצער רב", "המשפחה האבלה", מספקים את החותמת הסופית לוודאותו של המוות. זה באמת קרה. המוות שוכן פה.

ומאתמול חולפות לי בראש תמונות קצרות וזריזות, מתחלפות במקצבים מהירים כמעט כמו סרטון באם טי-וי או איזה מיצג וידאו-ארט תמוה. אולי זה מפני שבשנים האחרונות כלל לא ראיתי אותך וכל הזיכרונות שלי ממך נעוצים עמוק בעברי, אולי משום כך הם הפכו למעין פיסות קטנות-קטנות, ספק מציאות ספק הזיה, חלום בהקיץ של הילדה שהייתי פעם בתקופה בה אתה שימשת חלק בתוך הפאזל המתוסבך של חיי.

בתמונה אחת אתה אוחז באשתך וסוחף אותה (תוך התעלמות מהתנגדותה המחויכת) לוואלס סוער על רצפת הסלון בדירתכם. קול צחוקך רועם ומתגלגל וממלא את כל חדרי הבית, שקירותיו מורגלים כבר בקולות האלה שמזוהים כל כך עם בני המשפחה שלך: צחוק ומוזיקה.
התמונה מתחלפת באחרת, שבה אתה מנהל ויכוח צורב, עיקש ומנומק היטב, ויכוח אחד בסדרת ויכוחים שאין לה התחלה ואין לה סוף, לא חשוב עם מי ולא חשוב על מה. הייתה לך דעה בכל נושא ולא היססת להביע אותה בשום הזדמנות, ואם נודע לך שהיושב מולך חולק על דעתך, זינקת על השלל בזרועות פתוחות ובלשון צולפת שהותירה את בן השיח האומלל המום, נבוך ומלקק את פצעיו בבושה.
בתמונה שאחריה אתה ממתין לרעייתך בסבלנות מחוץ למרפאה, בעודה עסוקה בענייניה הרפואיים. יושב בשקט, מגלגל סביב האצבעות את הרצועה הקשורה לצווארו של הכלב וממתין שהיא תסיים. את כל הסידורים, גדולים כקטנים, עשיתם יחד: מספרה, מרפאה, בנק, מכולת... תאומים סיאמיים שמנהלים את חייהם זה בצד זו, באהבה ובתלות שהיא מעוררת הערכה מחד ומעוררת חרדה מאידך. כְּשֶׁדָּבֵק איש ברעייתו עד שהיו לבשר אחד, כשדבקה אישה בבעלה עד שהופכים השניים לישות בפני עצמה, איזה סיכוי יש לזה שנותר לבדו להמשיך ולחיות?

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
אתה יושב איתי ליד הפסנתר בביתכם ומנגן בעבורי, מסביר לי מהי אוקטבה ומדגים לי את השוני בין הקלידים הלבנים לבין השחורים; אתה מעלה חיוך על שפתיי בעודך מנגן שירים במפוחית ומתמוגג כשאני חוקרת בכל פעם איך ייתכן שאיש לא לימד אותך כיצד עושים זאת.
אתה מניף אותי אל-על, מרים אותי על כתפיך ואני מבועתת מאימה, מתחננת בקול קטן ורועד שתוריד אותי חזרה אל הקרקע הבטוחה. אין לך מושג שאני לא מורגלת בגבהים כאלה, ומדוע שאהיה? מעולם לא הניפו אותי כך זרועות גבריות אחרות. מעולם לא ישבתי על כתפיו של אחר ואני אחוזת חלחלה מהמגע, מהגובה, מהחוויה. אתה מרגיז שוב ושוב את אמא שלי, את אחותי ואותי כשאתה מתעקש להפתיע אותנו בנשיקה מצלצלת על השפתיים במקום על הלחי, כמקובל במשפחות פולניות צנועות. אתה מעלה בעיניי דמעות עלבון בעזרת לשונך המצליפה כשוט, פוגע בי ובכל בני המשפחה המורחבת בתורות. כולם כבר מכירים אותך, כולם נוטלים חלק בתורנות המוכרת הזו שתכליתה להזכיר זה לזה לא להיפגע ממך כי אתה לא מתכוון להרע, אתה פשוט מין איש כזה, נו, אתם יודעים, ככה הוא, לב זהב ולשון חדה שלעולם לא יפגע במזיד אז אל תיקחו ללב.
אתה מדבר בגאווה על הבת הצעירה שלך, אמנית מחוננת שמגדירה מחדש בעבורך את המושג "נחת".
אתה מדבר עליה, מונה באוזניי את הישגיה העדכניים בעולם המוזיקה והעיניים שלך מוארות, אתה הכי יפה בעולם באותם הרגעים בעיניי. אני נעה במערבולת של רגשות, מדלגת בין השתתפות בגאוותך ואהבה לבת הדודה המוכשרת שלי לבין קנאה עזה. הלב שלי מוריק מרוב קנאה. לא בהישגיה, כמובן, לא בהם אני מעוניינת; אבל הייתי נותנת את יד ימין שלי כדי שאבא שלי ישב פעם אחת ככה, פעם אחת בלבד, וידבר על הבת הצעירה שלו באהבה שוצפת כזו, בגאווה מתפרצת שכזו, שיספור את הישגיי (הצנועים) ושהעיניים שלו יזהרו ככה כמו שלך, כאילו היו שני יהלומים ענקיים בצבע תכלת.

ובכל התמונות בלי יוצא מן הכלל, יש לך בת לוויה אחת. שותפה בלתי נפרדת בחייך, בטוב וברע, בחולי ובבריאות, בשוכבך ובקומך. לא, לא אשתך. אני מדברת על הסיגריה.
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את כף היד שלך ריקה מסיגריה. בכל רגע נתון אחזו אצבעותיך בצינור הלבן, הדוחה והרעיל הזה. אני זוכרת את השפתיים שלך נצמדות אליה שוב ושוב בתאווה חושנית, מצית את הסיגריה הבאה בעזרת בדל הסיגריה שאתה עומד לכלות. הריח שלך היה תערובת של מי קולון וסיגריות, תמהיל בלתי נסבל שרק כשהוא נדף ממך הוא הצליח להיות נעים, באופן בלתי ברור.

תמונות, תמונות ועוד תמונות.
רסיסים קטנים של צבעים, ריחות ובעיקר – קולות.
ומחר אחרי שיטמנו את הגוף השקט שלך בעומק הבור ויכסו את מי שהיית בעפר, ישבו כולם בבית שלך
ושל אשתך וידברו על האדם המיוחד שהיית. יגידו רק דברים טובים כי אין מדברים סרה במת, ואיש לא יעז להגיד את האמת: היית איש גס רוח, חסר רגישות לפרקים, בוטה ופרובוקטיבי להכעיס ונהנית להביך את הנוכחים בשפתך הצבעונית שלא הותירה כל מקום לדמיון. בחנת גבולות להנאתך: את גבולות הנימוס, את גבולות הטעם הטוב ואת גבולות הנורמות החברתיות. היית עקשן ועיקש, דעתן וקולני והקפדת שבכל מקום, כל אחד ידע בדיוק מה אתה חושב בכל רגע נתון.
כן, היית כל אלה ואף יותר.
אין שום סיבה להתכחש לדברים האלה ולהעמיד פנים שהם לא היו בך רק משום שמאתמול אתה ז"ל.

היית כל הדברים האלה ואף יותר, ובין היתר הם אלה שעשו אותך לאדם הייחודי שהיית.
בכל אתר היכרויות אינטרנטי סוג ז' לועסים המחפשים והמחפשות את הקלישאה השחוקה עד בחילה: "אוהב/ת את החיים". אני תוהה עד כמה מהם באמת מנהלים את חייהם בהתאם למוטו המאוס הזה ומי מאיתנו בכלל יודע איך עושים זאת, איך ממצים את החיים ולוגמים עד תום את עסיס החיוניות הזה שממטיר העולם על מי שמוכן ויודע איך לפתוח את הפה ולשתות.
אתה ידעת.
עם האלכוהול, עם הסיגריות, עם המוזיקה, עם האוכל, עם הצחוק המתגלגל, עם האהבה העצומה שהייתה בך כלפי האנשים שהיו יקרים ללבך, עם יכולת הנתינה הכבירה ששמרת לטובת אותם אנשים, עם הכנות הבלתי מתפשרת, עם גישת ה"זין על העולם", עם הקללות והברכות בשפה הרומנית.
אתה ידעת לחיות בדיוק כפי שרצית.
ואני מעריכה אותך על כך כל כך.

לפני עשר שנים, כשגרתי בסוף העולם שמאלה, הפתיע אותי הפקס שהגיע ממך ביום ההולדת שלי. ציינתי 25 שנה בעולם הזה, רחוקה מיליון שנות אור ותרבות מכל מה שמוכר לי ומהאנשים שאני אוהבת. "איך הוא זוכר שיש לי יום הולדת?" שאלתי מופתעת את אימא בשיחת טלפון והיא השיבה שזה עוד אחד מהתחביבים שלך בשנים האחרונות: עריכת רישום תאריכי ימי ההולדת של בני המשפחה המורחבת ושליחת פקסים מברכים ביום המתאים לכל אחד.
אני משערת שביקשתי מאימא להודות לך, ייתכן מאוד שהודיתי לך בעצמי מאוחר יותר אבל בשום שלב לא סיפרתי לך באמת עד כמה ריגשה אותי המחווה הקטנה הזו שלך. חלק בי רוצה להאמין שאולי עדיין לא מאוחר מדי ואולי, איכשהו, תוכל להביט אל תוך לבי מחר כשאעמוד ליד הבור הפעור הזה ואפרד ממך בפעם האחרונה.

לְחַיֶּיךָ, "הדוד הזקן". או כמו שהיית נוהג לומר בשפת אמך: סֵה-פִי-סֵה-נָה-טוֹס.

האושר הוא הפשע המושלם

"אני חושבת שאני לא יודעת מה זה אושר", היא אומרת כשאנחנו נוסעות חזרה אל עיר ילדותנו, יפו מתכסה מאחורינו בשמיכת קיץ קלילה ונפרדת מאיתנו לשנת לילה מוקדמת. "אולי הבעיה היא לא בך", אני משיבה מהורהרת. "אולי הבעיה היא כולנו בעולם המערבי. אולי אנחנו צריכים לשנות את ההגדרה הכללית שלנו לאושר, כי אחרת באמת אין לנו סיכוי לחוש אותו."
את השניות השותקות שמתפזרות ברכב ממלא המוח שלי בזיכרונות ובמחשבות על חיי עד כה.
מה זה אושר בעבורי? אני תוהה ונזכרת.
כששכבתי על מיטת הקומתיים, הלחיים בערו מכעס והדמעות שטפו אותן וציננו מעט את השריפה, ציירתי באצבעי מעגלים בתוך מעגלים בתוך מעגלים על הקיר הלבן והלב הזמין את האופטימיות כדי לגרש את חמת הזעם. כשאצא יום אחד מהבית הזה, התגבשה האמונה בתוך גופי, מוצקה וחזקה, כשאגור במקום אחר שהוא רק שלי, במקום שבו איש לא יוכל להכאיב ולייסר ולגרש ולאיים, אז אהיה מאושרת באמת. החלום היה למציאות, יצאתי וגרתי והתרחקתי והתעצמתי. מצאתי פינה שהיא שלי ועשיתי אותה לבית. והייתי מאושרת מדי פעם בפעם.
כשהוא היה חייל טרי וחזר לבית הוריו פעם בשלושה שבועות, הגעגועים היו כה בלתי נסבלים עד שהחמיצו את הלב והקשו על הנשימה. אם הוא רק יסיים כבר את הצבא ואוכל לראות אותו בכל יום, חשבתי בייאוש מהול בתקווה לבאות, אז ודאי אהיה מאושרת. הוא סיים את הצבא, התראינו בכל יום והייתי מאושרת, לרגע אחד או שניים.
אם רק נגור יחד, הבטיח לי הלב שלי בהתייעצות עם המוח, אם רק נלך לישון יחד ונתעורר זה לצד זו ונקים לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, אז בטח אהיה מאושרת. עברנו לגור יחד, הלכנו לישון יחד והתעוררנו זה לצד זו והקמנו לנו יחידה ביתית משפחתית קטנה משלנו, והייתי מאושרת למשך זמן מה.
אם אחליט כבר מה אני רוצה ללמוד, הרהרתי מתוסכלת ומבולבלת, אם אהיה כמו כולם ואתעטף בתואר ראשון כמתחייב, אז ברור שאהיה גם משכילה וגם מאושרת. חלפו 4 שנים, הייתי משכילה לעתים ולפרקים מאושרת, ולא יותר מכך.
אם הוא רק יעזוב את הבית וייפרד מאשתו,
אם הוא רק יוציא לאור את סיפור אהבתנו במקום לשמור אותו עמוק במגירה,
אם נוכל ללכת ברחוב כשאנחנו אוחזים ידיים ולא נצטרך עוד להסתתר מעיני הציבור,
אם אפסיק להיות המאהבת ואהיה פשוט אהובה,
אם ואם ואם ואם...
והוא עזב,
נפרד,
הוציא לאור,
אוחזים ידיים,
לא מאהבת,
ובכל זאת לא מאושרת. לא כל הזמן, לא באופן אבסולוטי.

"זאת לא את", אני אומרת לה שוב, ומעודדת בו בזמן גם את עצמי. "את זוכרת את הכפרים הנידחים בוייטנאם?" אני לוקחת אותה איתי אל הזיכרונות האוריינטליים של שתינו, זיכרונות מהולים בניחוחות של זנגביל ורוטב סויה, גדושים בצלילים בשפה משונה ומוסיקלית ובצבעי ירוק מסנוור של שדות אורז רחבי ידיים.
בכפרים שכוחי האל האלה פגשתי אנשים שאין להם כמעט דבר חומרי בעולם הזה, למעט צריף רעוע ובאפלו שחורש בכבדות עייפה את חלקת השדה. הם מתעוררים בכל בוקר עוד לפני שהשמש מפנימה שהגיע שעתה להקיץ, כל יום הוא דומה למשנהו ומתאפיין ברשימת מטלות שיש לבצע, אין יום שבת ואין חופשות קיץ קסומות באירופה.
בתוך רשימת המטלות המתישה שמצפה לנשים נכללת גם המשימה ההזויה מכל: טאטוא רצפת הצריף וסביבתו בעזרת אסופת זרדים המכונה בפינו "מטאטא". "רצפת" הצריף היא כלל לא רצפה, כי אם חול.
אם הבית מתכופפת למשך דקות ארוכות וכשגבה שפוף היא מטאטאת במרץ את העפר, אדמת ביתה הקטן, למעשה מעבירה את החול ממקום אחד למקום אחר. בפעם הראשונה שראיתי אותה עושה זאת, הבטתי בה כאילו הייתה מטורפת ומלמלתי לעברה בשפתי הזרה לאוזניה: "מה את עושה, לכל הרוחות והשדים...?" היא, מצדה, עטתה על פניה הבעה נינוחה להפליא והקפידה לשגר לעברי חיוכים מאירים חושפי שיניים שחורות-אדמדמות כאילו לא הייתה עסוקה באותם רגעים בטאטוא חול נמרץ, אלא נחה בשעמום על כורסה רכה ב"יערות הכרמל" ומתמסרת לאצבעותיה הזריזות של מעסה מיומנת המושחת את בשרה בשמן שקדים.
מכל עבר ניבטו אלינו פנים זוהרות בחיוכים וקול שירת הנשים בעבודתן נישא באוויר בניגון קבוע. רק אלוהים יודע על מה יש להן לחייך ומה פתאום הן שרות, חשבתי לעצמי כשבחנתי את אורח חייהן והרהרתי בגורל הנוקשה שנולדו לתוכו. רק אלוהים יודע, ואולי גם הן. אולי הן יודעות משהו שאני לא, משהו שגורם לשפתיים שלהן להימתח אל עבר האוזניים ולמיתרי הקול להתנגן בעליצות בלתי מוסברת.

אולי הן יודעות שהאושר הוא לא מושג ערטילאי שקיומו מותנה ברשימת הישגים שיתקיימו (או לא יתקיימו) בעתיד. האושר אינו תוצאה של משוואה בכמה נעלמים והוא לא תלוי בחישובים, בסיכומים, בהסתברויות ובסיכויים. האושר הוא בכאן והעכשיו, הוא בהתעוררות בבוקר בריאה ושלמה על מחצלת מרופטת בתוך צריף רעוע שמכונה "בית". האושר הוא בהאכלת הכבשה, החזיר והתרנגולות שבחצר שמספקים חלב, בשר וביצים לכל בני הכפר הקטן. האושר הוא בארוחת הבוקר הצנועה שממלאת את הבטן במזון ומשקיטה את המיית הקיבה הריקה מליל אמש. האושר הוא בעבודה המייגעת בשדות האורז והוא בשרירי הרגליים החסונות שמבוססות בתוך מי הבוץ העמוקים. האושר הוא בזרועות הקטנות שנכרכות סביב הצוואר ובשפתיים שנצמדות אל הלחי בנשיקת ילד מלאה באהבה. האושר הוא במפגש עם הפרצופים הלבנים והזרים שמגיעים מדי פעם בפעם אל הכפר, שולחים עיניים בהירות וסקרניות לכל עבר וסוקרים את התושבים ביהירות מערבית טיפוסית כאילו נחתו מכוכב לכת אחר.

אולי משהו התקלקל לנו בדרך, בעודנו מפלסים נתיבים אל תרבות השפע המערבית. אולי כבשנו זה מכבר את הצרכים הבסיסיים ביותר לכל אדם: קורת גג מעל הראש, מזון להשקיט את הרעב, כסות לגופנו, משפחה תומכת, בריאות תקינה; וייתכן שאחרי שהיעדים הללו נכבשו הם הוטמעו והפכו לנורמה.
איש כבר לא מתרגש מעצם העובדה שהוא מתעורר בכל בוקר, פוקח את עיניו ליום חדש כשלבו פועם בחוזקה, הדם זורם בעורקיו וריאותיו מתמלאות חמצן בלא קושי. הלא מדובר בפעולות שכל חתול מבצע בכל בוקר, והיינו רוצים להאמין שמותר האדם מן החתול. לא די לנו במשפחה, לא מספיק שהמקרר גדוש עד אפס מקום בגבינות משובחות ובירקות טריים, האהבה גם היא נעשתה זה מכבר למובנת מאליה, ומה עכשיו? מה ירגש אותנו עוד? מה יספק לנו סיבה לקום בבוקר ולהתחיל את היום בחיוך?

"תגידי, מה שלום איקס ו-וואי?" אני דורשת בשלומם של זוג מכרים. נשואים בפעם השנייה ומגדלים שגר פרוע להפליא. "לא טוב", היא עונה קצרות. "הוא טוען שהוא מרגיש שהיא שונאת אותו ושאם לא היה חושש מההשלכות הכלכליות היה מתגרש ושם לכך סוף." אני מצרפת את הנתון הזה אל מאגר הנתונים המבהיל המסכם את חיי הנישואים של כל הסובבים אותי, ברובם כלואים בסבב הנישואים השני לחייהם. כולם סובלים, כולם מתוסכלים, כולם מלאי טינה זה לזו, כולם נשארים בכבלי המערכת הזוגית בגלל מחויבות כלכלית, משפחתית או אחרת, אך המילים "אהבה" או "רצון" לא קיימות שם כלל.
"רק אנחנו מאושרים," אומר לי בתגובה האיש כשאנחנו נוסעים ברכב, כף ידי אחוזה בכף ידו כהרגלנו בנסיעות. "אתה ציני?" אני תוהה בחיוך, לא לגמרי בטוחה בכוונתו של האיש הסרקסטי שאיתו אני חולקת את חיי, את לבי. "חלילה" הוא משיב ברצינות גמורה "טוב לי איתך" הוא מוסיף ולרגע אחד הלב שלי נמס ומזכיר לי שזאת בדיוק התחושה הזו שהופכת את כל שאר הרגעים האפורים של היום לכדאיים.
יכול להיות שזה האושר, אני חושבת. בלי תרועות חצוצרות או רעמי תופים, בלי תפאורה נוצצת או מלבושים מלכותיים, סתם ככה בנסיעה שגרתית בתוך הרכב מפציע לו האושר לשנייה, ומתמוסס שוב לחלל האוויר. אושר בלתי חגיגי, אושר סתמי כזה של יום-יום. אושר פשוט. שברירי, חמקמק, מופיע ונעלם כמו משב רוח קליל שהיה פה וכבר הוא איננו. אם ממצמצים עלולים להחמיץ אותו, לכן חשוב להיות ערנית.

Happiness is a warm gun אמרו פעם החרקים האהובים עליי ושנים אחר כך גיירו את השורה הזו ליהדות והיא נהייתה ל-"האושר הוא הפשע המושלם". כי ממש כמו פשע, גם האושר מתקיים על פי רוב בחשאיות, כמעט בגניבה. כמו עבריין שמקפיד שלא להיתפס בביצוע דבר העבירה, הוא חולף על פניך בזריזות, גמיש כחתול, חולף במהירות ורק קצה זנבו מתנופף אחריו. גם אם תנסה, לא תצליח לאחוז בו ואתה נותר מבולבל והמום: היה או לא היה?

בבריכה פרטית המשקיפה אל הכינרת אני טובלת איברים לבנים ונבוכים, לא מורגלים במגע המים הקרים קבל עם ועדה. אבל אין עדה וגם העם כולו נמצא מחוץ לטווח הראייה. אני מנצלת את הבדידות הנדירה כדי להתיידד מחדש עם גופי המשתנה, קליל יותר בעשרה קילוגרם. אני מאפשרת למים ללטף את הגוף העירום ולדגדג כל פינה חבויה שהשתחררה מכבלי הבגדים. מגע המים על העור החשוף נעים באורח שיש בו טעם של חטא. האושר הוא הפשע המושלם, אני נזכרת שוב, ומתמכרת לתענוג בעיניים עצומות ורטובות. אני מרגישה יפה, הכי יפה בעולם באותם רגעים. המים אוהבים אותי ואני משיבה להם מנה אחת אפיים של אהבה. למחרת נארוז את עצמנו, נעטוף את גופינו העירומים בבגדים כמתבקש ונחזור דרומה אל הבית, אל העבודה, אל השגרה, אל החיים בגוונים שונים של אפור.

"רגעים קטנים של אושר, זה כל מה שיש לנו," אני אומרת לאחות-לבי כשהמכונית מתמסרת לכביש לרחש נהמת המנוע, ומבטיחה לעצמי להזכיר לי לחפש את הרגעים האלה בכל יום מחדש, כדי שלא אאבד אותם בתוך המירוץ הקדחתני אחר ההגשמה העצמית הבלתי מושגת.

ציפור שחורה

בתוך ארונית הסלון הישנה בבית ילדותי הם נחו בין חבריהם עשויי הויניל השחור. צמד בלתי ניתן להפרדה, עטיפותיהם הססגוניות בצבעי אדום-כחול בלטו למרחוק והפרידו אותם משאר התקליטים שלצדם. על העטיפה התנוססו ארבעה פרצופים מחייכים מעוטרים בהמון שיער חלק ומבריק ובתוך העטיפה המתין האוצר הבלום של ראשית חינוכי המוזיקלי: הביטלס, התקליט האדום הכפול והתקליט הכחול הכפול. כל הלהיטים כרוכים יחד, כל שיר כחרוז נוסף בשרשרת ארוכה ומתוקה של כישרון שמדגימה את השלמות שבפשטות.

"אימא, שימי לי עוד פעם את התקליט" הפרעתי שוב ושוב לאימא בבישוליה במטבח הסמוך, אוחזת בידיי את החפץ הפלאי שבתוך חריציו הקסומים נחבאו הצלילים האהובים עליי. והיא, שמחה על ההפרעה המבורכת, הגיעה אל הסלון כשהיא מנגבת ידיה בסינרה, ריחות בצל מטוגן, שום ופלפל שחור מלווים את צעדיה וממלאים את הנחיריים בהבטחה לבאות. בזהירות, בחרדת קודש כמעט, נהגה לשלוף את התקליט מתוך הנייר השקוף שעטף אותו ולהניח אותו בעדינות על הפטפון. הבטתי בפעולותיה בהערצה כשל סטודנט צעיר לרפואה הסוקר את ידיו המיומנות של כירורג מנוסה בעת ניתוח מעקפים. לא הצלחתי להבין איך ייתכן שהמחט עושה את דרכה מטה אל עבר הפסים המחורצים שעל התקליט וכעבור שנייה נמלא הבית בצלילים שנולדו בכלל במדינה אחרת ורחוקה כל כך.
הפעולה כולה נדמתה כנס של ממש בעיניי הילדותיות, כמעט בסדר גודל הזהה לנס המוזיקה שיצרה הרביעייה המופלאה עצמה.

אימא אהבה במיוחד את התקליט האדום, שכלל את השירים המוקדמים של הביטלס ואילו אני, נחושה בדעתי לפתח טעם מוזיקלי עצמאי משלי, בחרתי לחבב יותר דווקא את התקליט הכחול, שהכיל שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה. השיר האהוב על אימא היה Yesterday ובזיכרוני צרוב קולו של פול עם רחש השמן המבעבע במחבת וקול הקציצות המיטגנות בפירורי הלחם, משתלב בקולה הצלול של אימא כשהיא מלווה אותו בשירה נוגה. האזנתי לה בשקט, שפתיי ממלמלות איתה את כל המילים שידעתי, כמובן, בעל פה ונלחשו מבין שפתיי בלא קול על מנת שאוכל לשמוע את קולה האהוב.

טרם למדנו אנגלית בבית הספר באותם ימים והצלחתי להבין בקושי שתי מילים מהטקסט של השיר שדקלמתי מתוך שנתי, אבל המוזיקה העבירה את המסר גם בלי מילים ושירתה של אימא חשפה את סיפור העלילה בעזרת גוון הקול לבדו. המילים עצמן היו מיותרות כמעט וכשאימא מחתה דמעה והשתתפה בגעגועיו של פול ליום האתמול, לא יכולתי שלא להרגיש את הפקעת מדגדגת לי בגרון ואת התהייה לאיזה אתמול מתגעגעת אימא, ואם יום האתמול אחראי לדמעות שעלו בעיניה או שאולי זה רק הבצל שמיטגן במחבת.

הציפור השחורה ליוותה אותי ברגעי התסכול הרבים כל כך שידעתי בבית ההוא, עם האימא ההיא ובעיקר עם האבא ההוא. כשתחושת חוסר האונים הציפה אותי עד גדותיי, כשהתסכול איים להטביע את שארית האופטימיות וכשנדמה היה שאי אפשר עוד לנשום מרוב כאב, הציפור השחורה הזכירה לי שיום אחד העיניים החלולות שלי יזכו לראות גם מראות אחרים ושונים. יום יבוא והכנפיים הקטנות והשבירות שלי יצמיחו עליהן פלומת נוצות סמיכה ומגוננת, השרירים יתחזקו והעצמות לא יהיו עוד פריכות וחלשות.
יום אחד אוכל לעוף מכאן לארבע רוחות שמים,
או סתם לכל הרוחות,
או פשוט לכל מקום אחר שהוא לא הבית ההוא.
יום אחד הציפור השחורה הקטנה הזו תלמד לנפנף בכנפיה ותנסוק למחוזות אחרים ונעימים יותר, ומי יודע, אולי אז הצבע השחור שבתוך לבה ידהה לאפור, אולי האפור יוסיף להחוויר עד שיהיה לבן ואולי אז יהיה די מקום לכל צבעי הקשת האחרים להשתכן בתוכה ולצבוע את העולם שלה בצבעים נוספים פרט לשחור ולבן.

Black bird singing in the dead of night

Take these broken wings and learn to fly

All your life

You were only waiting for this moment to arise
Black bird singing in the dead of night

Take these sunken eyes and learn to see

all your life

you were only waiting for this moment to be free

Blackbird fly

Blackbird fly

Into the light of the dark black night

עשרים שנה מאוחר יותר גיליתי שפול מקרטני לא כתב את השיר הזה על ציפור וגם לא עליי (כמה מפתיע). השיר נכתב בתקופת המאבק לזכויות השחורים בארצות הברית בסוף שנות השישים, שחפף למאבק הנשים על זכויותיהן לחירות ולשוויון. הציפור השחורה היא רק דימוי לאותה אישה כהת עור שנאבקת כל חייה להשתחרר מכבלי החברה המדכאת שלתוכה נולדה ובה גדלה. אבל בגיל 14, שוכבת על המיטה בחדר ילדותי כשהדמעות שוטפות לי את הפנים ומערפלות את הראייה, לא הכרתי את האישה השחורה ההיא ולא התעניינתי בציפורים שצבען שחור. מבחינתי השיר נכתב בעבורי ונאחזתי בשתי ידיים קטנות ונחושות בפירורי התקווה שארבע חיפושיות קטנות הגישו לי. ואולי זו הגדולה של המוזיקה של הביטלס ושל המוזיקה בכלל, העובדה שבזכותה ילדה אשכנזייה "מבית טוב " יכולה לרגעים להרגיש בדיוק כמו אישה שחורה ומדוכאת, כמו ציפור שבורת כנפיים, בדיוק כמו מיליוני אנשים אחרים בעולם שלא פגשו זה בזה בחייהם.

עשר שנים אחרי כן מצאתי את עצמי עומדת מול אולפני Abbey road ליד מעבר החצייה המפורסם בהיסטוריה, הלב שלי מתופף בהיסטריה על קירות בית החזה ומאיים לזנק החוצה דרך האוזניים וכל הרגשות מתנקזים החוצה דרך ארובות העיניים. אני מתקשה להפנים את העובדה שאני באמת שם, זה המקום. כאן בתוך הבניין הזה הוקלט פס הקול של הילדות שלי. כאן על מעבר החצייה הזה דרכו כפות הרגליים של ארבעת הפרצופים המחייכים האלה, העטורים בשיער חלק וגולש. בלב שכונת המגורים הפסטורלית והירוקה הזו, בתוך כל הנימוס הבריטי המנומנם הזה, החצרות המטופחות והמלבלבות והציפורים המצייצות באנגלית מדוברת, בתוך כל זה התרחש הקסם הזה שנקרא הביטלס.

הקיר הלבן הסמוך לאולפן ההקלטות איבד מזמן את צבעו הלבן וכוסה לחלוטין במילים צבעוניות שנרשמו בידיים צבעוניות אף הן, מכל הצבעים, מכל המינים ומכל הסגנונות. מבקרים מכל קצוות תבל שחשו צורך להביע ולו שמץ מהתחושות שהציפו אותם כשעמדו במקום ההוא.
"סליחה, אפשר לקבל עט?" ביקשתי מאיזה בחור אירופי צנום שעמד לידי ודיבר בהתרגשות עם חבריו בשפה לא מובנת. כרעתי ברך כדי לחפש מקום פנוי על הקיר, משימה שהתבררה כלא פשוטה כלל על גבי קיר שנדמה שכוסה בטפט של אותיות.
מה אכתוב לכם לא אדע, שיר, סיפור או אגדה... התרוצצו המילים בתוך מוחי בבדיחות, כשניסיתי לחשוב מה אפשר להגיד, מה אפשר כבר לכתוב לאנשים שליוו אותי לאורך השנים והעניקו לי כל כך הרבה אושר, עונג, תקווה ונחמה.
מקץ דקותיים של התלבטות, אחרי שהאירופי רצה את העט שלו חזרה והזמן דחק, הוספתי את החתימה שלי על הקיר שניצב בסופו של מעבר החצייה המפורסם ביותר בעולם, לצד המילים שלהם שציטטתי ביד רועדת:
In my life, I love you more

ככל שאני מתבגרת אני מבינה עד כמה צדקה החיפושית הפילוסופית מבין הארבע, שקבעה שהחיים הם מה שקורה לך כשאת מתכננת תוכניות אחרות. בעשור האחרון לחיי נדמה שהתוכניות שרקמתי התנדפו כמו שלולית ביום קיץ חם ובמקומן מצאתי את עצמי פוסעת בדרכים עקלקלות, לעתים לא סלולות, מעמידה במבחן שוב ושוב את כוחן של כנפיי המתפתחות. העיניים החלולות שלי לומדות לראות נופים אחרים, להביט באחרים ובעיקר בעצמי דרך עיניים שיפוטיות פחות ומקבלות יותר. הכנפיים השבורות שלי מחלימות וגדלות ואוזרות אומץ להימתח פה ושם, לחוש את משב האוויר הפתוח על גבי הנוצות; לא להיבהל מגובה המעוף אלא להתרשם מהפרספקטיבה השונה שהמרחק מהקרקע מאפשר.
כשאעמוד הערב על הדשא הגדול בפארק הירקון ואביט בחיפושית במיל' שעל הבמה, הציפור השחורה שבי תישיר אליו מבט רטוב ולמרות שהוא ודאי לא יבחין בעיניי בתוך אוקיינוס העיניים שילטפו אותו בהערצה, שתי העיניים שלי ילחשו לו תודה.

And in the end, the love you take is equal to the love you make

שי"ן קו"ף רי"ש

"תגידי," שואלת אותי האדמונית יפת העיניים, "את חושבת שהוא מנחש מה את מכינה לו ליום ההולדת?" בהיותה שותפה מלאה למתנה עליה אני עמלה במשך החודשים האחרונים כדי להפתיע בה את האיש ביומו הגדול.
"יכול להיות" אני משיבה מהורהרת. "הוא אמנם טוען שלא, אבל אני גרועה כל כך בהסתרת דברים מפניו ובאופן כללי אני שקרנית איומה." וכמו בכל פעם כשחוצות המילים האלה את שער השפתיים שלי, הפנים שלך צפות ועולות לי בראש, מביטות בי בשתיקה. וכמו בכל פעם אני מוצאת את עצמי תוהה מחדש איך ייתכן ששקרנית איומה שכמוני, אישה שאיברי גופה מסרבים לשתף פעולה עם השקר ומתעקשים לחשוף אותו במערומיו-מערומיי, איך יכול להיות ששיקרתי זמן רב כל כך, בהצלחה גדולה כל כך ולאדם יקר כל כך?
הלא אני לא מסוגלת לשקר למישהו ולהביט לו בעיניים. העיניים שלי יושפלו מטה בבושה באופן מידי ובלתי נשלט. כך זה היה תמיד. אני לא יכולה לדבר מילות שקריות בעומדי פנים מול פנים מול אדם, כי בתוך שניות הוא יבחין איך לחיי מתכסות באודם שני שיסגיר בהוכחת צבע את דבר העברה. כך זה היה מאז ומעולם.
ואיך בכל זאת?

זוכרת את החדר הקטן והאפרורי שבו ישבתי אז. העיניים סקרו את הקירות בחשש, כאילו ציפיתי שבכל רגע יפרצו דרכם לוחמי קומנדו חסונים, יסתערו עליי בידיים תאבות קרב לצפירת האזעקה מחרישת האוזניים: ההצגה הסתיימה, שירה. השקר שלך נחשף, את בידינו.
סתם בדיקת פוליגרף שגרתית. הליך סטנדרטי לצורכי עבודה מוערכת יתר על המידה. השאלות מוכרות עד זרא, על כולן כבר השבתי בפגישה המוקדמת ואני יודעת שלא נכון לי דבר שאינו צפוי מראש. אני החתולה המשעממת בעולם, חיי נורמאליים להחריד ואיני מסתירה ולו שלד אחד בארוני הדחוס בבגדים מקומטים.
מלבד שלד אחד.
הגופה הנבגדת של קשר הנישואים. שקר הנישואים.
ועכשיו כל החוטים האלה מחוברים לכפות הידיים שלי, רושמים בקדחתנות את סימפוניית לבי הנסער, עוקבים בדריכות אחרי כל נשימה חרדה וחורטים את התוצאות על גבי דף גזר הדין שמתמלא בכל שנייה בשרבוטים מאיימים.
"האם את נוהגת לשקר?" האיש האפור שואל אותי שוב. זו כבר הפעם השלישית או הרביעית שהוא חוזר דווקא אל השאלה הזו, ובכל פעם נוספת נדמה שהלב שלי נהיה זקן יותר, עייף יותר וחדריו מתכווצים עוד טיפה.
"כולם משקרים לפעמים, לא?" אני נאחזת בגלגל הצלה שהשלכתי בייאושי אל מי הביצה שבה אני מדשדשת. "זו שאלה שקשה להשיב עליה ב-כן או לא".
בסבלנות שנרכשה במהלך שנות עבודתו במחיצת שקרנים מדופלמים הוא מסביר לי באטיות שאני אמנם צודקת, כל אחד משקר פה ושם אבל הוא מתכוון לשקרים גדולים, מהותיים. לא לשקרים לבנים כאלה, מהסוג שאיש לא חסין מפניו.
שקרים גדולים.
שקרים גדולים.
"שקרים גדולים, הוא אמר." לוחש לי הלב שלי ושולח מסר בהול להתייעצות עם המוח.
היי, מוח: להזדיין עם מישהו אחר חוץ מבעלך זה נחשב שקרים גדולים או קטנים? מה דעתך?

רק השד יודע איך צלחתי את סיוט הבדיקה הזו, בסופו של דבר. המתנתי בחוץ לקבלת התוצאות כמו נידונה למוות שמצפה להקראת עונשה. היה לי ברור שהמכונה הארורה קראה את לבי וחשפה את מבושיי בפני האיש הזר ההוא, שברגע אחד קטן נהיה שותף לסוד האחד והיחיד בחיי שאסור לאיש לדעת על אודותיו. הרגשתי את המחט מסתערת על הדף בחדווה של שמחה לאדי ולא היה מפליא אותי אילו יצא הבוחן מהחדר כשהוא אוחז את דף התרשים ועליו כתובה מילה אחת ויחידה, פרי מעשיה של המחט: "בוגדת".
ובכל זאת, לא.
"הכול בסדר" הוא הפליט ביובש כשיצא אל חדר ההמתנה ובידיו הדפים המפלילים. לחץ את ידי, איחל לי בהצלחה והפנה אליי את גבו. שקרנית נוספת נשלחת חזרה אל זרועות העולם הפרושות לקראתה.
פעמים ספורות אחר כך תהיתי מה חשב עליי האיש ההוא.
הוא הלא ידע שאני משקרת.
לא נדרשה לו מכונה לשם כך, די היה להביט בי, להתרשם מתגובותיי שהאשמה צבעה כל אות בהן.
די היה לראות את השפתיים רועדות במאמץ להחניק את הבכי שאיים לפרוץ מתוך הגרון.
הוא ידע שאני משקרת. השאלה היא רק אם הוא הבין בנוגע למה.

לגמרי במקרה צנחתי אמש על פרק מתוך הסדרה "עד החתונה". מעולם לא צפיתי בה קודם, כך שאיני מכירה את הנפשות הפועלות אבל שלוש מהן דיברו אתמול מאוד אל לבי. זוג צעיר בתחילת דרכו, לכאורה יפים ואוהבים ומוצלחים ומסודרים. היא שוכבת עם אחר, נמשכת אליו בלי יכולת לשלוט בעצמה או לעצור את מסלולו של כדור השלג. היא משקרת לבן זוגה פנים מול פנים בנוגע למעשיה ומבקשת מאהובה למעט בהודעות הטקסט אל הפלפון שלה כי עליהם להיות זהירים. מישהו עוד עלול לראות.

אתה זוכר את היום ההוא? כי אני לעולם לא אשכח.
היום שבו השארתי בטעות את הפלפון בבית ואתה שמעת את ה"ביפ" החלוש הזה. צפצוף אחד קטן שהסתיר אמת אחת גדולה. "אני אוהב אותך." הוא כתב לי, כפי שכתב תריסר פעמים ביום. אבל הפעם לא היו אלה העיניים שלי שליטפו את צג הפלפון ולא היו אלה השפתיים שלי שחייכו למקרא המילים. הפעם לא היה זה הלב שלי שנמס אל מול מילות האהבה המוכרות. הפעם היה זה לבך שקפא אל מול הצהרת האהבה הזרה שמתפרצת כך סתם אל הפלפון של זו שעמדה איתך מתחת לחופה.

ושיקרתי כמו שמעולם לא שיקרתי בחיי. שיקרתי לך במצח נחושה ובכל איבר נחוש ועיקש ונואש אחר. שיקרתי כאילו חיי תלויים בכל מילה, כאילו החרב תלויה מעל לראשי ורק בלשוני היכולת להנחיתה או להשאירה במקומה, מאיימת אך לא מכלה. בדיתי כל כך הרבה שקרים באותו יום שנוא, אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, התגנבו בחשכה אל מוחי, נרקמו ונפלטו מבין שפתיי. כל שאני יודעת הוא שהם נולדו מתוך הנואשות הגדולה ביותר בעולם. בתוך התוהו ובוהו שבו הייתי שרויה באותה עת, בתוך הרעש הנורא וההמולה הבלתי פוסקת שבראשי, דבר אחד ניצב ברור, שקט וחד: אתה לא תדע. אעשה הכול, אשקר את עצמי לדעת ובלבד שאתה לא תדע.

באותו יום כבר ידעתי שאני עוזבת. ידעתי שנישואינו תמו והיה לי ברור שזו רק שאלה של זמן. ובכל זאת, הרצון למנוע ממך את הכאב שבידיעת השקר היה חזק מכול, ודאי חזק יותר מהרצון להתוודות ובכך למרק את לבי מכתמי החטא. מקובל לחשוב שבמסלולי החיים, הכנות היא השביל שעליו מומלץ לפסוע. אם למדתי משהו מהסיפור שלנו, הרי שזו לא בהכרח האמת הבלעדית. האם כנות שעיקרה וידוי מזעזע שיפגע בשומע היא אכן הדרך הנכונה? היא תסייע לאדם שמתוודה להשתחרר מנטל האשמה ותסיר מעליו את כובד משקלם של ייסורי המצפון, אבל מה תרומתה לצד השני, מלבד צער וכאב? ואם אני כבר עוזבת, האם אין די בכאב הסכין שנעצתי ממילא ועליי לסובב אותה עוד כדי לגרום לכאב נוסף?

הסתכלתי אתמול בשחקנית משקרת לבן זוגה והתכווצו לי הקרביים. צפיתי בה מזהירה את אהובה שלא ישאיר את חותמת נשיקת שפתיו על צווארה ונזכרתי בצעיפים שעטיתי על צווארי, בסוודרים בעלי הצווארון הגבוה שבתוכם התחבאתי באותם ימים מרירים-מתוקים. ונצבט לי הלב.

נזכרתי איך באחת מסדנאות הפסיכולוגיה הערתי איזו הערת אגב לגבי שלישיות. דיברתי על המורכבות שבחברות הכוללת שלוש נשים אבל אחד המשתתפים ניצל את ההזדמנות להעיר משהו בנוגע לשלישייה מסוג אחר וגרם ללחיי להאדים במבוכה ולפרץ צחוק בקרב הנוכחים. "אתה ממש לא בכיוון הנכון" השליך מישהו מחבריי ללימודים לחלל האוויר את התובנות שלו לגבי אופיי המוסרי והמקובל. "היא האחרונה שתיקח חלק בדבר כזה..." ואני שתקתי והנחתי לגיחוכים לגווע כשבראשי כל העת התגלגלו המילים שוב ושוב, כגלגלים חורקים שמתעקשים לדבוק במסלולם:
"מה אתם בכלל מבינים. מה אתם בכלל יודעים עליי..."
כי הם, בניגוד למחט במכשיר הפוליגרף, לא ראו דבר מבעד לכסות החיצונית. בעיניהם הייתי שירה, סמל הכנות והיושר, נשואה ותיקה לאהוב נעוריה ומנהלת חיים פשוטים ויש שיאמרו מעוררי קנאה.
מי בכלל יעלה בדעתו שאני מגלמת תפקיד בלתי נסבל במשולש הרומנטי העתיק ביותר בהיסטוריה.
מי בכלל ינחש שאני מעבירה את ימיי ואת לילותיי בתמהיל הזוי של עונג צרוף מחד וייסורי נפש מאידך.

ואף שאיני מצטערת על דבר כי איני יכולה - הלא כל צעד שכזה הוביל אותך אליי, הוביל אותי אליך, הוביל את שנינו למקום שבו אנחנו כיום - התחושה שמקננת בי מאז התחדדה תוך כדי הצפייה בתוכנית אמש: לא אסבול את זה שוב. לא משנה איך ייראו חיינו, לא חשוב מה יהיה טיבה של מערכת היחסים בינינו, אני לא רוצה עוד לעולם לחיות בשקר הזה ולהניח לו לעטוף אותי בקורי העכביש הדביקים של ההונאה.

הפלפון שלי גלוי בפניך תמיד, איש אהוב שלי. מילות האהבה היחידות ששמורות בו הן אלה שהקלידו אצבעותיך. חיי הם ספר פתוח לעיניך בכל זמן שתרצה לעלעל בין דפיי. אין מילים מוצפנות, אין צווארוני גולף גבוהים, אין תירוצים דחוקים שנרקחו במוח חרד. אין סיבה להיות דרוכה לקראת סכנה. ואילו ישבתי היום בחדר האפרורי ההוא, ואילו שאל אותי היום האיש חמור הסבר אם אני נוהגת לשקר לאנשים, בעוד גופי מעוטר בחוטים חכמים שנותנים סימנים בצפונות נפשי, יכולתי להשיב בלי להחסיר ולו פעימה:

לא.

וכך אני רוצה לחיות.