אַרְצָה, גֶּבֶר!

כשחנוך לוין זג"ל (זכר גאון לברכה) ישב בביתו וברא בעשר אצבעות את "אוֹרְזַי הַמִּזְוָודוֹת", אני בספק אם ניחש שארבע מלים קטנות מתוך המחזה המופלא הזה, יהפכו עם השנים לביטוי שגור ומקובל בלקסיקון העברי. בעזרתה האדיבה של חוה אלברשטיין, זכה המשפט "לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי" בחיי נצח וניכס לעצמו מקום של כבוד ברשימת הביטויים הנפוצים ברחוב הארצישראלי.
בין אם זו הקרירות האפרורית של העיר, בין אם זה הנופך המלכותי, גינוני הנימוס ללא-רבב או אולי סתם הכמיהה לברוח אל מקום שונה בתכלית מהקיום המיוזע שלנו כאן בארץ הקודש, איכשהו נדמה שהמלים של לוין קלעו בדיוק אל המקום הנכון. לונדון אולי לא מסוגלת לפתור את כל בעיותינו בחיים, אבל לפחות אפשר לסמוך על כך שהתפאורה תהיה מחמיאה.

בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,

בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּסִיקָה טוֹבָה,

בְּלוֹנְדוֹן טֵלֵוִויזְיָה מְצוּיֶנֶת,

בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,

כָּךְ שֶׁהַייֵּאוּשׁ נַעֲשֶׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

באופן אישי, אני חיה בידיעה ברורה כשמש, כירח וכשאר גרמי השמיים, שלונדון בהחלט כן מחכה לי, והיא עושה זאת בסבלנות מזה 34 שנים. אחת לכמה שנים אני מזכה אותה בביקור חטוף, תמיד קצר מדי, כזה שמשאיר טעם של עוד-הרבה, ומוודאת שהיא עדיין ממתינה לי ורק לי. את כל שאר דייריה ואורחיה היא סובלת בנימוס (בכל זאת, לונדון) אבל א ו ת י היא אוהבת באמת. וזה לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, האמינו לי, היא פשוט מחכה לי.
הסנאים הקופצניים בריג'נטס פארק מחפשים אותי לשווא מדי יום, הנואמים הנלהבים בהייד פארק סוקרים בכל בוקר את הקהל המשועמם שמולם בניסיון לאתר את פרצופי בין כולם, השוטרים מחוץ לבית המלוכה מתעלמים בהפגנתיות מהתיירים הטורדניים שמושכים להם בכובע, נאנחים בעמקי לבם ותוהים מתי יזכו שוב לפגוש בי, הרחובות הנקיים, בנייני האבן הצבועים בחום-אדמדם, הפאבים ההומים, השווקים התוססים, נגני הרחוב החייכניים, הסוּפֵּרִים הססגוניים ורחבי הידיים - כ-ו-ל-ם מתנהלים באיטיות ומתוך הרגל שבשגרה, מתעוררים לחיים רק כשכף רגלי נוחתת על אדמת המלכה הקסומה.

לטלוויזיה הבריטית שמורה פינה חמה בלבי, עוד מימי הילדות הרחוקים בהם השתרעתי על השטיח בסלון, והקירות רעדו מקול צחוקם של בני הבית אל מול הסדרה המשובחת: "מישהו מטפל בך?". אומרים שחוש הומור בריטי לא מדגדג את בלוטות הצחוק של כל אחד, אבל במקרה שלי הוא מצליח לא רע, וגם מחלקת הדרמה לא מותירה אותי מאוכזבת ("רגליים קרות", סדרה נהדרת ומומלצת לכל מי שכן מחובר לכבלי הציוויליזציה הטלוויזיוניים. בָּצ, רוֹן – בדקו בספריות הווידיאו המובחרות הקרובות לבתיכם).
על כן, מה רבה הייתה תדהמתי כשבשבוע שעבר נחשפה הזוועה על מסך הטלוויזיה שלי, במלוא תִּפְלָצְתיוּתהּ הבריטית. מבית היוצר המשובח של ה- BBC (לא פחות!) נולדה סדרה הזויה שנושאת את השם: Bring your husband to heel . בעברית, תרגמו את הכותרת ל- "בעל על ארבע" והצליחו חלקית לשמר את המשמעות. אם ניכנס לעומקן של מילים, הרי ש- Heel היא הפקודה המקבילה בשפתנו ל- "רַגְלִי" בלקסיקון האילוף המיועד לכלבים, פקודה שמטרתה לגרום לכלב לפסוע בהתאם לקצב ההליכה של בעליו.
כפי שאפשר לנחש משמה של התוכנית, היא עוסקת באילוף בעלים סוררים. המנחה הגוּצה והחייכנית, מאלפת כלבים בעלת ניסיון ארוך שנים, פורשת בפני הצופים את ה"אני מאמינה" שלה כבר בשתי הדקות הראשונות של התוכנית. גברים, היא פוסקת, הם בדיוק כמו כלבים, ולכן אל להן לנשים לקונן על כך שהם מוציאים אותן מדעתן בהתנהגותם המרגיזה. אין היגיון לכעוס על בעל לא מאולף, בדיוק כשם שלא סביר להעניש כלבים שאיש לא טרח לאלף ולהטמיע בהם הרגלים נכונים. השינוי – מבטיחה המטורפת במתק שפתיים – טמון באילוף נכון, המתבסס על עקביות, החלטיות ובעיקר: תגמול התנהגות ראויה והתעלמות מהתנהגות לא רצויה.

בעודי מתכווצת בחלחלה מול המסך שלי (שנדמה שהקטין מימדיו בבושה), אני מצטרפת אל המאלפת בפגישתה עם הלקוחה המתוסכלת: אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, שנשואה לבעל נודניק הלוקה באובססיה מעיקה לניקיון. הרגליו הכפייתיים מטרידים את אשתו ומפרים את שלוות חיי הנישואים שלהם, ובאופן טבעי לגמרי (?) פנתה האישה אל מאלפת-כלבים (?) כדי לשדרג את המערכת הזוגית ולהחזיר את ההרמוניה אל הבית.
חשוב לציין שהכלב, סליחה – הבעל, לא מודע כלל לקורס האילוף שהוא עומד לעבור. הגבר הכלבלבי מוסיף להתנהל בתוך חייו עיוור, חירש ומטומטם כביום היוולדו, מבלי שיהיה לו מושג קלוש שמאחורי גבו נרקמות מזימות ונרקחים תככים.

ממשיכים הלאה, ובסצנה הבאה אני מצטרפת אל קורס האילוף הבסיסי שמתקיים בבית הספר לאילוף כלבים שבבעלות המנחה. בעזרת כלבים (אמיתיים, לא גברים מחופשים לכלבים) היא מְתַרְגֶּלֶת עם האישה את מיומנויות השליטה והאילוף. המָנְטרַה שזורה לאורך כל התוכנית ומושמעת פעם אחר פעם כהמנון גן-חיות מעוות (זוכרים? "גברים הם כמו כלבים"), ואני כמעט מתפלצת כשהמורה מזכירה לתלמידתה השקדנית עד כמה חשוב לזכור לתגמל את הבעל בכל פעם שהוא מבצע התנהגות נכונה.
"הרבה חיבוקים ונשיקות!" היא מצרפת הנחיות מפורשות, ואני תוהה האם שירותים מיניים נכללים גם הם בסל התגמולים, ואיפה אפשר למצוא את פירוט התעריפים המדויק (הוצאת את הזבל? מין אוראלי. שטפת כלים אחרי ארוחת הערב? מה דעתך, יקירי, שנגשים לך פנטזיה ונצרף עוד אישה למיטה?) "אל תשכחי להתעלם ממנו לגמרי כשהוא עושה משהו לא בסדר", זוקפת המורה אצבע פדגוגית מול פרצופה המעריץ של התלמידה. "ככה הוא ילמד לא לחזור על ההתנהגות."

כדי לפקח על התקדמות התלמידה ולבחון את בקיאותה בחומר הנלמד, הוצבו ברחבי הבית מצלמות נסתרות, שמתעדות את האינטראקציה בין הבעל לאשתו. אני מזכירה שוב: הבעל אינו יודע שהוא מצולם, אין לו מושג שהחיים שלו מוקלטים ומועברים לצפיית אנשים זרים מצוות התוכנית . כך, בזמן אמת יכולה המורה חדורת המוטיבציה לצפות בבני הזוג, להריע לעבר המוניטור אל מול טקטיקות האילוף שמפעילה התלמידה המצטיינת על בעלה, או לצקצק בלשונה באכזבה נוכח כישלונותיה.

בסוף כל תוכנית, אגב, מגלים לכלב, סליחה – לבעל, מה התרחש בשבועות האחרונים בביתו, וחושפים גם את העובדה שהמטפלת הזוגית שלהם קיבלה את תעודת ההסמכה שלה בבית הספר לאילוף כלבים. הבטתי בגבר ההמום וחשבתי שאם הייתי במקומו, זה ודאי השלב בו הייתי פונה אל רעייתי ובשלווה גמורה מודיעה לה שבזה הרגע, נישואינו הגיעו לקיצם.
אבל אני לא במקומו, אני יושבת במקומה של צוֹפָה מזועזעת אשר מרוצה-באופן-כללי משידורי הטלוויזיה של Yes, ואני שואלת את עצמי איך לכל הרוחות מאפשרים לתוכנית מחפירה כזו להיות משודרת בטלוויזיה, ומה עבר לבכירים ברשת ה- BBC בראש כשאישרו את הפקתה. חשבו לרגע, לו חלוקת התפקידים המגדרית בתוכנית הייתה הפוכה, והיה מדובר על בעל שמבקש לאלף את אשתו, והמנחה היה גורס בטון גברי ונחוש כי - "נשים הן בדיוק כמו כלבות!" האם היה סיכוי קלוש שהתוכנית הייתה שורדת מעבר לפרק הראשון שלה?

דווקא כפמיניסטית רודפת שוויון, התוכנית הזו הרגיזה אותי עד הקרביים. אני יודעת שאין סיכוי שיפסיקו את שידור התוכנית רק משום שאני חושבת שזה עלבון עבור גברים ונשים גם יחד, אבל זה לא ימנע ממני לכתוב למנכ"ל Yes ולספר לו בדיוק מה דעתי על הקונספט שלה.

פאנץ' ליין הכרחי: האיש חזר הביתה בערב, ותיניתי באוזניו את תלונותיי אודות התוכנית המבישה. בתגובה הוא גיחך, הביט בי ואמר: "את צודקת בהחלט שאת כועסת, אבל בינינו שירה – גברים הם באמת כמו כלבים." והלך לחפש אוכל במקרר.

אז איך אמר לוין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֵּלֵוִויזְיָה תִּהְיֶה טֵלֵוִויזְיָה.

פייר, אני מאוכזבת מאוד מלונדון. בפעם הבאה כשאראה אותה אתפוס איתה שיחה בנושא.


אם גם לכם צורם הרעיון, ואם מתחשק לכם לשתף את המנכ"ל בתחושותיכם, זו הכתובת למשלוח הגיגים וטענות:
חברת Yes
מחלקת פניות הציבור
רחוב היוזמה 6, אזור תעשייה כפר-סבא
מיקוד: 44425

מורה טובה,מורה לחיים

ואל תשכחי לתגמל בנדיבות

עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה

אני גולשת מספר שנים אחורנית על ציר הזמן שלנו, אל הימים בהם הִתְעַקַּשְׁתָּ למלא את חובתך המצפונית ולצאת למילואים על אף שזו כבר לא הייתה חובתך האזרחית, לתוך שיחת חולין נשית עם אחת מחברותיי לעבודה דאז.
"למה האף באדמה?" היא תהתה לפשר ארשת פניי המדופרסת ואני קוננתי באוזניה כי באותו הבוקר עזבת לשבעה ימי מילואים ובאופן חסר כל הגיון – כבר מאיימים הגעגועים לְכַלוֹתנִי.
"איך לעזאזל אשרוד את השבוע הזה?" מלמלתי בתערובת של געגוע אליך וכעס על עצמי; נלחמת כתמיד בַּהִזְדַּקְּקוּת שצועדת יד ביד עם האהבה, מתרחקת מכל רמז לחוסר האונים התלותי הנשי הזה, ממנו אני סולדת כל כך.
במקום מלות נחמה ועידוד, מתוך פרצופה הַתָּמֵהַּ ניבטו אלי עיניים מבולבלות: "מה את עושה מזה עניין?" היא שאלה בכנות מוחלטת, אבודה בתוך המלים שלי כתיירת במדינה זרה שמנסה לפענח צלילי שפה לא מוכרת. "יש לך שבוע חופש ממנו, מה יכול להיות טוב יותר?"
ואם להודות על האמת, מבלי לאמץ את מוחי יתר על המידה (בלונדינית, בכל זאת), אני יכולה לחשוב בקלילות על תריסר דברים טובים יותר, ומרביתם כוללים בתוכם אותך.

תגידי, למה אַתְּ בוחרת להישאר איתו? שאלה אותי אישה מקסימה בטלפון לפני כמה שבועות, בשיחה ספוגת דמעות. נקודות החיבור של שתינו נוגעות בנימים העדינים של מערכת היחסים הזוגית של כל אחת מאיתנו; סיפורי חיים שונים וקשרים רומנטיים מעולמות אחרים, ובכל זאת אנחנו מרגישות בנוח לחשוף זו מול זו את הפצעים, מבלי לחשוש מהתגובה נוכח הדם והכתמים הסגולים.
"אני אוהבת אותו מאוד." אני משיבה, ויודעת שזו ודאי התשובה הצפויה והמשעממת מכולן אבל באותה מידה, גם האמיתית ביותר. ואחרי שאנחנו מסיימות את השיחה אני חושבת שזה מעניין – וקצת חבל – שאני מאפשרת לה לצפות מבחוץ על הקשר שלנו רק דרך חלונות קודרים. אני כמו במאית של קומדיה, ששולפת החוצה מתוך הסרט את כל שורות המחץ של הבדיחות ומשאירה את הצופים נבוכים ומתוסכלים מול המסך.

למה אני לא משתפת אותה בסצנות הרומנטיות שמעטרות את סיפור האהבה שלנו? למה אני לא מספרת על הערבים שאנחנו מעבירים ביחד על הספה, חבוקים ונינוחים, משוחחים או צופים בטלוויזיה, ולמה אני לא מתארת לה איך הלב שלי עדיין נמס כשאתה עוטף אותי בזרועותיך, מערסל אותי בשקע צווארך, מהדק אל בית החזה, אל המקום בו אני מרגישה הכי בבית? למה אני לא מצטטת את המלים הטובות שמחלחלות אל העורקים כמו דבש מתוק; לא משתפת במחוות הנדיבות, מדוע איני משחזרת באוזניה את הרוך והעדינות שבמגע כפות הידיים האוהבות?
למה אני לא מגלה לה שבכל פעם שאני מתענגת על טעמו של תבשיל במסעדה, או מתרגשת בהֵפִּי-אֶנְד הוליוודי באולם קולנוע, או בולעת בעיניי תמונת נוף עוצר נשימה, בכל פעם שאני במקומות האלה בלעדיך, אני מצטערת על שאינך לידי כדי לחוות ולראות ולטעום ולהתרגש יחד אתי. ואם אני פותחת לחברה שלי צוהר שמשקיף רק על הקושי – מה הפלא שהיא תוהה בקול רם מדוע אני בוחרת להישאר.

האדמונית יְפַת הָעֵינַיִם טוענת שהיא תהרוג אותי אם אניח לבעיות להכחיד לנו את הזוגיות. "יש ביניכם אהבה ענקית!" היא מנופפת באצבעה מולי לאות אזהרה, "היא ממלאת את החדר בכל פעם שאתם יושבים כאן, אסור לכם לשכוח את זה." אני לא רוצה לשכוח את זה; אני לא רוצה לְאַפְשֵׁר לקשיים להציב חומות גבוהות ביני ובינך, שימנעו כל אפשרות למגע, לליטוף, לאינטימיות; לא רוצה להרגיש את האדמה רועדת לנו מתחת הרגליים ומציירת סדקים שיהפכו לתהום פעורה בין שנינו; לא רוצה לזלזל בדרך הארוכה והמפותלת שעברנו עד שהגענו עד הנה, לא רוצה להקל ראש בוויתורים ובמחירים ששילם כל אחד משנינו על מנת שנזכה לחיות בהווה.

כי אף אחד לא יודע להצחיק אותי כמוך,
ואף אחד לא מזהה את מצבי הרוח שלי בדייקנות כמוך,
ואיש לא מצליח לְהָמֵס אותי רק במבט מלבדך,
ומי חוץ ממך חשף אותי במערומיי וסרק כל סנטימטר של נשמתי,
ומי יודע לסייר בתוך נפתולי לבי טוב ממך,
ואין בעולם מישהו שמסוגל להרגיז אותי כמוך.
או ללטף,
או לְרַגֵּשׁ,
או לאהוב.

שתים עשרה שעות חלפו מאז נפרדנו הבוקר בשדה התעופה, וקשה להאמין אבל בערבו של יום אתה עדיין תלוי בין שמיים וארץ. עבור פחדנית-טיסות כמוני, מדובר במידע קשה לעיכול. לא יודעת איך לעזאזל אשרוד את עשרת הימים האלה, שכבר זכו ממני לכינוי ההולם: עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. עשרה ימים בנפרד הם זמן ארוך דיו כדי להתחבט במציאת תשובות להרבה שאלות, ולחפש מענה למגוון תהיות.
ורק שאלה אחת סגורה מבחינתי, היא מונחת בצד חתומה ושקטה, נִבְדֶּלֶת מהאחרות בתשובה ההחלטית והנחרצת שהיא מקפלת בתוכה.
למה אני בוחרת להישאר איתך?
כי אני פשוט
מאוד מאוד אוהבת אותך.

נו, מתי נגמר?

מַעֲבִירָה עוֹנָה

אתמול בדרכי אל המכונית שהמתינה בקצה השביל, נפל מבטי על העץ העירום שבחצר. משך חודשים הוא ניצב שם, נשען על קיר בית השכנים, סָפֵק נח סָפֵק מחביא את מערומיו המביכים מעיני הציבור. משך חודשים הצניע את ענפיו האפורים והדקים, עד שהפציע יומו הגדול. מבולבלת, נעצתי עיניים בנקודה בה בדרך כלל עמד העץ הנכלם, ואילו כעת התמקמה בה יצירת אמנות ססגונית, מעשה ידי אמא-טבע להתפאר. כמו נגע בו מטה קסם, התעטף העץ במלבושים ורודים מפוארים, פרחים זעירים כיסו את ענפיו, וסביבתו הָמְתָה זמזום דבורים פעלתניות במרדפן התמידי אחר צוף.

האביב כבר כאן, חסר סבלנות כתמיד ודוחק בזריזות את החורף שהספיק אך-בקושי להרשים אותנו בכמה מופעי ראווה בעלי אפקטים מיוחדים. האביב כבר כאן, האנשים מתקלפים מבגדיהם והזרועות הלבנבנות מבליחות מהשרוולים הקצרים, מזמינות את השמש לצבוע אותן בגוון הברונזה הקיצי. האביב כבר כאן, הריח של טרום-פסח נישא באוויר ומחזיר אלי תמונות ילדות נושנות, שירי גן ילדים ואת טעם המצה המטוגנת הלוהטת על הלשון.
האביב כבר כאן, העצים חושפים בגאווה את התחפושות שלהם לקראת פורים, השתילים זוקפים ראש עטור פרחים צבעוניים והחתולים שבחצר מבלים את שעות הבוקר באמבטיית שמש מתפנקת; אני מביטה בהם מבעד החלון רובצים על הדשא בחזית הבית, מתגלגלים על הגב באיטיות אֵרוֹטִית, מתענגים על כל שניית-חיים ומעניקים לשמש הזדמנות לחמם באופן שווה כל איבר בגופם הגמיש.

האביב כבר כאן, ומכל עבר ניבטים אלי עיניים דומעות ואדומות, וקולות ההתעטשות הרועמים וקינוח האף המוסיקלי הופכים למנגינה הקבועה המלווה את התקופה המלבלבת הזו של השנה – עוֹנַת הַמַּעֲבָר.
האיש שאתי מְתַחְזֵק אלרגיות שהקיצו מתרדמת החורף, אני נלחמת בחירוף נפש במיגרנות שמתעקשות לקחת חלק יומיומי בחגיגת האביב, ונדמה שהשנה עונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש.

כמו זחל הבוקע מהגולם אני משילה את הפקעת המשיית שמסוככת עליי ומציצה החוצה, מעזה בחשש לשלוח אצבעות רועדות אל אוויר העולם, לאמוד את הטמפרטורה ולוודא שאשרוד באקלים הלא-מוכר.
לראשונה, אני מעזה להציע את פְּרִי עֵטִי לפרסום באינטרנט. פירות קטנים, מהססים, בחצי הדרך בין בּוֹסֵר לבשלות, אבל מסתבר שמישהו סבור שהם ראויים דיים לקשט את מסכי המחשב ולהיקרא, ואף מוכן לשלם לי תמורתם. תגמול זעום אך מחמיא; כֶּסֶף כִּיס שמלטף את כּיסַיי ומחמם את האגו של בעלת הכיסים.

אני מגיעה לראיון עבודה במערכת העיתון הגדול במדינה, עומדת בפתח האולם הארוך ומתבלבלת מהמימדים המפלצתיים. מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, ומנסה להיזכר מתי לגמתי שיקוי שהפך אותי לגמדה. כל אנשי המערכת יושבים זה מול זה, זה בצד זה, כמעט זה על גבי זה, כל אחד מכונס בתוך הקובייה הממוזערת שלו, נועץ מבט במסך המחשב שלפניו והאוויר רוחש מלמולים וצלילים רכים של מפגש כריות האצבעות עם מקשי המקלדת.
הַצִּילוּ.
במשך שעה אני עֲמֵלָה על המבחן שמאיים עלי מעל צג המחשב. אני מתבקשת לערוך מספר ידיעות בנושא כלכלה, והראש שלי סחרחר מהלקסיקון הסיני שמתעתע בי: המניות פורצות בסערה דרך שערי הבורסה, סטנלי פישר מחייך בערמומיות בסיום כל פסקה ואני נזכרת במשפט של רבֵּנוּ דני סנדרסון , אשר פסק נחרצות שיש עליות בירידה, ותוהה האם אפשר לקשור את דבריו למדד המחירים לצרכן.

"מצטערת" אני מתנצלת בפני הממונה על המדור, ומסבירה מדוע בחרתי לבצע רק שלוש מתוך חמש המטלות שנכללו במבחן, "אבל כלכלה זה פשוט לא אני. לא רק שמדובר בשפה זרה עבורי, אני פשוט לא מוצאת בזה שום עניין." שווקים אני דווקא מאד מחבבת, בעיקר במדינות זרות (ביקרתם כבר בשוק הגדול בּאִיסְטָנבּוּל?) אבל האמת חייבת להיאמר: ביקור בשוק ההון הוא חוויה שאשמח לוותר עליה, ולהשאירה בידי המומחים המוכשרים לכך.
"את יודעת, בחרתי ללמוד ספרות באוניברסיטה," היא מגלה לי בחיוך, "הייתי בטוחה שזה הכיוון שלי בחיים. התגלגלתי לתחום הכלכלה בטעות והתאהבתי."
"איזה כיף לראות מישהו שעובד במשהו שמרגש אותו כל כך," אני אומרת במלוא הכוונה ובלי טיפת ציניות, ובתגובה היא נאנחת קלות ומצרפת הרהור כלכלי הולם לרוח השיחה והמקום: "בספרות אין כסף. בינינו, מה כבר יכולתי לעשות עם תואר בספרות?"

אני לוקחת את המלים שלה אתי והן צפות לי במחשבה בימים שאחרי כן, בעודי ממשיכה בעיסוקי המרכזי בחודש האחרון: שליחה (עקרה) של קורות חיים. מֵחֶבְרַת כוח-אדם מתקשרת איזו כרמית חייכנית ומזכירה לי שאני מזכירה, מציינת בהתלהבות השמורה לפקידות כוח-אדם בלבד, כי יש משרה מצוינת שעשויה "להתאים לך בּוּל!"
אל תציעי לי משרות של מזכירה - אני מבקשת באסרטיביות מתחננת (צירוף נדיר שפיתחתי ורשמתי עליו פטנט), והיא מזייפת טון נעלב ומדגישה: "מה פתאום מַזְכִּירוּת? אָדְמִינִיסְטרָצְיַה בכירה!"
אכן, שמיים וארץ.
המשכורת מפתה,
דּוֹמָה להפליא לסכום שהיה מאפשר לי לעמוד ברשות עצמי ואפילו להפריש כמה שקלים לבאר החיסכון שיבשה מזמן.
אבל האביב כבר כאן,
ועונת המעבר מחלחלת מהחוץ אל הפנים, ומקננת גם בתוך הלב והנפש. הגיע הזמן להתקלף ולצמוח, להשיל ולהתכסות, לפסוע קדימה ולא לברוח אחורנית.

אחות לִבִּי לוקחת אותי לביקור בפינת- חי ואני מביטה בחלחלה בנשל נחש הפרוש לאורך החדר, משתרע על פני מטרים ספורים. כמו תמיד, אני מתקשה לחבר בין סלידתי לזוחל הדוחה מחד, ובין המשיכה שלי לתופעת ההִתְנשׁלוּת מאידך. לאמא-טבע הגיון משלה, והיא אינה מקפחת אפילו בעל חיים אחד מברואיה. כל אחד ומתנתו הייחודית, כל יצור והיכולות הקסומות הבלעדיות לו.
כמה פעמים השיל הנחש הענקי הזה את עורו - אני תוהה ובוחנת בשקט את הטבעות המעטרות את הָעֵדוּת המקומטת שלפניי. כמה פעמים נולד שוב, בצבעים בוהקים, בעור חלק וטרי ושמחת חיים חדשים שֶׁמְּפַכִּים בו?

עֲנִי וְרָשׁ וּמְרוּשְׁרַשׁ
מַבִּיט בּנֵשֶׁל הַנָּחָשׁ
לוּ רַק יָכולְתִּי גַּם אֲנִי כָּךְ לְהֵגִיחַ
בּהשִׁילִי בְּלִי כֹּל חֲשָׁשׁ
תַּרְבּוּת שֶׁל עוֹר אֲשֶׁר יַבָשׁ
וּכְמוֹ חָדָשׁ לִמְחוֹז חֵפְצִי אַגִּיעַ

אחות קופת-החולים מחדירה בזריזות את המחט אל תוך הווריד בזרועי ושלא כהרגלי, אני מביטה ישירות בנוזל הגודש את המבחנה בְּשֶׁטֶף. בימים כתיקונם, די במחזה הזה כדי להצניח אותי אל הרצפה, פניי חיוורים כסיד. אבל האביב כבר כאן, ועיניי נמשכות בסקרנות אל הדם הכהה הזורם ממני והלאה.
"תמיד זה מתמלא בקצב מהיר כל-כך?" אני חוקרת אותה, בעודה מחליפה מבחנות כלוליינית בקרקס. "לא", מגיעה התשובה, "יש לך זרימת דם טובה. לֵב חָזָק!" עיניה מחייכות בתשישות, ואני מחזירה חיוך – "נו, את בטח אומרת את זה לכולם..."
ואולי היא צודקת, אני חושבת בדרך הביתה. בעלת ניסיון שכמותה ודאי יודעת לזהות לבבות ולאמוד את חוזקם.

בימים הקרובים אתחיל לעבוד במקום חדש, עיניי העייפות יתרגלו שוב לפרצופים זרים, אוזניי ילמדו לזהות קולות לא-מוכרים ומוחי יאפסן בתוך מגירותיו מידע טרי ומיומנויות בלתי-ידועות. המשכורת תאלץ אותי להישאר רעבה ואולי סוף סוף, בדרך עקיפה, אמצא גם את הפתרון האולטימטיבי לדיאטה. כולי תקווה שאהיה ענייה, אך מסופקת ומאושרת (וכאמור – אולי גם רזה וחטובה כדי להשלים את תמונת הפנטזיה).
התפקיד: עוֹרֶכֶת לָשׁוֹן (כולם להוציא לשון ולהגיד: אָההההה), אז בפעם הבאה כשתוכנית הטלוויזיה החביבה עליכם תגיע לסיומה, ובסוף הכתוביות שרצות על המסך יופיעו המלים: "הכינה לשידור", חפשו את טביעות כפות הרגליים של חתולה אחת בעלת סנדלים ותדעו – זו אני.

נשל הנחש/מאיר אריאל

עליסה בדרך החוצה

פֹּה קבור הַכֶּלֶב

גלית נהגה את רכבה במסלול הרגיל, עושה את דרכה הביתה בעודה מהרהרת בטיסה לניו-יורק שהמתינה לה ביום המחרת, חלק שגרתי מעבודתה כדיילת. מחשבותיה נקטעו בחדות כאשר הרכב שלפניה בלם בפתאומיות, ומבעד לחלון המכונית נשמע היטב קול החבטה. גלית הבחינה בכלב המפרפר על האספלט, וברכב הפוגע הממהר לדרכו, מותיר את בעל החיים להילחם על חייו לבדו.
היא עצרה את המכונית, אספה את הכלב הפצוע והבהילה אותו למרפאת הווטרינר, שנאלץ להרדימו. עוד באותו הערב הגיעה אל אלי קולודנר, ובקשה שיקבור את הכלב בבית הקברות לחיות מחמד שבבעלותו.
"כמובן שחשבתי שמדובר בכלב שלה" מספר אלי "ורק אז הסתבר לי שאין לה מושג אפילו איך קוראים לו, והתבררו כל פרטי הסיפור. היא פשוט לא הבינה איך אפשר לפגוע בכלב ולהמשיך לנסוע, ולא היתה מוכנה שהכלב יסיים את חייו בצדי הכביש. לדעתה כל אחד זכאי לקבורה, ולכן התעקשה שגם הכלב האלמוני הזה יזכה למקום קבורה ראוי. בו במקום היא החליטה על שם עבורו, ואת השם שבחרה כתבנו על המצבה."

במרחבים הירוקים שבשטחי מושב פדיה, בין חלקת הכרוב לעצי האפרסק, נמצא גן העדן של חיות המחמד. בחמש השנים שחלפו מאז הוקם בית הקברות, נטמנו באדמת המקום 350 בעלי חיים: חתולים, כלבים ותוכים. אלי, במאי סרטי תדמית במקצועו ומדריך טיולים בזמנו הפנוי, מסביר כי כל העניין החל לגמרי במקרה: "הכלבה שלי נפטרה וחיפשתי מקום לקבור אותה. שטח האדמה היה שייך לאבא שלי, והיה טבעי שאשתמש בו למטרה הזו. רציתי שטח אדמה שאוכל להיות בטוח שלא יסללו עליו כביש או יבנו עליו בית בעוד מספר שנים, ולתת לכלבה מקום קבורה שיכבד את חייה ואת זכרה." הפתרון הפך אטרקטיבי גם עבור חברים ומכרים, שעשו שימוש בקרקע כדי לקבור את חיות המחמד שלהם והשמועה עברה מפה לאוזן.

את שיחת הטלפון הראשונה לאלי ביצעתי כשטֵדִי שכב למרגלותיי על השטיח. הוא נשם בכבדות, ומעל לראשינו ריחפה כל העת העננה הכבדה של הידיעה העגומה: הזמן קצוב, והגיעה השעה לטפל בסידורים האחרונים.
לשיחה עם אלי קדמו שתי שיחות טלפון לבתי קברות אחרים. הראשון תִּמְחֵר כל פריט בנפרד: פינוי הגופה וההובלה, רכישת חלקת קבר, קניית המצבה, הזמנת הפרחים – לכל דבר צורפה תגית מחיר, והכל היה אפשרי כל עוד הארנק פתוח והיד רושמת. השני הסביר לי בסבלנות כי ברשותו חלקות קבר בגדלים שונים, ולכן עליו לדעת מראש את המידות המבוקשות. "מדובר בכלב בוגר מסוג לברדור", מלמלתי בשקט, מנמיכה מבלי משים את הקול ופוזלת לכיוון טדי, בחשש חסר-הגיון שישמע, שיבין. "טוב" הגיעה התשובה בטון עסקי, "אבל בכל זאת יעזור לי אם תוכלי למדוד את הכלב ולהגיד לי בדיוק את המספרים."
כן, בטח חבר, זה בדיוק מה שאעשה.

ואז הגעתי לאלי.

אלי: "אנשים שמגדלים חיית מחמד במשך שנים, נקשרים אל בעל החיים ואוהבים אותו כאילו היה בן משפחה לכל דבר. המוות של בעל החיים הוא מכה קשה וכואבת, ובנוסף לצער על האובדן, מתעוררת גם הבעיה ה'טכנית' של הקבורה. כשגרים בעיר בבניין דירות אי אפשר לקבור את בעל החיים בחצר המשותפת לכל הדיירים, אבל גם אלה הגרים בבית-קרקע לא תמיד מעוניינים להשתמש בחצר הפרטית שלהם כבית קברות. בפרט כאשר מדובר בכלבים גדולים, התהליך מייגע ומצריך חפירה מאומצת של קבר עמוק מאד, כדי למנוע מחיות משוטטות לחפור ולהוציא את הגופה החוצה. בעיקר מהסיבות הללו, אנשים רבים מעדיפים להיעזר בשרותיי ולהשאיר בידיי את הטיפול בנושא הקבורה."
בעסקת החבילה שמציע אלי, נלקחים בחשבון כל הפרטים הקטנים והחיוניים, החל מפינוי והובלת בעל החיים אל בית הקברות, וכלה בפעולת הקבורה עצמה, הנחת מצבה מותאמת אישית לפי רצונם של הבעלים, שתילת פרחים על הקבר הטרי והתחייבות לדאוג לטיפוח החֶלְקָה גם בעתיד.

"הלקוחות הראשונים שהשתמשו בשירותי בית הקברות היו בעיקר עולים מחבר העמים ומאירופה", מספר אלי. "בארץ רק מתחילים להפנים את רעיון הקבורה לחיות מחמד, אבל באירופה זה מקובל מזה שנים רבות. אני זוכר שבמסגרת טיול בר-המצווה שלי, טיילנו בסביבת טירה עתיקה בסקוטלנד והגענו לבית קברות שהיה מיועד כולו ל....פרות. שלא כמו בארץ, במדינות אירופה רגילים להתייחס אחרת אל בעלי החיים שמלווים את האדם, וזה בא לידי ביטוי גם במנהגי הקבורה."

כאשר מתבקש אלי לאפיין את קהל לקוחותיו ולמצוא מכנה משותף הקושר ביניהם, הוא מתקשה להשיב. האנשים מייצגים קשת רחבה של האוכלוסייה, הוא טוען, ואינם זהים ברקע הכלכלי, ארץ המוצא או שכבת הגיל. דתיים וחילוניים, רווקים ובעלי משפחות, דוברי שפות שונות - "למעשה," הוא אומר "האהבה היא החוט המקשר היחיד בין כולם. בעבודה הזו אני זוכה להכיר את הצד הנעים בטבע האדם, אני רואה את הלב של האנשים ומתוודע אל הפן היפה שלהם. אנשים שמוכנים להשקיע כדי שבעל החיים שליווה אותם משך שנים יזכה לכבוד אחרון ומנוחה נכונה."

בתוך כל קבר טמון סיפור מרגש, מאחורי כל שם הנכתב על מצבה מסתתר עוד זיכרון חי. אלי זוכר היטב כל אחד ואחת ממאות האנשים שהזילו דמעות על אדמת בית הקברות, וחלק מהסיפורים ריתק אותו במידה כזו שהחליט לתעד אותם בתוך ספר פרי עטו. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר שיאגד בתוכו צרור סיפורים מבית הקברות, שהם תערובת מציאות מתובלת במנה גדושה של דמיון.

"באחד הימים", הוא נזכר "הגיע אל בית הקברות איש בשנות הארבעים לחייו, והתנהגותו הלחוצה הסגירה לחץ נפשי רב. הוא ביקש שאקבור את הכלב שלו, שהיה עטוף היטב בתוך שק אטום, ועמד על כך שמעל הקבר תונח מצבה כבדת-משקל וצמחייה בכמות גדולה. הוא שילם עבור הקבורה, סיכמנו שנוסיף להיות בקשר לגבי המצבה והצמחייה אבל האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לאחר זמן מה הוא התקשר, הדגיש את הצורך במצבה וכמעט-התחנן שאטפל בעניין. שיחות הטלפון ממנו הוסיפו להגיע, ואחרי חצי שנה התברר שהאיש עצור בכלא באר-שבע בעוון קשר לפשעים שהתבצעו בחו"ל. הוא הקפיד להתקשר מהכלא כדי לוודא שהמצבה אכן הונחה כנדרש על הקבר, ובינתיים הדמיון שלי עבד שעות נוספות בניסיון להבין מדוע היה הכרחי להניח מצבה כבדה כל-כך על הקבר, ומה הכיל השק האטום שקברנו בתוך האדמה...."

העיסוק הצדדי תפס עם השנים נתח נכבד מחייו של אלי, חלקת האדמה התמלאה בקברים עד אפס מקום ובקרוב הוא יעבור אל חלקת האדמה הסמוכה, כדי להרחיב את שטח בית הקברות ולאפשר לחיות מחמד נוספות לסיים את חייהן על הגבעה המוריקה המשקיפה על המושב. שניים מהכלבים הפרטיים שלו כבר קבורים באדמת המקום, ובעתיד הקרוב צפוי להצטרף אליהם השלישי במספר: כלב דלמטי קשיש שמכלה את שעותיו האחרונות בבית המשפחה בימים אלה, לצד אלי וזוגתו, ארבעת ילדיהם וחיות המחמד שלהם.
"נכון שזה מקור פרנסה" מבהיר אלי "אבל לפני כל דבר אחר, אני עושה את זה מאהבה גדולה לבעלי חיים. אני יודע על בשרי עד כמה עמוק הקשר לחיית מחמד, כל חיי גידלתי כלבים וחתולים ואני מכיר היטב את הצער והכאב על לכתו של בעל חיים אהוב. אני רואה את האנשים בזמן הפרידה מהחבר הטוב שלהם, בוכים, נושאים מלים אחרונות או מקריאים שירים לזכרו; אני פוגש אנשים שמגיעים מדי שבוע לפקוד את הקבר של בעל החיים, לא מפספסים אף ביקור. זה מרגש ומחמם את הלב להיות עֵד לצורת ביטוי כזו של אהבה."


"גן עדן לחיות" נמצא במושב פדיה, במרחק נסיעה קצרה מת"א או מירושלים. פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הבית: http://www.petganeden.co.il/